כמו שגיליתי על מחלת הנפש של אבא שלי בטעות, ככה גם היום סתם דפדוף בין הדפים על שולחן האוכל גילה לי שלפני שבועיים אמא שלי הגיעה לחדר אחיות עם דופק מהיר וכאבים בחזה וביד שמאל. לא, לא התקף לב. בממצאים נכתב שיש חשד להפרעה שקשורה לחרדה.
אחי מהווה שלא מרצונו מקור לדאגות, מצוקות וריבים רבים במשפחה בזמן האחרון. כבר שנים, אבל במיוחד בחודשים האחרונים. לשמחתי הוא סוף סוף שוקל טיפול תרופתי למה שנראה כמו דכאון קליני (אם כי דכאון לא יכול להסביר את הבעיה שלו עם כסף, או יותר את הבעיה שאין לו כסף והוא ממשיך לבזבז).
וכמו שאמרתי, אבא שלי מאובחן כבר מצעירותו עם מחלת נפש, אבל תכלס מתפקד.
ואני מרגישה כאילו באיזשהו מקום אין לי ברירה אלא גם להתחרפן מהמצב. מהאנשים שסביבי שלפעמים כורעים תחת הלחץ.
אני אומרת לעצמי, זו רק סיבה להיות חזקה יותר. לעבוד קשה יותר. להיות יותר בסדר. אבל איך אפשר לא להיות מושפעים לרעה מהמצב המחורבן הזה? נכון, אין לנו אלימות במשפחה או התמכרויות. פשוט אח אחד שמאכזב את כולם, לתחושתו, מה שגורם לו לדכאון ולהתנהגות אפילו יותר מאכזבת. הוצאות כספיות בשנה האחרונה כמו שלא היו לנו מעולם. אמא שמסתבר לא לוקחת את זה טוב בכלל. וסבתא שאמרה לי היום בטלפון "אני הולכת לבית הקברות" ועד עכשיו לא הבנתי אם היא התכוונה שהיא הולכת להלוויה של מישהו או הולכת למות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
