אשליות במגירה

בכיתי היום כל כך הרבה

בצהריים בכיתי כי שמחתי כל כך שהאדון שלי כל כך מדהים כאדם

בערב בכיתי שוב, קשה לשים על זה את האצבע

ובלילה בכיתי כי הרגשתי שאני עשויה לדפוק את עצמי קשות. כי אני בנאדם דפוק שמתענה ממש כשיש לו משהו כל כך טוב.

 

אני רוצה להכנע. אני רוצה להרגיש את המשקל עליי. אני רוצה להרגיש את השייכות האינסופית. אני רוצה להרגיש את הכוחות שעולים ומתגייסים בכל פעם כדי לרצות, לאפשר, לתת. אני רוצה להרגיש בטחון ונוחות בצרכים האלה שלי, כי הרי הם חדשים לי.

 

ומצד שני אין אני, ולא ידוע על מי אני מדברת ומי מדבר כעת? נסיונות להעמיד פנים שאשליות אחת היא, נועדו לכשלון מר. אבל אני שקרנית טובה, ורק ממשיכה להשתפר עם השנים. בכי היסטרי רק כי טוב לי בזוגיות הוא אחד מהרבה סימנים שהשקר אין לו רגליים. ונשברו לו הרגליים באמת, אילץ אותי לכרוע על ברכיים סגולות וגם ככה כואבות כדי להתפרק ולהאסף מחדש, כאילו שיש מסקנה ופתרון. הבכי, אני מספרת לעצמי, מי שזה לא יהיה, הבכי אינו חסר טעם. הוא בא לשחרר, להבין דברים. ואני (שוב, מי?) רק מרגישה טפשה יותר, חכמה יותר רק במובן של להבין כמה קטונתי, כולנו קטונו מלדעת משהו על עצמנו. וזה חזק מאיתנו, הצורך לפענח ולתת תוויות, "אני אשליות ויש לי בעיות רגשיות בגלל חרדת נטישה, הנה ההסבר המעמיק ומעכשיו ועד עולם תגובותיי ועולמי הרגשי יהיו צפויים כמו סדרה הנדסית". פו, איזה מזל, מזל שעליתי על זה, אחרת לא הייתי יודעת למה לצפות.

 

אדוני יודע לאהוב, אני רוצה גם לדעת לאהוב. אני לפעמים לוחשת לעצמי שקל לו לאהוב כי הוא מבין שהחיים קצרים, מבין את זה הרבה יותר טוב מילדה בת 25 היסטרית שבוכה כי טוב לה. החיים קצרים. אז אני (כן, אני או לפחות אחת ממני) אקח את עצמי באוזן ואכנס לתוך ההרפתקה הזאת הכי עמוק שרק אני יכולה! כי זה מה שעושה לי טוב כרגע. ואם ייגמר, אז ייגמר, ויהיה כואב ומחורבן. אבל אני תמיד, תמיד, תמיד, חייבת לנסות.

 

 

If your'e gonna ride, baby,

ride the wild horse.

 

(למסוקרנים, יש גוגל)

נישאת על גבי העננה שכבר לא דכאונית, המשכתי לי בחיי.

עבר עלי אתמול בוקר סביר, שטומן בחובו כמה דברים קצת מבאסים וכמה קצת משמחים.

 

כשחזרתי הביתה, כמנהגי הגרוע הלכתי לישון שנ"צ. כשקמתי, ההודעה שחיכתה לי באימייל בישרה על כך שמישהי שהיכרתי אי שם פעם נפטרה. סרטן. הגרורות הגיעו לריאות, ומקץ שנתיים של מחלה היא נפטרה. צעירה ממני בשנה, בחורה משכמה ומעלה. היא איננה. לא קיימת יותר. לא תלך ללמוד אמנות או עיצוב כמו שהיתה צריכה, כמו שחלמה לעשות שנים. נגמר. הסיפור שלה נגמר ואת יום הולדתה ה-25 היא לא תחגוג. הפכה להיות מישהי שמדברים עליה בלשון עבר. לא הגיוני. לא מסתדר. פשוט ככה. נעלמה ומתה. היה לי קשה ועדיין קשה לי. היא לא היתה קרובה אלי, אבל תמיד היה לי ברור שקווי החיים שלנו משיקים, לפעמים מקבילים. שאם רק היינו נולדות או לומדות באותו מקום היינו חברות.

 

מוות לשמחתי לא היה חלק משמעותי מחיי עד עכשיו, ולכן כל מוות של מישהו רחוק אפילו, קצת תופס אותי לא מוכנה.

 

הייתי היום במסיבה של חבר קרוב, והאמת שבנסיעה לשם הידיעה הזאת רדפה אותי, כמו שהיא רדפה אותי היום בבוקר, ובמהלך יום האתמול. אבל במהלך המסיבה זה הלך. עכשיו כשאני כותבת על זה התחושה שקשה לתאר חוזרת, כמו להסתכל על נקודה בפינה של החדר שאתה מסתכל עליה שנים, ופתאום אין שם כלום. ולא יהיה, אף פעם. הסיפור שלה נגמר. כל מה שהיא הספיקה או לא הספיקה, זה כל מה שיישאר. זה באמת שם את הכל בפרופורציות. אני מעשנת, והאפשרות של סרטן היא בדיחה מבחינתי. אני נוהגת בחוסר אחריות והמלאך השומר שלי עובד שעות נוספות כדי שאשאר בחיים. ויש מישהי שלא הגיע לה, שהיא לא בחיים כרגע. לא קיימת יותר, ונאבקה עם מחלה קשה באותן שנים בהן אני למדתי לתואר ראשון, וחשבתי מה אני אעשה כשאהיה גדולה. היא לא הגיעה ללמוד עדיין.

 

אני הייתי רק רוצה לקוות שעבורה, לכבודה, בזכרה, חיי שלי יהיו יותר בעלי ערך. ואני לא יודעת אם זה יהיה ככה.

כמו שגיליתי על מחלת הנפש של אבא שלי בטעות, ככה גם היום סתם דפדוף בין הדפים על שולחן האוכל גילה לי שלפני שבועיים אמא שלי הגיעה לחדר אחיות עם דופק מהיר וכאבים בחזה וביד שמאל. לא, לא התקף לב. בממצאים נכתב שיש חשד להפרעה שקשורה לחרדה.

אחי מהווה שלא מרצונו מקור לדאגות, מצוקות וריבים רבים במשפחה בזמן האחרון. כבר שנים, אבל במיוחד בחודשים האחרונים. לשמחתי הוא סוף סוף שוקל טיפול תרופתי למה שנראה כמו דכאון קליני (אם כי דכאון לא יכול להסביר את הבעיה שלו עם כסף, או יותר את הבעיה שאין לו כסף והוא ממשיך לבזבז).

וכמו שאמרתי, אבא שלי מאובחן כבר מצעירותו עם מחלת נפש, אבל תכלס מתפקד.

ואני מרגישה כאילו באיזשהו מקום אין לי ברירה אלא גם להתחרפן מהמצב. מהאנשים שסביבי שלפעמים כורעים תחת הלחץ.

 

אני אומרת לעצמי, זו רק סיבה להיות חזקה יותר. לעבוד קשה יותר. להיות יותר בסדר. אבל איך אפשר לא להיות מושפעים לרעה מהמצב המחורבן הזה? נכון, אין לנו אלימות במשפחה או התמכרויות. פשוט אח אחד שמאכזב את כולם, לתחושתו, מה שגורם לו לדכאון ולהתנהגות אפילו יותר מאכזבת. הוצאות כספיות בשנה האחרונה כמו שלא היו לנו מעולם. אמא שמסתבר לא לוקחת את זה טוב בכלל. וסבתא שאמרה לי היום בטלפון "אני הולכת לבית הקברות" ועד עכשיו לא הבנתי אם היא התכוונה שהיא הולכת להלוויה של מישהו או הולכת למות.