אשליות במגירה

אני אשליות ואני על גלולות.

כבר הרבה זמן אני על גלולות, ועברו כמה שבועות מאז התלוננתי על איך חיי השתנו בעקבות הגלולות (נגד הריון.)

החזה שלי עדיין ענק, תודה :) 75D ובימים טובים הוא עוד גולש החוצה מהחזייה.

הפנים נקיות יותר, פחות פצעים, זה נכון, כמעט חלקות אפילו לפעמים.

 

אבל הנפש, הנפש, תאמינו לי, המגירה מעולם לא נראתה חשוכה יותר. בשבועיים האחרונים, שלוש התקפות בכי ספונטניות, בלתי-רצויות, מוגזמות בעליל, על הדברים הפעוטים ביותר. היום הייתי אצל רופאת משפחה להוציא מרשם חדש לגלולות (אך, הסימבוליות!) והיא אמרה לי שרק רופא נשים יכול לתת מעכשיו את הגלולות שלי. ישבתי שם, הקשבתי לה, הבנתי, התחלתי לחשב מה אני אעשה, ותוך כדי התחיל לעלות בי הבכי.

יצאתי מהמשרד של הרופאה הנחמדה שכנראה ראתה כמה זה מפריע לי והתנצלה כמה פעמים, ואיך שיצאתי ממשרדה עשיתי פניית פרסה לשירותים, ועוד לפני שהספקתי לנעול את הדלת פרצתי בבכי. הרגשתי מטומטמת, אני מודה. איזו סיבה מוזרה לבכות!

 

בכיתי ובכיתי, בכי כזה חזק, עוויתי, שלא שואל אותך אם לצאת, שגורם לך לטפטף נחלים של דמעות ונזלת על הרצפה, שקשה להחניק את הצלילים שלו (אפילו שיש תאים אחרים של שירותים ליד). ואחרי שחשבתי שסיימתי לבכות יצאתי, והעיניים שלי היו אדומות אבל נראיתי מאוד יפה לדעתי.

 

אשה רגשנית יכולה להיות דבר מאוד יפה לפעמים.

 

היום מאוחר יותר, בלימודים, דיברתי עם אחי בטלפון והוא היה כל כך עצוב. כל כך עצוב.. הלכתי לשירותים ובכיתי, ובכיתי, ובכיתי כי אני עצובה בשבילו, כי אני חסרת אונים לעזור לו, כי קשה לי לראות אותו ככה כל כך הרבה זמן. כי הוא נמצא במקום עמוק ושחור ואני רואה אותו שם ולא יודעת איך למשוך החוצה.

 

ועד כמה שזה נורא, לא תמיד אני רוצה או יש לי כוח למשוך אותו החוצה.

 

ישבתי לי בערב בבית, אחרי עוד יום ארוך של 10 שעות, ואמרתי לעזאזל, אני רוצה להיות שמחה. עבר עלי יום מחורבן מבחינת מצב רוח, והנה אני מרגישה את השימחה מתחילה לבוא אלי, והוא לידי עצוב. וזה הפריע לקיומי האדיש והפתטי וכעסתי.

 

הלכתי לחדר כי רציתי לבכות שוב אבל במקום לבכות עשיתי חתך קטן על הבטן עם הסכין היפנית הורודה עם הנצנצים.

 

לאחרונה אני חותכת את עצמי הרבה, תמיד שריטות קטנות ובלתי מזיקות, אבל בחיי שאף פעם זה לא היה בתדירות הזאת.

 

והיות וביום שישי אני אהיה עם משהו כמו בגד ים אני ממש צריכה לחשוב חמש פעמים לפני שאני חותכת. מזל שאחרי יום שישי אני אוכל לחתוך איפה שבאמת בא לי - בירכיים, בבטן, אולי בחלק העליון של הידיים, החזה.. מוזר, אומרים שחותכים כדי להוציא את הכאב הנפשי. אבל חשבתי שאני כבר מוציאה אותו עם כל הבכי ההיסטרי הזה. כנראה שזה לא מספיק?

 

ובמקביל לימודים באטרף, אני מקבלת שבחים, נהנית מהלימודים ממש! בחיי!! שמחה כל כך שמצאתי כיוון בחיים. חושבת על תואר שני. שמחה לחיות, לרוב. ומקווה לזכור לעתים יותר קרובות שיש לי את הבלוג הזה, המקום הזה לאוורר את הראש.

אוקיי, היות והעניין עם הבחור שמיל נגמר כבר איזה יומיים שלמים, אני פונה למחשבות אחרות.

כמו שכתבתי בעבר, די התמכרתי לקריאה באתר הכלוב, זה עושה לי משהו בלתי מוסבר (כלומר, חוץ מזה שלפעמים זה מרטיב אותי רצח) ואני מוצאת את עצמי שואלת-

לחזור לאקשן?

 

החשק לקבל מכות ירד, אני מודה. לא שנעלם, אבל לא בלהט שהיה לפני שבועיים-חודש..

ועם זאת לא נעלם. לא נעלם בכלל.

 

אני עוד לא יודעת מה אני רוצה- זוגיות רגילה עם קצת קינק במיטה? דמות אב שתשלים את עולמי? או סתם לחוות כאב מהסוג המזקק והממש-כואב?

ואני לא מכירה את עצמי, לא יודעת לנהל שיחות אמת עם מה שבפנים אצלי. אז אני נאלצת לנסות ולהבין בדרכים עקיפות מה יעשה לי טוב.

 

אני יודעת שבקרוב אחזור להתנסות, ולו רק כי הסקרנות להבין מה יש שם ומה אני מחפשת שם גדולים ממני. אני רק מקווה שזה יהיה יותר טוב ויותר עמוק מאשר סיבוב ראשון..

שני אנשים, גבר ואישה אולי, נמשכים אחד לשני. הם חושקים אחד בגופו של השני. הם רואים אחד בשני את מה שהם חושקים לגעת בו וללטפו. זרוע שרירית, לחי חלקה, שפתיים פסוקות, עיניים חצי עצומות מתוך רצון לטבוע ברגע.

רגליים שנכרכות סביב הגוף האחר, ידיים שמלטפות כל פעם חלק אחר, למעלה, למטה, להרגיש עוד, ללטף ואז למחוץ ואז להניח על ולשחק עם וללפות. רגליים שנפסקות, חלציים מוצמדים, נשיפות, נשימות כבדות, באוזנו של האחר, יד על החזה מרגישה את הלב מרעיד את בית החזה. שינוי תנוחה. תפיסה של הסנטר, העמקה של הנשיקה, הלשון חודרת, שלוחה של הגוף שרק רוצה להתאחד עם הפה החם שמקבל אותה, עם הלשון השנייה שמתחככת בה, עם השיניים, השפתיים, הרוק החם. ליטוף של השיער, ואז החזקה של השיער ואולי משיכה קטנה שלו כי הרצון לקרב, להכניס, להכיל ולאכול גדול מדי. המשאלה הפיזית שהכל יגיע לשיא אבל שיימשך לנצח, איבוד תחושת המרחב, התקלות בחפצים, הברך נכנסת ברצפה, מחר תכאב, לא חושבים על זה, ממשיכים, הירך הרכה, התחת שמתקשה בזוויות מסויימות, התנועות של הגופים שהופכות להיות נמרצות, עם כיוון, ההתחככות גדלה, הבגדים מאיימים להקרע. 

הפטמה שם, עדינה ורוצה לשחק גם היא, קוראת לאצבע שלי, אני לוחצת עליה, מוחצת אותה, מביאה אליה את הלשון שלי. הלשון שלי יוצאת מהפה שלי אל הפטמה, מלקקת ממש בעדינות ומתרחקת, נותנת לרטיבות להפוך לצמרמורת עם הרוח, ואז מוצצת חזק, מוצצת את הפטמה, הפטמה מתמסרת אלי, אני מנסה לנשוך לראות איך הגוף מאחורי הפטמה יגיב, האנחה תמיד מבלבלת כי היא בדיוק על הגבול הרחב כמו המדבר שבין עונג לכאב, ואני רוצה לחצות אותו, לא ברור לאיזה כיוון. עוברת לפטמה השנייה ומטפלת בה בלשון שלי, הפה יודע כבר מה לעשות, רוצה להעמיד את הפטמה שתהיה זקופה, קשה, מגורה, אדומה, שאוכל להכות בה עם לשוני והיא לא תזוז, רק תצטמרר כשהרוח תעבור עליה שוב. 

הצוואר, עם קימוריו, כולו מחכה לנשיקות ומציצות ומעבר ארוך ארוך של הלשון שלי, עצם הקולר מתחת לצוואר רגישה גם היא, לפעמים העצמות מדברות אלי הכי חזק. הצוואר ומאחוריו היד שלי על קו השיער שמסתתר מאחורי האוזן, קוראים לזה לעשות נעים, אבל אני מקווה שנעים זו לא המילה, אני מעבירה את הציפורן על קו השיער שמאחורי האוזן, הראש שלו הוא שלי עכשיו, הצוואר שלו מתקפל לפי הזוויות שלי, והצוואר תמיד חלק, ארוך, עם זוויות כאלה עגולות, ואני מגיעה אל מתחת לסנטר, ועולה לנשיקה עם השפתיים החמות שנפתחות אלי, הן קצת יבשות בהתחלה, אבל הרוק זורם והלשון עוברת על השפה, ומתרחקים לרגע להסתכל אחד על השני מבעד לעיניים החצי עצומות. 

למטה, חצי מטר למטה, החום מכאיב. הבליטה במכנסיים מתחככת בי, ואני בה, ואני שואבת ממנה הנאה, וחושבת על המתיחות הנוראית בין האיבר שלו למכנסיים, וכמה לא נוח לזין שלו בפנים, והוא מתעקם שם וגדל, ואני שולחת יד ונוגעת, המכנס לוחץ והבליטה כל כך קשה ואני מנשקת אותה מעל המכנסיים אנחנו מתפתלים, מתהפכים כמה פעמים, הידיים עם חיים משלהן, רוצה לגעת בהכל להרגיש את הכל ביחד את הגוף הזיעה הירכיים התחת החזה הכתפיים הזרועות הצוואר הסנטר שם בין הרגליים המותניים השפתיים. הבגדים נעלמים, מורדים בתנועות כועסות, בידיים אלימות שבהן אצור החשק, מושלכים הבגדים והזין מתחיל לנוע לידי, אני מרגישה אותו, אני רטובה, אני פתוחה, אני רוצה.

שניה וחצי הקונדום מולבש, הוא בתוכי, אני מתחילה להאנח בקול רם, הגוף שלי כל כך מרוצה מהזין שנע בתוכי קדימה ואחורה, הוא מתחיל לדפוק אותי במרץ, אני נמסה, מכווצת שרירים מסויימים, מכוונת את האגן שלי בקונטרה אל שלו, הזין שלו עושה בי שמות, אני שוכחת איך קוראים לי, הידיים שלנו מלטפות בלי שום אלגנטיות ועדינות את הגוף, הוא דופק אותי ככה, חזק, כמו שרציתי, ואני לא מפסיקה לעשות קולות, הקולות לא שואלים אותי ופשוט יוצאים לי מהפה, בא לי לצעוק, אני נוגעת לו בתחת, הוא קשה כמו אבן עכשיו, מכווץ, שולח את הזין שלו עמוק לתוכי, הרגליים שלי פסוקות כל כך, האגן שלי זז עם שלו, הייתי רוצה שהוא ימעך לי את השדיים חזק יותר, הוא עושה את זה, אנחנו מתנשקים, הוא מזיין אותי, אני סביבו מרגישה את הרעידות מגיעות, כל עוד הוא ימשיך עוד קצת אני אגיע לשם, הוא גם מתחיל להאנח, חיה שהגוף שלה פורץ חומה, הורג משהו, קורע בשר, ככה הוא נשמע, ואני כמעט לא יכולה יותר אבל רוצה עוד כל כך הרבה, וזה נהיה עוד ועוד והדפיקות הולכות וגדלות, הגוף שלי שרוי בבריכה של עונג, הזין בתוכי עושה לי דברים למוח, והקולות שהוא משמיע עם הגרון שלו, הוא הולך לגמור ואני איתו, התנועות שלו איטיות יותר וחזקות יותר, בום, בום, בום, בום, בום, אני גומרת והוא צורח בקול נמוך וממשיך עוד קצת ואני מרגישה את הכוס שלי נמעך מסביב לזין שלו חזק יותר, שותה את השפיך שהוא יורק בפעימות אדירות, גלים של רעדה והוא מרגיש אותי, ולא רוצה לצאת אף פעם. מעכשיו ועד שהוא ייצא ממני יעברו חמישים שנה וחום הגוף שלנו בלתי נסבל אז מחוסר ברירה אנחנו נמסים אחד אל השני. 

עוד משהו שלא בא לידי ביטוי עד עכשיו כאן - אני מציירת.

זה דיוקן עצמי מבוסס על צילום.

לצערי, הייתי צריכה לצלם את עצמי. לפעם הבאה - אני אשיג מתנדבים... :)

 

דיו עם ציפורן, למי שמתעניין בטכניקות וכאלה.

אני אמשיך לשתות את מה שאני אמורה לא לשתות בגלל האנטיביוטיקה, מקווה להמנע משחמת הכבד D: בהצלחה לי. ולילה טוב...