אשליות במגירה

מחר אני כל היום עם אדוני בטיול שטח. מעולם לא ביליתי איתו כל כך הרבה זמן ביחד.

עוד שלושה ימים מבחן. עוד ארבעה ימים הגשה. קר לי קצת כאן בסלון.

אומרים שתהיה מלחמה.

 

אני חושבת על הכל ואומרת תודה.

אני כל הזמן מלאת הכרת תודה. אני גם מודה על הכרת התודה כי גם אותה קיבלתי ואני זוכה להנות ממנה בחסד. תודה על חיי הנפלאים. על השמחה וגם על הדמעות והעצב. על אחי שמצבו משתפר. על ידיד שלי שיוצא עם בחורה שווה בטירוף (אני הייתי עושה אותה ואני סטרייטית למדי). על אדוני.

תודה על ההזדמנות כל יום לפתוח עיניים ולהסתכל ימינה ושמאלה ולהעריך את גודל מזלי. ואני  משפילה ראשי ומקווה שביום בו מזלי יהיה פחות טוב או בהזדמנות בה אפגוש במישהו פחות חסר מזל אזכור את כל הטוב הזה, ואהיה אדם טוב יותר בזכותו.

 

לצערי לרוב אני חסרת סבלנות. מוכנה לעזור אבל עם פיוז קצר. מפחדת מדברים לא מוכרים. מפחדת קצת מרגעים לא ברורים, בהם אני לא תמיד יודעת מה לעשות.

 

חיי לפעמים חסרי חיכוך עד כדי שאני עפה דרכם כמו במנהרה מצופת וזלין ורוד ומנצנץ. ואני מנסה לזכור, כי זוהי קללתי ועלי להיות אדם יותר טוב בשל כך. ואת חוסר היכולת שלי לשלוט בחיי אפשר רק חלקית לקשר לכך שקל לי רוב הזמן. והחלק השני מקושר לכך שאני כמו כולם, עלה ברוח. כשהרוח לכיוון הנכון, אני שטה בשמש וחיי הם דבש. כשתנשב לכיוון רע וסערה תזרוק אותי לביוב, רק אז אולי יתחוור לי שאין לי שום אפשרות תנועה עצמאית. אני עלה. וקשה כשיש עליך שמש וטוב, לפתח יכולת תנועה עצמאית. כי כשטוב אין ליכולת זו שום שימוש.

 

תודה שוב.

בכיתי היום כל כך הרבה

בצהריים בכיתי כי שמחתי כל כך שהאדון שלי כל כך מדהים כאדם

בערב בכיתי שוב, קשה לשים על זה את האצבע

ובלילה בכיתי כי הרגשתי שאני עשויה לדפוק את עצמי קשות. כי אני בנאדם דפוק שמתענה ממש כשיש לו משהו כל כך טוב.

 

אני רוצה להכנע. אני רוצה להרגיש את המשקל עליי. אני רוצה להרגיש את השייכות האינסופית. אני רוצה להרגיש את הכוחות שעולים ומתגייסים בכל פעם כדי לרצות, לאפשר, לתת. אני רוצה להרגיש בטחון ונוחות בצרכים האלה שלי, כי הרי הם חדשים לי.

 

ומצד שני אין אני, ולא ידוע על מי אני מדברת ומי מדבר כעת? נסיונות להעמיד פנים שאשליות אחת היא, נועדו לכשלון מר. אבל אני שקרנית טובה, ורק ממשיכה להשתפר עם השנים. בכי היסטרי רק כי טוב לי בזוגיות הוא אחד מהרבה סימנים שהשקר אין לו רגליים. ונשברו לו הרגליים באמת, אילץ אותי לכרוע על ברכיים סגולות וגם ככה כואבות כדי להתפרק ולהאסף מחדש, כאילו שיש מסקנה ופתרון. הבכי, אני מספרת לעצמי, מי שזה לא יהיה, הבכי אינו חסר טעם. הוא בא לשחרר, להבין דברים. ואני (שוב, מי?) רק מרגישה טפשה יותר, חכמה יותר רק במובן של להבין כמה קטונתי, כולנו קטונו מלדעת משהו על עצמנו. וזה חזק מאיתנו, הצורך לפענח ולתת תוויות, "אני אשליות ויש לי בעיות רגשיות בגלל חרדת נטישה, הנה ההסבר המעמיק ומעכשיו ועד עולם תגובותיי ועולמי הרגשי יהיו צפויים כמו סדרה הנדסית". פו, איזה מזל, מזל שעליתי על זה, אחרת לא הייתי יודעת למה לצפות.

 

אדוני יודע לאהוב, אני רוצה גם לדעת לאהוב. אני לפעמים לוחשת לעצמי שקל לו לאהוב כי הוא מבין שהחיים קצרים, מבין את זה הרבה יותר טוב מילדה בת 25 היסטרית שבוכה כי טוב לה. החיים קצרים. אז אני (כן, אני או לפחות אחת ממני) אקח את עצמי באוזן ואכנס לתוך ההרפתקה הזאת הכי עמוק שרק אני יכולה! כי זה מה שעושה לי טוב כרגע. ואם ייגמר, אז ייגמר, ויהיה כואב ומחורבן. אבל אני תמיד, תמיד, תמיד, חייבת לנסות.

 

 

If your'e gonna ride, baby,

ride the wild horse.

 

(למסוקרנים, יש גוגל)

כמעט נראה קלישאתי לכתוב כמה אני חרמנית, בפעם המיליון.

אבל זה נכון. זה עז. זה חזק ומזל שהכיסא מחזיק חזק שאני לא אחליק ממנו לרצפה.

אל דאגה, אני כבר הולכת לטפל בעצמי. קיבלתי הוראות.

מיד אחרי שאני אוריד איזו כנף עוף חרוכה.

 

לא שתיתי כל כך הרבה זמן שאפילו הבירה האחת הזאת שעוד לא גמרתי כבר עושה בי שפטים. אני לומדת המון בזמן האחרון, וחבל מאוד כי זה מונע ממני אפשרות לקבל את הזין העסיסי של האדון שלי.. אבל זה הכל למטרות טובות, רק עוד כמה ימים לחכות. אני אחזיק מעמד. נראה לי.

 

בפעם ההיא שנפגשנו, לא יודעת.. באיזה שהוא מקום ציפיתי שכשהכל ייגמר, אני אסתכל בתדהמה שוב על עצמי ועל "מה עשיתי ויי זמיר" אבל במקום זה, הייתי פשוט שלווה, רגועה, נינוחה. כאב לי קצת פה, קצת שם, הרגע זיין אותי גבר שפגשתי בפעם הראשונה, ועשה לי עוד כמה דברים, ואני כל כך בסדר עם זה.. יותר מבסדר. מרוצה. מסופקת. מחכה לפעם הבאה. מחבבת אותו. רוצה לדעת מה עוד הוא יעשה לי.

זה לא שאני לא יכולה לחיות בלי שמישהו יעשה בי שפטים. עובדה שחייתי מאוד טוב בלי זה די הרבה זמן. אבל זה מוצא חן בעיני, מאוד-מאוד.. וזה כל המידע שדרוש לי כרגע D:

 

מחכה לתחושה החובקת הזאת, הלחץ העדין על הגולגולת גם כשהוא לא שם..  אין לי עדיין תחושה שהוא איתי, שאני תחתיו גם ברוחי. אני מחכה לזה. לא הבנתי מה זה רק לפני חודשיים, ועכשיו אני מחכה לזה. כמה כוח זה נותן לי.

 

ככל שאני הולכת עם עצמי ועם הדברים שעושים לי טוב, לא משנה כמה הם מוזרים או קיצוניים או מצריכים שלושה בלוגים נפרדים מרוב כמויות הזימה, ככה בחיי היום יום יותר טוב לי, אני יותר חזקה. מסוגלת להיות במקומות רגשיים גבוהים או נמוכים ובכל זאת לתפקד. נותנת לעצמי להיות עצובה כשצריך. כאילו הקבלה העצמית הזאת הופכת אותי לכל כך הרבה יותר גמישה, שאני יכולה להתכופף פי שניים ולא להשבר.

אני לא טובה יותר כאדם כל הזמן. להפך, אני נותנת לעצמי להיות האדם הלא מושלם שאני, ועדיין כל כך מוקסמת מהטוב שכן יש בי. אני אדם מקסים. וגם הרבה מחבריי, וזה פשוט מדהים. וגם האדון מקסים, הוא יודע כמה שהוא כריזמטי, הבנזונה :) ...