אשליות במגירה

אני אשליות ואני על גלולות.

כבר הרבה זמן אני על גלולות, ועברו כמה שבועות מאז התלוננתי על איך חיי השתנו בעקבות הגלולות (נגד הריון.)

החזה שלי עדיין ענק, תודה :) 75D ובימים טובים הוא עוד גולש החוצה מהחזייה.

הפנים נקיות יותר, פחות פצעים, זה נכון, כמעט חלקות אפילו לפעמים.

 

אבל הנפש, הנפש, תאמינו לי, המגירה מעולם לא נראתה חשוכה יותר. בשבועיים האחרונים, שלוש התקפות בכי ספונטניות, בלתי-רצויות, מוגזמות בעליל, על הדברים הפעוטים ביותר. היום הייתי אצל רופאת משפחה להוציא מרשם חדש לגלולות (אך, הסימבוליות!) והיא אמרה לי שרק רופא נשים יכול לתת מעכשיו את הגלולות שלי. ישבתי שם, הקשבתי לה, הבנתי, התחלתי לחשב מה אני אעשה, ותוך כדי התחיל לעלות בי הבכי.

יצאתי מהמשרד של הרופאה הנחמדה שכנראה ראתה כמה זה מפריע לי והתנצלה כמה פעמים, ואיך שיצאתי ממשרדה עשיתי פניית פרסה לשירותים, ועוד לפני שהספקתי לנעול את הדלת פרצתי בבכי. הרגשתי מטומטמת, אני מודה. איזו סיבה מוזרה לבכות!

 

בכיתי ובכיתי, בכי כזה חזק, עוויתי, שלא שואל אותך אם לצאת, שגורם לך לטפטף נחלים של דמעות ונזלת על הרצפה, שקשה להחניק את הצלילים שלו (אפילו שיש תאים אחרים של שירותים ליד). ואחרי שחשבתי שסיימתי לבכות יצאתי, והעיניים שלי היו אדומות אבל נראיתי מאוד יפה לדעתי.

 

אשה רגשנית יכולה להיות דבר מאוד יפה לפעמים.

 

היום מאוחר יותר, בלימודים, דיברתי עם אחי בטלפון והוא היה כל כך עצוב. כל כך עצוב.. הלכתי לשירותים ובכיתי, ובכיתי, ובכיתי כי אני עצובה בשבילו, כי אני חסרת אונים לעזור לו, כי קשה לי לראות אותו ככה כל כך הרבה זמן. כי הוא נמצא במקום עמוק ושחור ואני רואה אותו שם ולא יודעת איך למשוך החוצה.

 

ועד כמה שזה נורא, לא תמיד אני רוצה או יש לי כוח למשוך אותו החוצה.

 

ישבתי לי בערב בבית, אחרי עוד יום ארוך של 10 שעות, ואמרתי לעזאזל, אני רוצה להיות שמחה. עבר עלי יום מחורבן מבחינת מצב רוח, והנה אני מרגישה את השימחה מתחילה לבוא אלי, והוא לידי עצוב. וזה הפריע לקיומי האדיש והפתטי וכעסתי.

 

הלכתי לחדר כי רציתי לבכות שוב אבל במקום לבכות עשיתי חתך קטן על הבטן עם הסכין היפנית הורודה עם הנצנצים.

 

לאחרונה אני חותכת את עצמי הרבה, תמיד שריטות קטנות ובלתי מזיקות, אבל בחיי שאף פעם זה לא היה בתדירות הזאת.

 

והיות וביום שישי אני אהיה עם משהו כמו בגד ים אני ממש צריכה לחשוב חמש פעמים לפני שאני חותכת. מזל שאחרי יום שישי אני אוכל לחתוך איפה שבאמת בא לי - בירכיים, בבטן, אולי בחלק העליון של הידיים, החזה.. מוזר, אומרים שחותכים כדי להוציא את הכאב הנפשי. אבל חשבתי שאני כבר מוציאה אותו עם כל הבכי ההיסטרי הזה. כנראה שזה לא מספיק?

 

ובמקביל לימודים באטרף, אני מקבלת שבחים, נהנית מהלימודים ממש! בחיי!! שמחה כל כך שמצאתי כיוון בחיים. חושבת על תואר שני. שמחה לחיות, לרוב. ומקווה לזכור לעתים יותר קרובות שיש לי את הבלוג הזה, המקום הזה לאוורר את הראש.

אז לאן נעלמתי?

הכל טוב מהרגיל, או רע מהרגיל? מצד אחד, חזרתי לחיים מלאים, מלאים בלימודים, אנשים וכולי. הפסקתי לעשן, טיפלתי ביד הדפוקה שלי, התפטרתי משתי עבודות (הלימודים תופסים זמן וגם הרבה יותר מעניינים). עדיין יוצאת עם הבחור שמיל.

 

מצד שני, חתכתי את עצמי פעמיים השבוע, ורציתי הרבה יותר. זה לא קרה לי הרבה זמן, ולא בתכיפות הזאת.

 

מצד שלישי, אני שמחה לחוות פגישות לא צפופות מדי עם בחור שנראה טוב, עושה לי טוב, טוב לי איתו, ומצד רביעי ההתמכרות שלי לקריאה בכלוב לא מפסיקה. אני קוראת, ואז קוראת עוד קצת, ואז קוראת פה, ושם, וכבר אין מה לקרוא, אז קוראת דברים לא מעניינים, ואז מתחילה לקרוא את הבאנרים וה-URL כשממש אין לי מה לקרוא. יש לי תחושה שאני רוצה מכות. (בבקשה, זה לא הזמן להציע הצעות מגונות בתגובות כאן למטה). למה אני רוצה כאב? האם הנשיכות ששמיל מואיל בטובו לתת לי כשהוא מפסיק להתאפק יספיקו לי? למה אני לא יכולה להפסיק לקרוא סיפורים כתובים בעילגות על בחורות שמושפלות עד עפר בצורה שבכלל לא עושה לי כלום? מה אני אמורה לעשות, להמשיך לצוד ולחפש גברים שיעשו בי שמות? להמשיך ולחפש מה בדיוק עושה לי את זה? זה נראה לי מסוכן, נראה לי שטחי, נראה לי כמו לקחת סמים- מיועד להרים אותי הכי גבוה שיש ותמיד מפיל אותי הכי למטה ואני לא מכבדת את עצמי בכלל.

 

אולי מה שאני צריכה לעשות, הוא הדבר שלא עשיתי כל כך הרבה זמן. לחפש, כן לחפש, את מה שעושה לי טוב. אבל לא ברחוב, בג'ונגל, בשוק, כל פעם עם מישהו אחר. אולי אני צריכה איזה שמיל אחד עם לב במקום הנכון וחרמנות לא קטנה במכנסיים שביחד נוכל להבין איזה משהו. אולי. אולי אני אתאכזב, אבל עם השמיל הזה ידעתי מהפעם הראשונה - צריך לבדוק אם יש כאן קייס.

סיננתי את הערס, זה לא יקרה יותר.

היו לי שני דייטים עם בחור ממש מקסים, נקרא לו שמיל. אנחנו פשוט מדברים שעות, וזה מרגיש כל כך נכון. הטעם שלו כשאנחנו מתנשקים הוא מושלם, הריח גם. זה די נדיר. מקווה שיימשך, כמה שיותר.

דווקא לצאת פתאום עם מישהו שהוא לא פשרה, שהוא מתאים מכל כך הרבה בחינות, עושה לי הרבה חושבים, עושה לי חשק לא להתפשר יותר. עושה לי חשק להכיר אותו יותר, להפגש איתו עוד, לבדוק אם אני כן יכולה להיות מונוגמית. אני לוקחת דברים רגוע איתו, ממש לא בא לי לקפוץ איתו למיטה למרות שיש כימיה מינית לגמרי והוא מושך אותי. 

אני כבר כמה ימים בספין מטורף, כבר היה לי אחד כזה לפני כמה זמן, אבל זה חזר.

רוב זמני הפנוי הולך על קריאת חומרים מגרים באינטרנט, חיפוש בלוגים של אנשים שכותבים מלוכלך לפחות כמוני, אוננות, שיטוט באתר הכלוב ופנטזיות שונות ומשונות.

אני מרגישה מושחתת, יצרית ברמה שאולי כבר לא בריאה. סוגרת חלונות בדפדפן כשאנשים נכנסים לחדר. פותחת לפטופ בחדר השינה וממשיכה. מביאה ביד באמצע היום באמצעים-לא-אמצעים (אולי באמת אני אפרט על זה בהמשך). חושבת על הערס מדי פעם, זה מוזר.. מתי הוא יתקשר פעם הבאה, מתי הוא ירצה שאני אהיה השפחה שלו פעם הבאה. איך בחור שיש לו בחורה שמוכנה למצוץ לו כמה שרק ירצה יכול להתקשר אליה פעם בשבוע וחצי.

מתה לעשן גראס (אולי אני אעשה את זה עוד מעט), מעשנת, שותה, מסתובבת 90% מהזמן עם רטיבות בתחתונים. הולכת ברחוב ומשדרת את עצמי, רואה מבטים ננעצים, בהליכה, בחזה, בפרופורציות, באנרגיות שיוצאות ממני. אני רוצה אותך, ואותך, ואותך..

 

כולם שואלים אותי בכלוב מה אני רוצה, מה אני צריכה, לאן אני רוצה להגיע ואיפה כבר הייתי. זה מסחרר. ואני גם ככה בחורה מסוחררת. מקווה מאוד שיהיו לי סיפורים מעניינים לספר..

 

אגב בונוס למתמידים לקרוא עד הסוף: היות ואני בחורה דורשת-זין שכזו ומצד שני סטודנטית תפרנית, אז במקום דילדו אני משתמשת בטוש ענק :) כמה חורני מצדי, אבל תאמינו לי שזה לא רע בכלל.. :)

 

לילה טוב!

 

נמאס לי מעיצוב הבלוג וגם הייתי צריכה לשנות אותו מסיבות בטחוניות.

האמת, את העיצוב הקודם עשיתי בהרבה יותר חשק וחזון, והפעם זה היה קר, פרקטי וחסר רגשות.. אז אני מניחה שזה ישתנה שוב בקרוב.

 

ועכשיו ~אנחה~

אני לא כותבת.

אני גם לא כל כך מפנטזת.

אני עובדת, הולכת לראיונות עבודה, לומדת, חושבת על איזה קורסים לקחת. שותה, כמעט כל ערב, לפחות איזו בירה. מעשנת יותר מדי סיגריות. רואה המון טלויזיה. אוכלת, אבל בלי המון חשק.

 

לא באמת חושבת שאני אמצא מישהו בזמן הקרוב, פשוט כי אני לא עושה שום מאמצים לכיוון. וגם אם הייתי עושה, אין לי האנרגיות להתמיד בזה מעבר לפגישה ראשונה וחשד להתלהבות/ אכזבה.

 

שטה קדימה, מבחינה מקצועית, תעסוקתית, קידום אישי ושיט, אבל חסרת רגשות. מרגישה שאין לי חברים. לפחות לא כאלה שאני יכולה לחלוק איתם דברים שכרגע בא לי לחוות. דווקא מבחינה מקצועית, חצי שנה לפני סיום התואר, פתאום יש דיבור כזה על עבודה ועל התחום המקצועי, אני וחברים בלימודים וחברים לא מהלימודים אבל שעוסקים בתחום, מרגישה שסוף סוף מצאתי כיוון משמעותי בחיים. המקצועיים. נשאבת חזרה לוורקוהוליות שלי. לא כל כך מוצאת את עצמי כשיש זמן פנוי. מעדיפה לצאת מהבית, להעסיק את עצמי, להרוויח עוד גרוש וחצי, לא להסתכל על חנויות בגדים כי צריך לחסוך כסף. לא יודעת אם זו מסכנות או התנהגות חכמה. זוממת לקרוע כל עול מעלי. אבל לא עושה את זה. מתה לעשות עוד פירסינג. מתה להרגיש שוב כאילו מישהו מבין אותי, בקטע של מה שמסתובב לי בראש.

 

ראיתי היום חצאית, היתה קצת קטנה עלי. אבל יפהפיה, נראית כמו משהו משנות החמישים.

 

מה עוזרים בגדים יפים אם אין חברים לצאת איתם? מה עוזר כל מה שיש לי בין האוזניים כשאני רק מחכה בערב להיות מספיק עייפה כדי ללכת לישון?

 

רוצה לפגוש מישהו, מישהי, חדשים. התחושה הזאת יקרת ערך עבורי.

 

רוצה להגשים חלום שיש לי כבר חודשים רבים, לצבוע לבלונד פלטינה. חבל לי על ה- 300 שקל ביקור במספרה.