אשליות במגירה

בכיתי היום כל כך הרבה

בצהריים בכיתי כי שמחתי כל כך שהאדון שלי כל כך מדהים כאדם

בערב בכיתי שוב, קשה לשים על זה את האצבע

ובלילה בכיתי כי הרגשתי שאני עשויה לדפוק את עצמי קשות. כי אני בנאדם דפוק שמתענה ממש כשיש לו משהו כל כך טוב.

 

אני רוצה להכנע. אני רוצה להרגיש את המשקל עליי. אני רוצה להרגיש את השייכות האינסופית. אני רוצה להרגיש את הכוחות שעולים ומתגייסים בכל פעם כדי לרצות, לאפשר, לתת. אני רוצה להרגיש בטחון ונוחות בצרכים האלה שלי, כי הרי הם חדשים לי.

 

ומצד שני אין אני, ולא ידוע על מי אני מדברת ומי מדבר כעת? נסיונות להעמיד פנים שאשליות אחת היא, נועדו לכשלון מר. אבל אני שקרנית טובה, ורק ממשיכה להשתפר עם השנים. בכי היסטרי רק כי טוב לי בזוגיות הוא אחד מהרבה סימנים שהשקר אין לו רגליים. ונשברו לו הרגליים באמת, אילץ אותי לכרוע על ברכיים סגולות וגם ככה כואבות כדי להתפרק ולהאסף מחדש, כאילו שיש מסקנה ופתרון. הבכי, אני מספרת לעצמי, מי שזה לא יהיה, הבכי אינו חסר טעם. הוא בא לשחרר, להבין דברים. ואני (שוב, מי?) רק מרגישה טפשה יותר, חכמה יותר רק במובן של להבין כמה קטונתי, כולנו קטונו מלדעת משהו על עצמנו. וזה חזק מאיתנו, הצורך לפענח ולתת תוויות, "אני אשליות ויש לי בעיות רגשיות בגלל חרדת נטישה, הנה ההסבר המעמיק ומעכשיו ועד עולם תגובותיי ועולמי הרגשי יהיו צפויים כמו סדרה הנדסית". פו, איזה מזל, מזל שעליתי על זה, אחרת לא הייתי יודעת למה לצפות.

 

אדוני יודע לאהוב, אני רוצה גם לדעת לאהוב. אני לפעמים לוחשת לעצמי שקל לו לאהוב כי הוא מבין שהחיים קצרים, מבין את זה הרבה יותר טוב מילדה בת 25 היסטרית שבוכה כי טוב לה. החיים קצרים. אז אני (כן, אני או לפחות אחת ממני) אקח את עצמי באוזן ואכנס לתוך ההרפתקה הזאת הכי עמוק שרק אני יכולה! כי זה מה שעושה לי טוב כרגע. ואם ייגמר, אז ייגמר, ויהיה כואב ומחורבן. אבל אני תמיד, תמיד, תמיד, חייבת לנסות.

 

 

If your'e gonna ride, baby,

ride the wild horse.

 

(למסוקרנים, יש גוגל)

אני בוכה מהואגינה

דמעות אדומות של התרגשות

הבטן שוקעת פנימה

 

 

טיפות שמנות של דם נחסמות באיבן על ידי הטמפון הרחום

אבל אני מרגישה את הדם יוצא

היום אני אראה אותך בפעם הראשונה

ואני רוצה להיות הזונה שלך.

 

יש לי פקק בכוס

אבל אני בטוחה שתמצא בי שימוש

תרביץ לי והרי הכל כואב יותר כשאני במחזור

אני מיוחמת. אבל יש לי פקק בכוס

 

הכוס שלי הוא שלך. תגע לי בשדיים, הם שלך.

אני אשתדל להיות טובה.

אני אשליות ואני על גלולות.

כבר הרבה זמן אני על גלולות, ועברו כמה שבועות מאז התלוננתי על איך חיי השתנו בעקבות הגלולות (נגד הריון.)

החזה שלי עדיין ענק, תודה :) 75D ובימים טובים הוא עוד גולש החוצה מהחזייה.

הפנים נקיות יותר, פחות פצעים, זה נכון, כמעט חלקות אפילו לפעמים.

 

אבל הנפש, הנפש, תאמינו לי, המגירה מעולם לא נראתה חשוכה יותר. בשבועיים האחרונים, שלוש התקפות בכי ספונטניות, בלתי-רצויות, מוגזמות בעליל, על הדברים הפעוטים ביותר. היום הייתי אצל רופאת משפחה להוציא מרשם חדש לגלולות (אך, הסימבוליות!) והיא אמרה לי שרק רופא נשים יכול לתת מעכשיו את הגלולות שלי. ישבתי שם, הקשבתי לה, הבנתי, התחלתי לחשב מה אני אעשה, ותוך כדי התחיל לעלות בי הבכי.

יצאתי מהמשרד של הרופאה הנחמדה שכנראה ראתה כמה זה מפריע לי והתנצלה כמה פעמים, ואיך שיצאתי ממשרדה עשיתי פניית פרסה לשירותים, ועוד לפני שהספקתי לנעול את הדלת פרצתי בבכי. הרגשתי מטומטמת, אני מודה. איזו סיבה מוזרה לבכות!

 

בכיתי ובכיתי, בכי כזה חזק, עוויתי, שלא שואל אותך אם לצאת, שגורם לך לטפטף נחלים של דמעות ונזלת על הרצפה, שקשה להחניק את הצלילים שלו (אפילו שיש תאים אחרים של שירותים ליד). ואחרי שחשבתי שסיימתי לבכות יצאתי, והעיניים שלי היו אדומות אבל נראיתי מאוד יפה לדעתי.

 

אשה רגשנית יכולה להיות דבר מאוד יפה לפעמים.

 

היום מאוחר יותר, בלימודים, דיברתי עם אחי בטלפון והוא היה כל כך עצוב. כל כך עצוב.. הלכתי לשירותים ובכיתי, ובכיתי, ובכיתי כי אני עצובה בשבילו, כי אני חסרת אונים לעזור לו, כי קשה לי לראות אותו ככה כל כך הרבה זמן. כי הוא נמצא במקום עמוק ושחור ואני רואה אותו שם ולא יודעת איך למשוך החוצה.

 

ועד כמה שזה נורא, לא תמיד אני רוצה או יש לי כוח למשוך אותו החוצה.

 

ישבתי לי בערב בבית, אחרי עוד יום ארוך של 10 שעות, ואמרתי לעזאזל, אני רוצה להיות שמחה. עבר עלי יום מחורבן מבחינת מצב רוח, והנה אני מרגישה את השימחה מתחילה לבוא אלי, והוא לידי עצוב. וזה הפריע לקיומי האדיש והפתטי וכעסתי.

 

הלכתי לחדר כי רציתי לבכות שוב אבל במקום לבכות עשיתי חתך קטן על הבטן עם הסכין היפנית הורודה עם הנצנצים.

 

לאחרונה אני חותכת את עצמי הרבה, תמיד שריטות קטנות ובלתי מזיקות, אבל בחיי שאף פעם זה לא היה בתדירות הזאת.

 

והיות וביום שישי אני אהיה עם משהו כמו בגד ים אני ממש צריכה לחשוב חמש פעמים לפני שאני חותכת. מזל שאחרי יום שישי אני אוכל לחתוך איפה שבאמת בא לי - בירכיים, בבטן, אולי בחלק העליון של הידיים, החזה.. מוזר, אומרים שחותכים כדי להוציא את הכאב הנפשי. אבל חשבתי שאני כבר מוציאה אותו עם כל הבכי ההיסטרי הזה. כנראה שזה לא מספיק?

 

ובמקביל לימודים באטרף, אני מקבלת שבחים, נהנית מהלימודים ממש! בחיי!! שמחה כל כך שמצאתי כיוון בחיים. חושבת על תואר שני. שמחה לחיות, לרוב. ומקווה לזכור לעתים יותר קרובות שיש לי את הבלוג הזה, המקום הזה לאוורר את הראש.

הבוקר המשיך בסימן של הכחשה. לא הפסקתי לחשוב עליו. אבל העובדה שהחל מאתמול אני לא אראה אותו יותר לא נחתה עלי במובן הרגשי. הלכתי לשעתיים של עבודה שאחריהן קבעתי להפגש עם שני חברים ללימודים.

אחד ביטל.

לשנייה כבר שלחתי סמס "נראה לי שעשיתי טעות שנפרדתי ממנו".

לשמחתי היא יכלה לצאת מהעבודה שלה ולהפגש איתי לצהריים.

הסברתי לה שנראה לי שעשיתי טעות. לפני יומיים ישבתי אצלה בסלון בשעות המאוחרות, אמרתי לה איך אני מרגישה כלפי ההערה שלו (ראו פוסט "החברה הבאה שלך") ואיך זה מצטרף לי לעוד המון דברים. עכשיו אני זאת שיושבת ושאומרת לה שציירתי לה תמונה שחורה אז בסלון. קיבצתי כל דבר שלילי שאני זוכרת וזה יצר גוש ענק של חרא. אבל בעצם היו המון דברים טובים, וגם אתמול כשבאתי להפרד ממנו התגובה הראשונה שלי כשראיתי אותו זה כיף. כי ככה טוב לנו ביחד כזה.

 

בקיצור, ישבתי מולה היום בצהריים, בוכה אל תוך מפיות "בתאבון" של איזו סלטייה, מנסה להסביר שעשיתי טעות.

את אותה הטעות שחששתי ממנה. לבוא אליו עם החלטה, אטומה, לא באמת מקשיבה ולא באמת מוכנה לשמוע. כאילו אין כבר שני אנשים. הייתי בחורה עם משימה- לבוא, להפרד, לחזור הביתה. ורק אחר כך התחלתי להבין מה הוא אמר לי. שכל הירידה בתדירות הפגישות הפריעה לו. שמבחינתו הוא התאים את עצמו למצב החדש שלי. שהוא פינה יותר את סופי השבוע כדי שיהיה לנו יותר זמן להיות יחד כשאני לא עובדת (ואת זה הוא לא אמר לי לראשונה אתמול). וחשבתי לעצמי היום פתאום, אם נפרדתי ממנו בעיקר כי חשבתי שלא אכפת לו שאנחנו נפגשים פחות, וטעיתי, אז אין באמת הצדקה לפרידה. ולפגיעה בו. אני כל הזמן תוהה, אולי אם הייתי לא מחכה ומתבשלת בתוכי, אז כל הדבר הזה היה מריבה ולא שיחת פרידה?

 

סיימתי את השיחה עם החברה בהחלטה לנסות ולדבר איתו. אף פעם לא עשיתי כזה דבר, לדבר אחרי פרידה.

התקשרתי והוא היה בנסיעה וביקשתי ממנו לדבר, הוא אמר שבכל מקרה זה לא יהיה פנים אל פנים, אמרתי לו "מה שנוח לך" למרות שהעדפתי לא בטלפון וקבענו טנטטיבית לדבר בערב. אני אראה אם הוא מתקשר, ואם לא אני אנסה.

 

אני לא רוצה לשחק לו בשכל, אבל כמו שחברה שלי אמרה, בקשרים רומנטיים הרבה דברים משתבשים בשכל, לטובה ולרעה.

 

אם לא יהיה לו כוח או רצון לדבר איתי, לנסות שוב, אז זה יהיה חבל אבל אני אבין.

אבל כרגע אני מעדיפה לקוות לטוב. להזדמנות שנייה.