אני מסטולה יותר מזה שהייתי כבר הרבה זמן. בחודשים האחרונים, כשלאיש קרוב היתה בעיית דיכאון לא קלה, הגעתי לסלידה מסוימת מסמים קלים לעישון, כי ראיתי מה אפילו הם יכולים לעשות כדי להרע עוד יותר מצב רע של אדם.
אז היום עישנתי, ושתיתי, והייתי עייפה, והייתי דומיננטית להחריד בשיחה.
עבודת המכירות והחשק להשתפר בה גורמים לי לנסות על גבם של חברים ומכרים, את נסיוני החדש בהשפעה על אנשים.
אני משכנעת חברה שבגב של קופסאת ניירות לגלגול, יש הוראות איך לגלגל. רק כדי לראות אותה מרימה את הקופסה ומסתכלת, ואז אני אומרת לה "רק רציתי לראות אם אני אוכל לגרום לך להסתכל".
אני לא יודעת אם זה שלב חולף או שאולי עבודת המכירות היא דרך שלי להשגת כוח פשטני וברברי על פני אנשים אחרים?
זה מתבקש מדי. להתחיל לראות עצמך כמוכר (איש מכירות). לראות כמה אתה שמח להצליח, מנסה לנער מעליך כשלונות, ותמיד ממשיך הלאה, משתפר, מסיק מסקנות, לומד להסתכל יותר טוב באדם שמולך ובסביבתו.
ולהרגיש כל העת שזה היעוד שלך, שאתה לומד על בני אדם, שאתה מתקשר עם הסביבה. ובאמת יש בזה משהו שמונע ממך להיות מנותק מעמך ומסביבתך, וזה כשלעצמו מאלף. ועם זאת, המבט שהגנבתי לעצמי היום במראה אחרי שחרור משפט איוולת שכל תכליתו ליצור חיבה מלאכותית עם הקונים הפוטנציאליים, המבט הזה הפחיד אותי. חייכתי בתגובה לעצמי, אבל נראה לי שזה היה סך הכל ממבוכה. לא כי זה מצחיק, אלא כי זה מביך לראות מילים מסויימות עוזבות את הפה שלך באינטונציה מסויימת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
