אשליות במגירה

בכיתי היום כל כך הרבה

בצהריים בכיתי כי שמחתי כל כך שהאדון שלי כל כך מדהים כאדם

בערב בכיתי שוב, קשה לשים על זה את האצבע

ובלילה בכיתי כי הרגשתי שאני עשויה לדפוק את עצמי קשות. כי אני בנאדם דפוק שמתענה ממש כשיש לו משהו כל כך טוב.

 

אני רוצה להכנע. אני רוצה להרגיש את המשקל עליי. אני רוצה להרגיש את השייכות האינסופית. אני רוצה להרגיש את הכוחות שעולים ומתגייסים בכל פעם כדי לרצות, לאפשר, לתת. אני רוצה להרגיש בטחון ונוחות בצרכים האלה שלי, כי הרי הם חדשים לי.

 

ומצד שני אין אני, ולא ידוע על מי אני מדברת ומי מדבר כעת? נסיונות להעמיד פנים שאשליות אחת היא, נועדו לכשלון מר. אבל אני שקרנית טובה, ורק ממשיכה להשתפר עם השנים. בכי היסטרי רק כי טוב לי בזוגיות הוא אחד מהרבה סימנים שהשקר אין לו רגליים. ונשברו לו הרגליים באמת, אילץ אותי לכרוע על ברכיים סגולות וגם ככה כואבות כדי להתפרק ולהאסף מחדש, כאילו שיש מסקנה ופתרון. הבכי, אני מספרת לעצמי, מי שזה לא יהיה, הבכי אינו חסר טעם. הוא בא לשחרר, להבין דברים. ואני (שוב, מי?) רק מרגישה טפשה יותר, חכמה יותר רק במובן של להבין כמה קטונתי, כולנו קטונו מלדעת משהו על עצמנו. וזה חזק מאיתנו, הצורך לפענח ולתת תוויות, "אני אשליות ויש לי בעיות רגשיות בגלל חרדת נטישה, הנה ההסבר המעמיק ומעכשיו ועד עולם תגובותיי ועולמי הרגשי יהיו צפויים כמו סדרה הנדסית". פו, איזה מזל, מזל שעליתי על זה, אחרת לא הייתי יודעת למה לצפות.

 

אדוני יודע לאהוב, אני רוצה גם לדעת לאהוב. אני לפעמים לוחשת לעצמי שקל לו לאהוב כי הוא מבין שהחיים קצרים, מבין את זה הרבה יותר טוב מילדה בת 25 היסטרית שבוכה כי טוב לה. החיים קצרים. אז אני (כן, אני או לפחות אחת ממני) אקח את עצמי באוזן ואכנס לתוך ההרפתקה הזאת הכי עמוק שרק אני יכולה! כי זה מה שעושה לי טוב כרגע. ואם ייגמר, אז ייגמר, ויהיה כואב ומחורבן. אבל אני תמיד, תמיד, תמיד, חייבת לנסות.

 

 

If your'e gonna ride, baby,

ride the wild horse.

 

(למסוקרנים, יש גוגל)

אז לאן נעלמתי?

הכל טוב מהרגיל, או רע מהרגיל? מצד אחד, חזרתי לחיים מלאים, מלאים בלימודים, אנשים וכולי. הפסקתי לעשן, טיפלתי ביד הדפוקה שלי, התפטרתי משתי עבודות (הלימודים תופסים זמן וגם הרבה יותר מעניינים). עדיין יוצאת עם הבחור שמיל.

 

מצד שני, חתכתי את עצמי פעמיים השבוע, ורציתי הרבה יותר. זה לא קרה לי הרבה זמן, ולא בתכיפות הזאת.

 

מצד שלישי, אני שמחה לחוות פגישות לא צפופות מדי עם בחור שנראה טוב, עושה לי טוב, טוב לי איתו, ומצד רביעי ההתמכרות שלי לקריאה בכלוב לא מפסיקה. אני קוראת, ואז קוראת עוד קצת, ואז קוראת פה, ושם, וכבר אין מה לקרוא, אז קוראת דברים לא מעניינים, ואז מתחילה לקרוא את הבאנרים וה-URL כשממש אין לי מה לקרוא. יש לי תחושה שאני רוצה מכות. (בבקשה, זה לא הזמן להציע הצעות מגונות בתגובות כאן למטה). למה אני רוצה כאב? האם הנשיכות ששמיל מואיל בטובו לתת לי כשהוא מפסיק להתאפק יספיקו לי? למה אני לא יכולה להפסיק לקרוא סיפורים כתובים בעילגות על בחורות שמושפלות עד עפר בצורה שבכלל לא עושה לי כלום? מה אני אמורה לעשות, להמשיך לצוד ולחפש גברים שיעשו בי שמות? להמשיך ולחפש מה בדיוק עושה לי את זה? זה נראה לי מסוכן, נראה לי שטחי, נראה לי כמו לקחת סמים- מיועד להרים אותי הכי גבוה שיש ותמיד מפיל אותי הכי למטה ואני לא מכבדת את עצמי בכלל.

 

אולי מה שאני צריכה לעשות, הוא הדבר שלא עשיתי כל כך הרבה זמן. לחפש, כן לחפש, את מה שעושה לי טוב. אבל לא ברחוב, בג'ונגל, בשוק, כל פעם עם מישהו אחר. אולי אני צריכה איזה שמיל אחד עם לב במקום הנכון וחרמנות לא קטנה במכנסיים שביחד נוכל להבין איזה משהו. אולי. אולי אני אתאכזב, אבל עם השמיל הזה ידעתי מהפעם הראשונה - צריך לבדוק אם יש כאן קייס.

הבוקר המשיך בסימן של הכחשה. לא הפסקתי לחשוב עליו. אבל העובדה שהחל מאתמול אני לא אראה אותו יותר לא נחתה עלי במובן הרגשי. הלכתי לשעתיים של עבודה שאחריהן קבעתי להפגש עם שני חברים ללימודים.

אחד ביטל.

לשנייה כבר שלחתי סמס "נראה לי שעשיתי טעות שנפרדתי ממנו".

לשמחתי היא יכלה לצאת מהעבודה שלה ולהפגש איתי לצהריים.

הסברתי לה שנראה לי שעשיתי טעות. לפני יומיים ישבתי אצלה בסלון בשעות המאוחרות, אמרתי לה איך אני מרגישה כלפי ההערה שלו (ראו פוסט "החברה הבאה שלך") ואיך זה מצטרף לי לעוד המון דברים. עכשיו אני זאת שיושבת ושאומרת לה שציירתי לה תמונה שחורה אז בסלון. קיבצתי כל דבר שלילי שאני זוכרת וזה יצר גוש ענק של חרא. אבל בעצם היו המון דברים טובים, וגם אתמול כשבאתי להפרד ממנו התגובה הראשונה שלי כשראיתי אותו זה כיף. כי ככה טוב לנו ביחד כזה.

 

בקיצור, ישבתי מולה היום בצהריים, בוכה אל תוך מפיות "בתאבון" של איזו סלטייה, מנסה להסביר שעשיתי טעות.

את אותה הטעות שחששתי ממנה. לבוא אליו עם החלטה, אטומה, לא באמת מקשיבה ולא באמת מוכנה לשמוע. כאילו אין כבר שני אנשים. הייתי בחורה עם משימה- לבוא, להפרד, לחזור הביתה. ורק אחר כך התחלתי להבין מה הוא אמר לי. שכל הירידה בתדירות הפגישות הפריעה לו. שמבחינתו הוא התאים את עצמו למצב החדש שלי. שהוא פינה יותר את סופי השבוע כדי שיהיה לנו יותר זמן להיות יחד כשאני לא עובדת (ואת זה הוא לא אמר לי לראשונה אתמול). וחשבתי לעצמי היום פתאום, אם נפרדתי ממנו בעיקר כי חשבתי שלא אכפת לו שאנחנו נפגשים פחות, וטעיתי, אז אין באמת הצדקה לפרידה. ולפגיעה בו. אני כל הזמן תוהה, אולי אם הייתי לא מחכה ומתבשלת בתוכי, אז כל הדבר הזה היה מריבה ולא שיחת פרידה?

 

סיימתי את השיחה עם החברה בהחלטה לנסות ולדבר איתו. אף פעם לא עשיתי כזה דבר, לדבר אחרי פרידה.

התקשרתי והוא היה בנסיעה וביקשתי ממנו לדבר, הוא אמר שבכל מקרה זה לא יהיה פנים אל פנים, אמרתי לו "מה שנוח לך" למרות שהעדפתי לא בטלפון וקבענו טנטטיבית לדבר בערב. אני אראה אם הוא מתקשר, ואם לא אני אנסה.

 

אני לא רוצה לשחק לו בשכל, אבל כמו שחברה שלי אמרה, בקשרים רומנטיים הרבה דברים משתבשים בשכל, לטובה ולרעה.

 

אם לא יהיה לו כוח או רצון לדבר איתי, לנסות שוב, אז זה יהיה חבל אבל אני אבין.

אבל כרגע אני מעדיפה לקוות לטוב. להזדמנות שנייה.