אשליות במגירה

נמאס לי מעיצוב הבלוג וגם הייתי צריכה לשנות אותו מסיבות בטחוניות.

האמת, את העיצוב הקודם עשיתי בהרבה יותר חשק וחזון, והפעם זה היה קר, פרקטי וחסר רגשות.. אז אני מניחה שזה ישתנה שוב בקרוב.

 

ועכשיו ~אנחה~

אני לא כותבת.

אני גם לא כל כך מפנטזת.

אני עובדת, הולכת לראיונות עבודה, לומדת, חושבת על איזה קורסים לקחת. שותה, כמעט כל ערב, לפחות איזו בירה. מעשנת יותר מדי סיגריות. רואה המון טלויזיה. אוכלת, אבל בלי המון חשק.

 

לא באמת חושבת שאני אמצא מישהו בזמן הקרוב, פשוט כי אני לא עושה שום מאמצים לכיוון. וגם אם הייתי עושה, אין לי האנרגיות להתמיד בזה מעבר לפגישה ראשונה וחשד להתלהבות/ אכזבה.

 

שטה קדימה, מבחינה מקצועית, תעסוקתית, קידום אישי ושיט, אבל חסרת רגשות. מרגישה שאין לי חברים. לפחות לא כאלה שאני יכולה לחלוק איתם דברים שכרגע בא לי לחוות. דווקא מבחינה מקצועית, חצי שנה לפני סיום התואר, פתאום יש דיבור כזה על עבודה ועל התחום המקצועי, אני וחברים בלימודים וחברים לא מהלימודים אבל שעוסקים בתחום, מרגישה שסוף סוף מצאתי כיוון משמעותי בחיים. המקצועיים. נשאבת חזרה לוורקוהוליות שלי. לא כל כך מוצאת את עצמי כשיש זמן פנוי. מעדיפה לצאת מהבית, להעסיק את עצמי, להרוויח עוד גרוש וחצי, לא להסתכל על חנויות בגדים כי צריך לחסוך כסף. לא יודעת אם זו מסכנות או התנהגות חכמה. זוממת לקרוע כל עול מעלי. אבל לא עושה את זה. מתה לעשות עוד פירסינג. מתה להרגיש שוב כאילו מישהו מבין אותי, בקטע של מה שמסתובב לי בראש.

 

ראיתי היום חצאית, היתה קצת קטנה עלי. אבל יפהפיה, נראית כמו משהו משנות החמישים.

 

מה עוזרים בגדים יפים אם אין חברים לצאת איתם? מה עוזר כל מה שיש לי בין האוזניים כשאני רק מחכה בערב להיות מספיק עייפה כדי ללכת לישון?

 

רוצה לפגוש מישהו, מישהי, חדשים. התחושה הזאת יקרת ערך עבורי.

 

רוצה להגשים חלום שיש לי כבר חודשים רבים, לצבוע לבלונד פלטינה. חבל לי על ה- 300 שקל ביקור במספרה.

 

כמו שגיליתי על מחלת הנפש של אבא שלי בטעות, ככה גם היום סתם דפדוף בין הדפים על שולחן האוכל גילה לי שלפני שבועיים אמא שלי הגיעה לחדר אחיות עם דופק מהיר וכאבים בחזה וביד שמאל. לא, לא התקף לב. בממצאים נכתב שיש חשד להפרעה שקשורה לחרדה.

אחי מהווה שלא מרצונו מקור לדאגות, מצוקות וריבים רבים במשפחה בזמן האחרון. כבר שנים, אבל במיוחד בחודשים האחרונים. לשמחתי הוא סוף סוף שוקל טיפול תרופתי למה שנראה כמו דכאון קליני (אם כי דכאון לא יכול להסביר את הבעיה שלו עם כסף, או יותר את הבעיה שאין לו כסף והוא ממשיך לבזבז).

וכמו שאמרתי, אבא שלי מאובחן כבר מצעירותו עם מחלת נפש, אבל תכלס מתפקד.

ואני מרגישה כאילו באיזשהו מקום אין לי ברירה אלא גם להתחרפן מהמצב. מהאנשים שסביבי שלפעמים כורעים תחת הלחץ.

 

אני אומרת לעצמי, זו רק סיבה להיות חזקה יותר. לעבוד קשה יותר. להיות יותר בסדר. אבל איך אפשר לא להיות מושפעים לרעה מהמצב המחורבן הזה? נכון, אין לנו אלימות במשפחה או התמכרויות. פשוט אח אחד שמאכזב את כולם, לתחושתו, מה שגורם לו לדכאון ולהתנהגות אפילו יותר מאכזבת. הוצאות כספיות בשנה האחרונה כמו שלא היו לנו מעולם. אמא שמסתבר לא לוקחת את זה טוב בכלל. וסבתא שאמרה לי היום בטלפון "אני הולכת לבית הקברות" ועד עכשיו לא הבנתי אם היא התכוונה שהיא הולכת להלוויה של מישהו או הולכת למות.