אשליות במגירה

אני אשליות ואני על גלולות.

כבר הרבה זמן אני על גלולות, ועברו כמה שבועות מאז התלוננתי על איך חיי השתנו בעקבות הגלולות (נגד הריון.)

החזה שלי עדיין ענק, תודה :) 75D ובימים טובים הוא עוד גולש החוצה מהחזייה.

הפנים נקיות יותר, פחות פצעים, זה נכון, כמעט חלקות אפילו לפעמים.

 

אבל הנפש, הנפש, תאמינו לי, המגירה מעולם לא נראתה חשוכה יותר. בשבועיים האחרונים, שלוש התקפות בכי ספונטניות, בלתי-רצויות, מוגזמות בעליל, על הדברים הפעוטים ביותר. היום הייתי אצל רופאת משפחה להוציא מרשם חדש לגלולות (אך, הסימבוליות!) והיא אמרה לי שרק רופא נשים יכול לתת מעכשיו את הגלולות שלי. ישבתי שם, הקשבתי לה, הבנתי, התחלתי לחשב מה אני אעשה, ותוך כדי התחיל לעלות בי הבכי.

יצאתי מהמשרד של הרופאה הנחמדה שכנראה ראתה כמה זה מפריע לי והתנצלה כמה פעמים, ואיך שיצאתי ממשרדה עשיתי פניית פרסה לשירותים, ועוד לפני שהספקתי לנעול את הדלת פרצתי בבכי. הרגשתי מטומטמת, אני מודה. איזו סיבה מוזרה לבכות!

 

בכיתי ובכיתי, בכי כזה חזק, עוויתי, שלא שואל אותך אם לצאת, שגורם לך לטפטף נחלים של דמעות ונזלת על הרצפה, שקשה להחניק את הצלילים שלו (אפילו שיש תאים אחרים של שירותים ליד). ואחרי שחשבתי שסיימתי לבכות יצאתי, והעיניים שלי היו אדומות אבל נראיתי מאוד יפה לדעתי.

 

אשה רגשנית יכולה להיות דבר מאוד יפה לפעמים.

 

היום מאוחר יותר, בלימודים, דיברתי עם אחי בטלפון והוא היה כל כך עצוב. כל כך עצוב.. הלכתי לשירותים ובכיתי, ובכיתי, ובכיתי כי אני עצובה בשבילו, כי אני חסרת אונים לעזור לו, כי קשה לי לראות אותו ככה כל כך הרבה זמן. כי הוא נמצא במקום עמוק ושחור ואני רואה אותו שם ולא יודעת איך למשוך החוצה.

 

ועד כמה שזה נורא, לא תמיד אני רוצה או יש לי כוח למשוך אותו החוצה.

 

ישבתי לי בערב בבית, אחרי עוד יום ארוך של 10 שעות, ואמרתי לעזאזל, אני רוצה להיות שמחה. עבר עלי יום מחורבן מבחינת מצב רוח, והנה אני מרגישה את השימחה מתחילה לבוא אלי, והוא לידי עצוב. וזה הפריע לקיומי האדיש והפתטי וכעסתי.

 

הלכתי לחדר כי רציתי לבכות שוב אבל במקום לבכות עשיתי חתך קטן על הבטן עם הסכין היפנית הורודה עם הנצנצים.

 

לאחרונה אני חותכת את עצמי הרבה, תמיד שריטות קטנות ובלתי מזיקות, אבל בחיי שאף פעם זה לא היה בתדירות הזאת.

 

והיות וביום שישי אני אהיה עם משהו כמו בגד ים אני ממש צריכה לחשוב חמש פעמים לפני שאני חותכת. מזל שאחרי יום שישי אני אוכל לחתוך איפה שבאמת בא לי - בירכיים, בבטן, אולי בחלק העליון של הידיים, החזה.. מוזר, אומרים שחותכים כדי להוציא את הכאב הנפשי. אבל חשבתי שאני כבר מוציאה אותו עם כל הבכי ההיסטרי הזה. כנראה שזה לא מספיק?

 

ובמקביל לימודים באטרף, אני מקבלת שבחים, נהנית מהלימודים ממש! בחיי!! שמחה כל כך שמצאתי כיוון בחיים. חושבת על תואר שני. שמחה לחיות, לרוב. ומקווה לזכור לעתים יותר קרובות שיש לי את הבלוג הזה, המקום הזה לאוורר את הראש.

מישהו מוכן להסביר לי מאיפה הקריצו את הנושא הזה?

מישהו הדליק טלויזיה בשלושת הימים האחרונים?? קרא עיתון? שמע חדשות ברדיו? נכנס ל-ynet?

שני בחורים שיכורים העיפו באוויר 40 מטר שתי בחורות שסה"כ יצאו לבלות וחצו את הכביש. הנהג הדורס רק עכשיו הסגיר עצמו למשטרה. אם לא היה מסגיר עצמו, אין לדעת כמה זמן היה מצליח להתחמק ממנה. הבחורה שלא נפטרה מאושפזת במצב קשה. גבר רצח את גרושתו, אחרי 12 שנה שהיו גרושים, כשאיים עליה ברצח רק שבוע לפני. היה לו צו הרחקה ממנה חודש לפני. אבל מה הסיכוי שהמשטרה תאכוף כזה דבר? בחור ואמא שלו יוצאים מהבית כדי לבצע התאבדות מתוכננת מראש. הם חזרו הביתה, אגב, לפי מה ששמעתי. אשה נשרפה בתחנת דלק, סה"כ הגיעה לשם כדי לתדלק. חמישה אנשים נהרגו בתאונות דרכים בשלושת הימים האחרונים, ואני לא מצליחה לספור כמה נפצעו. ואני מנסה, עוברת על הכתבות בynet או כל אתר אחר. שלא לדבר על החיילים שהגיעו למסיק הזיתים ונראה להם הגיוני לא להפריע למתנחלים ליידות אבנים בפלשתינאים ופעילי שמאל. ואז לעצור אותם (את הפלשתינאים ופעילי השמאל כמובן. מוסקים חצופים)

 

כל כמה זמן אני מתעוררת להבנה הזאת מחדש, שאין מי שיגן עליך. שאין כאן וככל הנראה גם לא במקומות אחרים איזשהו גוף שממש מגן עליך. תחשבו על הפעם האחרונה שהרגשתם בסכנה, אולי מישהו הלך אחריכם ברחוב נטוש או סתם איזה שיכור שהסתכל עליכם עקום במועדון. למישהו קופצת בראש באותו רגע האפשרות הקלושה שיהיה מישהו שיגן עליך? איש חוק? שוטר, מתנדב, חייל שאכפת לו? דווקא המאבטחים, אלה שמקבלים חרא של כסף וכלום לעומת ה"כבוד" (אפשר גם בלי גרשיים האמת) ששוטרים מקבלים, דווקא הם קופצים די בקלות לראות מה קורה. אמא שלי חטפה את הג'ננה באיזה סניף של חנות, תוך כמה דקות אני קולטת את הרוסי הכבד בגיל העמידה מתחיל לרחף בסביבה. אני בטוחה שהוא מרוויח פחות מאמא שלי, ולאמא שלי אין תואר ובקושי יש מקצוע.

 

כאן ביתי? כן, אבל בואנה, צריך להזהר בכזה בית.

רק שתבינו- הדברים האלה כל כך קרובים אלינו, שכל מחשבה מנחמת היא שקר עצמי גס. לצערי הרב יצא לי להחשף לסיפור מסמר שיער של בחורה שהכרתי, שבעלה הפך לפסיכופת אלים אחרי 10 שנות נישואים, שלושה ילדים וחיי נישואים שלווים, רגועים וכמיטב המסורת הדתית-מתנחלת. הגבר העדין שהיה לאב ילדיה פרץ לה לבית, איים עליה, ניסה ולפעמים הצליח לחבל בחייה, בעבודתה, בחיי החברה שלה ובקשריה המשפחתיים, לנסות להסית את בנותיה נגדה, לגנוב לה את כל החפצים האישיים מהבית, ואני אשאיר לכם לנחש כמה מעט, ובאיזה חוסר רגישות וחוסר השתדלות משטרת ישראל פעלה. זו לא בחורה פשוטת-שכל ורכה, אלא אישה עצמאית לחלוטין, דעתנית, אחת הנשים החזקות שהכרתי מעודי. וזו הסיבה היחידה שהוא לא הצליח למוטט אותה לחלוטין.

 

אז תהיו חזקים, תשמחו על כל יום סתיו נעים שיש כאן בבית, והכי חשוב- לא לזרוק אבנים בבית מזכוכית. כאן ביתי, ואני אצטרך במוקדם או במאוחר לשלם על כך את המחיר.

אני צריכה שהתקופה הזאת תפסיק.

הדכאון הקטן והבלתי נגמר הזה מוריד את הפנים שלי עוד ועוד למטה, גורר לי את האף ליד הרצפה ומזכיר לי כמה הערך העצמי שלי נמוך. זה מה שאני באמת שווה. לא כוסית, לא נחמדה אפילו, לא חכמה ולא מסוגלת לכלום. כלום. גוררת את עצמי ממקום למקום, משכנעת את עצמי שלישון כל כך הרבה זה נורמלי. כי אני במחזור. אני יודעת שההורמונים שלי משקרים לי שוב. אבל צריך לחיות בתוך השקר הזה, לשאת את עצמך לאן ש"צריך להיות בו" וכלום לא באמת קשה לי או משהו, אני פשוט לא רוצה.

מתה להתמסטל, להשתכר, או לרוץ עד שהלב ידפוק. אבל אף אחד מאלה לא יקרה. החברים שלי, מי הם? אף אחד מהם לא קרוב אלי. אף אחד מהם לא יודע מה אני מרגישה בשבועות האחרונים.

 

להלחם בשיניים מול הדבר הזה, הסתמי כל כך. דכאון סתמי, שרירותי כמו הגלולות נגד הריון שגרמו לו.

 

לאקס שלי יש כבר חברה חדשה. אני יודעת כי בדקתי באתר ההיכרויות בו נפגשנו. כתב שהוא seeing someone. העיקר שכל התקופה שהיינו ביחד הוא התלהב מזה שאני לא מבקשת ממנו לשנות את הסטטוס שלו מ- single כי היתה לנו מערכת יחסים פתוחה. היתה לי תחושה כזאת, שהוא כבר עבר הלאה ומצא מישהי חדשה וסתמית פחות או יותר למלא את הצורך שלו בזוגיות שגרתית ויומיומית כמו שהוא תמיד רצה. נכנסתי לאתר כדי לבדוק, מתוך ידיעה שאני אתבעס אם אני אראה את זה. וזה קרה.

אני הולכת ברחוב, לא נזהרת ממכוניות. גם נוהגת מסוכן יותר. דוחקת במזל שלי.

 

עכשיו לאבא קרה משהו. שיתוק בחלק מהפנים. אמא שלי מתבעסת מזה. הצרות נערמות עלי ומסביבי כמו פנקייק מסריח, ואני צריכה לשמור על הראש גבוה תמיד, לא משנה מה. כי נתנו לי כל כך הרבה, כי קיבלתי כל כך הרבה, כי נולדתי עם כל כך הרבה.

עכשיו הכל מרגיש כל כך מעט. אני עכבר קטן ועלוב, לובש חליפה בגודל של בנאדם ואפילו לא טורח להעמיד פנים. אולי מישהו יקלוט.

כמו שגיליתי על מחלת הנפש של אבא שלי בטעות, ככה גם היום סתם דפדוף בין הדפים על שולחן האוכל גילה לי שלפני שבועיים אמא שלי הגיעה לחדר אחיות עם דופק מהיר וכאבים בחזה וביד שמאל. לא, לא התקף לב. בממצאים נכתב שיש חשד להפרעה שקשורה לחרדה.

אחי מהווה שלא מרצונו מקור לדאגות, מצוקות וריבים רבים במשפחה בזמן האחרון. כבר שנים, אבל במיוחד בחודשים האחרונים. לשמחתי הוא סוף סוף שוקל טיפול תרופתי למה שנראה כמו דכאון קליני (אם כי דכאון לא יכול להסביר את הבעיה שלו עם כסף, או יותר את הבעיה שאין לו כסף והוא ממשיך לבזבז).

וכמו שאמרתי, אבא שלי מאובחן כבר מצעירותו עם מחלת נפש, אבל תכלס מתפקד.

ואני מרגישה כאילו באיזשהו מקום אין לי ברירה אלא גם להתחרפן מהמצב. מהאנשים שסביבי שלפעמים כורעים תחת הלחץ.

 

אני אומרת לעצמי, זו רק סיבה להיות חזקה יותר. לעבוד קשה יותר. להיות יותר בסדר. אבל איך אפשר לא להיות מושפעים לרעה מהמצב המחורבן הזה? נכון, אין לנו אלימות במשפחה או התמכרויות. פשוט אח אחד שמאכזב את כולם, לתחושתו, מה שגורם לו לדכאון ולהתנהגות אפילו יותר מאכזבת. הוצאות כספיות בשנה האחרונה כמו שלא היו לנו מעולם. אמא שמסתבר לא לוקחת את זה טוב בכלל. וסבתא שאמרה לי היום בטלפון "אני הולכת לבית הקברות" ועד עכשיו לא הבנתי אם היא התכוונה שהיא הולכת להלוויה של מישהו או הולכת למות.