אשליות במגירה

בכיתי היום כל כך הרבה

בצהריים בכיתי כי שמחתי כל כך שהאדון שלי כל כך מדהים כאדם

בערב בכיתי שוב, קשה לשים על זה את האצבע

ובלילה בכיתי כי הרגשתי שאני עשויה לדפוק את עצמי קשות. כי אני בנאדם דפוק שמתענה ממש כשיש לו משהו כל כך טוב.

 

אני רוצה להכנע. אני רוצה להרגיש את המשקל עליי. אני רוצה להרגיש את השייכות האינסופית. אני רוצה להרגיש את הכוחות שעולים ומתגייסים בכל פעם כדי לרצות, לאפשר, לתת. אני רוצה להרגיש בטחון ונוחות בצרכים האלה שלי, כי הרי הם חדשים לי.

 

ומצד שני אין אני, ולא ידוע על מי אני מדברת ומי מדבר כעת? נסיונות להעמיד פנים שאשליות אחת היא, נועדו לכשלון מר. אבל אני שקרנית טובה, ורק ממשיכה להשתפר עם השנים. בכי היסטרי רק כי טוב לי בזוגיות הוא אחד מהרבה סימנים שהשקר אין לו רגליים. ונשברו לו הרגליים באמת, אילץ אותי לכרוע על ברכיים סגולות וגם ככה כואבות כדי להתפרק ולהאסף מחדש, כאילו שיש מסקנה ופתרון. הבכי, אני מספרת לעצמי, מי שזה לא יהיה, הבכי אינו חסר טעם. הוא בא לשחרר, להבין דברים. ואני (שוב, מי?) רק מרגישה טפשה יותר, חכמה יותר רק במובן של להבין כמה קטונתי, כולנו קטונו מלדעת משהו על עצמנו. וזה חזק מאיתנו, הצורך לפענח ולתת תוויות, "אני אשליות ויש לי בעיות רגשיות בגלל חרדת נטישה, הנה ההסבר המעמיק ומעכשיו ועד עולם תגובותיי ועולמי הרגשי יהיו צפויים כמו סדרה הנדסית". פו, איזה מזל, מזל שעליתי על זה, אחרת לא הייתי יודעת למה לצפות.

 

אדוני יודע לאהוב, אני רוצה גם לדעת לאהוב. אני לפעמים לוחשת לעצמי שקל לו לאהוב כי הוא מבין שהחיים קצרים, מבין את זה הרבה יותר טוב מילדה בת 25 היסטרית שבוכה כי טוב לה. החיים קצרים. אז אני (כן, אני או לפחות אחת ממני) אקח את עצמי באוזן ואכנס לתוך ההרפתקה הזאת הכי עמוק שרק אני יכולה! כי זה מה שעושה לי טוב כרגע. ואם ייגמר, אז ייגמר, ויהיה כואב ומחורבן. אבל אני תמיד, תמיד, תמיד, חייבת לנסות.

 

 

If your'e gonna ride, baby,

ride the wild horse.

 

(למסוקרנים, יש גוגל)

כמעט נראה קלישאתי לכתוב כמה אני חרמנית, בפעם המיליון.

אבל זה נכון. זה עז. זה חזק ומזל שהכיסא מחזיק חזק שאני לא אחליק ממנו לרצפה.

אל דאגה, אני כבר הולכת לטפל בעצמי. קיבלתי הוראות.

מיד אחרי שאני אוריד איזו כנף עוף חרוכה.

 

לא שתיתי כל כך הרבה זמן שאפילו הבירה האחת הזאת שעוד לא גמרתי כבר עושה בי שפטים. אני לומדת המון בזמן האחרון, וחבל מאוד כי זה מונע ממני אפשרות לקבל את הזין העסיסי של האדון שלי.. אבל זה הכל למטרות טובות, רק עוד כמה ימים לחכות. אני אחזיק מעמד. נראה לי.

 

בפעם ההיא שנפגשנו, לא יודעת.. באיזה שהוא מקום ציפיתי שכשהכל ייגמר, אני אסתכל בתדהמה שוב על עצמי ועל "מה עשיתי ויי זמיר" אבל במקום זה, הייתי פשוט שלווה, רגועה, נינוחה. כאב לי קצת פה, קצת שם, הרגע זיין אותי גבר שפגשתי בפעם הראשונה, ועשה לי עוד כמה דברים, ואני כל כך בסדר עם זה.. יותר מבסדר. מרוצה. מסופקת. מחכה לפעם הבאה. מחבבת אותו. רוצה לדעת מה עוד הוא יעשה לי.

זה לא שאני לא יכולה לחיות בלי שמישהו יעשה בי שפטים. עובדה שחייתי מאוד טוב בלי זה די הרבה זמן. אבל זה מוצא חן בעיני, מאוד-מאוד.. וזה כל המידע שדרוש לי כרגע D:

 

מחכה לתחושה החובקת הזאת, הלחץ העדין על הגולגולת גם כשהוא לא שם..  אין לי עדיין תחושה שהוא איתי, שאני תחתיו גם ברוחי. אני מחכה לזה. לא הבנתי מה זה רק לפני חודשיים, ועכשיו אני מחכה לזה. כמה כוח זה נותן לי.

 

ככל שאני הולכת עם עצמי ועם הדברים שעושים לי טוב, לא משנה כמה הם מוזרים או קיצוניים או מצריכים שלושה בלוגים נפרדים מרוב כמויות הזימה, ככה בחיי היום יום יותר טוב לי, אני יותר חזקה. מסוגלת להיות במקומות רגשיים גבוהים או נמוכים ובכל זאת לתפקד. נותנת לעצמי להיות עצובה כשצריך. כאילו הקבלה העצמית הזאת הופכת אותי לכל כך הרבה יותר גמישה, שאני יכולה להתכופף פי שניים ולא להשבר.

אני לא טובה יותר כאדם כל הזמן. להפך, אני נותנת לעצמי להיות האדם הלא מושלם שאני, ועדיין כל כך מוקסמת מהטוב שכן יש בי. אני אדם מקסים. וגם הרבה מחבריי, וזה פשוט מדהים. וגם האדון מקסים, הוא יודע כמה שהוא כריזמטי, הבנזונה :) ...

 

אני בוכה מהואגינה

דמעות אדומות של התרגשות

הבטן שוקעת פנימה

 

 

טיפות שמנות של דם נחסמות באיבן על ידי הטמפון הרחום

אבל אני מרגישה את הדם יוצא

היום אני אראה אותך בפעם הראשונה

ואני רוצה להיות הזונה שלך.

 

יש לי פקק בכוס

אבל אני בטוחה שתמצא בי שימוש

תרביץ לי והרי הכל כואב יותר כשאני במחזור

אני מיוחמת. אבל יש לי פקק בכוס

 

הכוס שלי הוא שלך. תגע לי בשדיים, הם שלך.

אני אשתדל להיות טובה.

מאתמול תהיתי מתי הוא יתקשר והתחלתי לפתח טינה לבנאדם, לא ידעתי איך לפרוק את הכעס הזה כשנדבר. איך מבקשים ממישהו לדבר או להפגש לעתים קרובות יותר. איך להגיד שזה לא מספיק, שאני מחפשת בן זוג ולא ידיד לראות איתו סרטים ולשכב איתו.

 

אז היום הוא התקשר (לפחות טרח להתקשר) ואמר שזה לא זה, ואמרתי טוב, היה נחמד וזהו. נגמר.

 

דיברתי עם ידיד טוב שלי (שנינו בוכים אחד לשני כל הזמן על עולם הדייטינג והזוגיות האכזר) ואמרתי לו שיש לי תחושה שיש לי תבנית קבועה. הוא אומר שלא, שזו לא אותה השיחה עם אותה הבעיה שהיתה לי עם אחרים. ועדיין יש לי תחושה.

כאילו, אני בחורה סבבה. ויש לי חשד שזה שאני סבבה אז אנשים לא מרגישים צורך להתאמץ. גם אם לא מדברים כל יום אני סבבה, וגם אם לא מביאים פרחים או משקיעים או ווטאבר זה בסדר לי, באמת. וגם אני אדם פתוח ולא ממש שומרת לעצמי - אם כי כל אחד מאיתנו הוא עולם ומלואו ולדעת כמה עובדות עסיסיות על מישהו ממש לא אומר שאתה מכיר אותו והוא לא מעניין יותר. אז בקיצור אני שוב מרגישה שאני פשוט אני ועוד מישהו הגיע שלא ממש יכול להתמודד עם זה. אפילו אם בהתחלה זה הגניב אותו.

 

זה בסדר. הסקס היה אחלה, אבל זה היה פשוט שני ידידים שעושים סקס.

 

בא לי בן זוג. רומנטיקה. לא פרחים ושוקולד (אם כי זה נחמד) אלא המבט הזה בעיניים, החזקת היד שמרגישה כמו הרגע הכי משמעותי בעולם, של משהו שהוא כמעט חיבור לאדם אחר, שבו לרגע אתה לא לבד.

ואני לא מוכנה להשיג את זה באמצעות זיוף אישיות של "בת" כי אני מקסימה כמו שאני.

 

אז בהצלחה לי שוב!!

שני אנשים, גבר ואישה אולי, נמשכים אחד לשני. הם חושקים אחד בגופו של השני. הם רואים אחד בשני את מה שהם חושקים לגעת בו וללטפו. זרוע שרירית, לחי חלקה, שפתיים פסוקות, עיניים חצי עצומות מתוך רצון לטבוע ברגע.

רגליים שנכרכות סביב הגוף האחר, ידיים שמלטפות כל פעם חלק אחר, למעלה, למטה, להרגיש עוד, ללטף ואז למחוץ ואז להניח על ולשחק עם וללפות. רגליים שנפסקות, חלציים מוצמדים, נשיפות, נשימות כבדות, באוזנו של האחר, יד על החזה מרגישה את הלב מרעיד את בית החזה. שינוי תנוחה. תפיסה של הסנטר, העמקה של הנשיקה, הלשון חודרת, שלוחה של הגוף שרק רוצה להתאחד עם הפה החם שמקבל אותה, עם הלשון השנייה שמתחככת בה, עם השיניים, השפתיים, הרוק החם. ליטוף של השיער, ואז החזקה של השיער ואולי משיכה קטנה שלו כי הרצון לקרב, להכניס, להכיל ולאכול גדול מדי. המשאלה הפיזית שהכל יגיע לשיא אבל שיימשך לנצח, איבוד תחושת המרחב, התקלות בחפצים, הברך נכנסת ברצפה, מחר תכאב, לא חושבים על זה, ממשיכים, הירך הרכה, התחת שמתקשה בזוויות מסויימות, התנועות של הגופים שהופכות להיות נמרצות, עם כיוון, ההתחככות גדלה, הבגדים מאיימים להקרע. 

הפטמה שם, עדינה ורוצה לשחק גם היא, קוראת לאצבע שלי, אני לוחצת עליה, מוחצת אותה, מביאה אליה את הלשון שלי. הלשון שלי יוצאת מהפה שלי אל הפטמה, מלקקת ממש בעדינות ומתרחקת, נותנת לרטיבות להפוך לצמרמורת עם הרוח, ואז מוצצת חזק, מוצצת את הפטמה, הפטמה מתמסרת אלי, אני מנסה לנשוך לראות איך הגוף מאחורי הפטמה יגיב, האנחה תמיד מבלבלת כי היא בדיוק על הגבול הרחב כמו המדבר שבין עונג לכאב, ואני רוצה לחצות אותו, לא ברור לאיזה כיוון. עוברת לפטמה השנייה ומטפלת בה בלשון שלי, הפה יודע כבר מה לעשות, רוצה להעמיד את הפטמה שתהיה זקופה, קשה, מגורה, אדומה, שאוכל להכות בה עם לשוני והיא לא תזוז, רק תצטמרר כשהרוח תעבור עליה שוב. 

הצוואר, עם קימוריו, כולו מחכה לנשיקות ומציצות ומעבר ארוך ארוך של הלשון שלי, עצם הקולר מתחת לצוואר רגישה גם היא, לפעמים העצמות מדברות אלי הכי חזק. הצוואר ומאחוריו היד שלי על קו השיער שמסתתר מאחורי האוזן, קוראים לזה לעשות נעים, אבל אני מקווה שנעים זו לא המילה, אני מעבירה את הציפורן על קו השיער שמאחורי האוזן, הראש שלו הוא שלי עכשיו, הצוואר שלו מתקפל לפי הזוויות שלי, והצוואר תמיד חלק, ארוך, עם זוויות כאלה עגולות, ואני מגיעה אל מתחת לסנטר, ועולה לנשיקה עם השפתיים החמות שנפתחות אלי, הן קצת יבשות בהתחלה, אבל הרוק זורם והלשון עוברת על השפה, ומתרחקים לרגע להסתכל אחד על השני מבעד לעיניים החצי עצומות. 

למטה, חצי מטר למטה, החום מכאיב. הבליטה במכנסיים מתחככת בי, ואני בה, ואני שואבת ממנה הנאה, וחושבת על המתיחות הנוראית בין האיבר שלו למכנסיים, וכמה לא נוח לזין שלו בפנים, והוא מתעקם שם וגדל, ואני שולחת יד ונוגעת, המכנס לוחץ והבליטה כל כך קשה ואני מנשקת אותה מעל המכנסיים אנחנו מתפתלים, מתהפכים כמה פעמים, הידיים עם חיים משלהן, רוצה לגעת בהכל להרגיש את הכל ביחד את הגוף הזיעה הירכיים התחת החזה הכתפיים הזרועות הצוואר הסנטר שם בין הרגליים המותניים השפתיים. הבגדים נעלמים, מורדים בתנועות כועסות, בידיים אלימות שבהן אצור החשק, מושלכים הבגדים והזין מתחיל לנוע לידי, אני מרגישה אותו, אני רטובה, אני פתוחה, אני רוצה.

שניה וחצי הקונדום מולבש, הוא בתוכי, אני מתחילה להאנח בקול רם, הגוף שלי כל כך מרוצה מהזין שנע בתוכי קדימה ואחורה, הוא מתחיל לדפוק אותי במרץ, אני נמסה, מכווצת שרירים מסויימים, מכוונת את האגן שלי בקונטרה אל שלו, הזין שלו עושה בי שמות, אני שוכחת איך קוראים לי, הידיים שלנו מלטפות בלי שום אלגנטיות ועדינות את הגוף, הוא דופק אותי ככה, חזק, כמו שרציתי, ואני לא מפסיקה לעשות קולות, הקולות לא שואלים אותי ופשוט יוצאים לי מהפה, בא לי לצעוק, אני נוגעת לו בתחת, הוא קשה כמו אבן עכשיו, מכווץ, שולח את הזין שלו עמוק לתוכי, הרגליים שלי פסוקות כל כך, האגן שלי זז עם שלו, הייתי רוצה שהוא ימעך לי את השדיים חזק יותר, הוא עושה את זה, אנחנו מתנשקים, הוא מזיין אותי, אני סביבו מרגישה את הרעידות מגיעות, כל עוד הוא ימשיך עוד קצת אני אגיע לשם, הוא גם מתחיל להאנח, חיה שהגוף שלה פורץ חומה, הורג משהו, קורע בשר, ככה הוא נשמע, ואני כמעט לא יכולה יותר אבל רוצה עוד כל כך הרבה, וזה נהיה עוד ועוד והדפיקות הולכות וגדלות, הגוף שלי שרוי בבריכה של עונג, הזין בתוכי עושה לי דברים למוח, והקולות שהוא משמיע עם הגרון שלו, הוא הולך לגמור ואני איתו, התנועות שלו איטיות יותר וחזקות יותר, בום, בום, בום, בום, בום, אני גומרת והוא צורח בקול נמוך וממשיך עוד קצת ואני מרגישה את הכוס שלי נמעך מסביב לזין שלו חזק יותר, שותה את השפיך שהוא יורק בפעימות אדירות, גלים של רעדה והוא מרגיש אותי, ולא רוצה לצאת אף פעם. מעכשיו ועד שהוא ייצא ממני יעברו חמישים שנה וחום הגוף שלנו בלתי נסבל אז מחוסר ברירה אנחנו נמסים אחד אל השני.