אשליות במגירה

התקף אלרגיה שנמשך שלושה שבועות ברצף. יום אחרי יום, אפצ'ים בלי תכנון, גירודים פה, גירודים שם. לקחתי כדור נגד אלרגיה שהפך אותי לזומבי ישנוני. איך שההשפעה פגה התחלתי קצת להתעורר אבל חזרתי להתגרד כאילו אין מחר. אולי באמת אין מחר?

 

הדירה החדשה פונתה היום מדייריה הקודמים והחביבים. מסתבר שצריך חשמלאי באתרעה של יום (למחר) כדי שיעשה נקודות חשמל לפני הצביעה. לכו תמצאו חשמלאי לעבודה של שעתיים לפני החגים. זין.

 

הגלולות עדיין משפיעות עלי. ירדתי עוד קילו, שזה לא בזכותן, אבל סבבה, ומצד שני החזה כואב. הוא נראה מהמם, גדול מאי פעם וממלא כל מחשוף בנדיבות. מקבלת מחמאות והכל. אבל הוא כואב. לפעמים כואב לי לישון על הבטן. ממש כאילו אני ילדה בת 14 שגופה מתחיל להשתנות :)  רק שאני בת 25.

 

הזמן שהוקצב לשפיכת מוחי לבלוגוספירה תם. עם הקוראים הסליחה.

כמו שגיליתי על מחלת הנפש של אבא שלי בטעות, ככה גם היום סתם דפדוף בין הדפים על שולחן האוכל גילה לי שלפני שבועיים אמא שלי הגיעה לחדר אחיות עם דופק מהיר וכאבים בחזה וביד שמאל. לא, לא התקף לב. בממצאים נכתב שיש חשד להפרעה שקשורה לחרדה.

אחי מהווה שלא מרצונו מקור לדאגות, מצוקות וריבים רבים במשפחה בזמן האחרון. כבר שנים, אבל במיוחד בחודשים האחרונים. לשמחתי הוא סוף סוף שוקל טיפול תרופתי למה שנראה כמו דכאון קליני (אם כי דכאון לא יכול להסביר את הבעיה שלו עם כסף, או יותר את הבעיה שאין לו כסף והוא ממשיך לבזבז).

וכמו שאמרתי, אבא שלי מאובחן כבר מצעירותו עם מחלת נפש, אבל תכלס מתפקד.

ואני מרגישה כאילו באיזשהו מקום אין לי ברירה אלא גם להתחרפן מהמצב. מהאנשים שסביבי שלפעמים כורעים תחת הלחץ.

 

אני אומרת לעצמי, זו רק סיבה להיות חזקה יותר. לעבוד קשה יותר. להיות יותר בסדר. אבל איך אפשר לא להיות מושפעים לרעה מהמצב המחורבן הזה? נכון, אין לנו אלימות במשפחה או התמכרויות. פשוט אח אחד שמאכזב את כולם, לתחושתו, מה שגורם לו לדכאון ולהתנהגות אפילו יותר מאכזבת. הוצאות כספיות בשנה האחרונה כמו שלא היו לנו מעולם. אמא שמסתבר לא לוקחת את זה טוב בכלל. וסבתא שאמרה לי היום בטלפון "אני הולכת לבית הקברות" ועד עכשיו לא הבנתי אם היא התכוונה שהיא הולכת להלוויה של מישהו או הולכת למות.

לילה.

סוף סוף יש לי מקום, היה לכם פעם חלום בו הבנתם שאתם בחלום? ואפשר לעשות מה שרוצים, כי זה סך הכל חלום?

היו לי כמה וכמה כאלה, וכמעט כל פעם שזה קורה לי, מה שאני בוחרת לעשות (כי אפשר לעשות רק בחלום) זה לאונן מול אנשים.

לא בהכרח מול אדם אחד ספציפי, יותר כמו להיות במקום מאוד ציבורי, מול החלון או במקום גבוה, ושם לגעת בעצמי. ושכמה שיותר אנשים יראו.

אני מהאלה שהולכות רק עם חזיה (או אפילו בלי) בבית, ולרגע פתאום אני קולטת שאני בקומת קרקע ועומדת ליד החלון, ומישהו שעובר עכשיו ברחוב יכול אולי לראות אותי, אז אני מסתתרת, אבל בעצם זה קצת... בא לי על זה. כזה חזה יפה, לא חבל שרק מתי מעט יראו אותו? רק הבחורים שבחרתי לשכב איתם?

 

בזמן האחרון התחלתי לאונן עם חדירה. עד עכשיו נהניתי רק מגירוי חיצוני (הכוונה בזמן כשאוננתי, כששכבתי עם גברים דווקא הכי נהניתי מהחדירה). ובזמן האחרון היה לי כזה דחף.. רצון ענק, עצום, חזק להרגיש בתוכי.. לשלוט על הקצב. בום בום בום בום בום. מהר מהר ואז איטי ועמוק, ואז מסביב. ואז שוב מהר. אני הולכת לקנות בקרוב דילדו. למי שלא סגור על עצמו, זה לא רוטט כמו ויברטור. רטט מעולם לא עשה לי את זה. אני פשוט צריכה בתוכי לפעמים משהו ארוך וקשה שנכנס ויוצא. לא רוטט. גם גברים עם זין מושלם וטכניקה מושלמת לא רוטטים. ועדיין הם גורמים לברכיים שלי להנמס.

 

טוב, נשמור קצת פרטים גרפיים לפעם הבאה...

 

חזרתי משבוע בצפון של הרבה התבוננות.

 

בואו נעמיד פנים שחזרתי אדם שונה, רגוע וחכם יותר, ושלא הספקתי להתווכח עם אמא שלי חמישים ושלוש פעמים מאז אתמול בערב.

ובואו נגיד שהדבר הכי מרכזי כרגע הוא מחשבות על עיצוב של הבית אליו אני נכנסת עוד יומיים.

כי כל השאר על הפנים פשוט.

חזרתי אל תוך מערבולת של משפחה שכאילו חיכתה לי שבוע כדי לפרוץ במלוא המרץ. אל תוך יותר מדי עבודה במשמרות שאני לא מרגישה בנוח לדלל כי אני ממש ממש צריכה את הכסף.

 

אל תוך מחשבות על זה שאני שוב לבד, ומתגעגעת לפעמים לחבר לשעבר.

אל זה שקצת נדלקתי על מישהו במהלך השבוע ונראה לי בהתחלה שזה היה הדדי, אבל עכשיו אני לא חושבת ככה.

 

לא, לא, הכל בסדר.

השבוע נגמר, ומחר אני נוסעת לצפון לשבוע של פעילות רוחנית כלשהי.

אמנם זו ממש לא חופשה, אבל אני אנסה להעמיד פנים שכן. כי אני צריכה חופשה, וכי השבוע הזה עולה לי כמו כרטיס טיסה לאנשהו שאני כבר לא יכולה להרשות לעצמי...

 

אני מקווה לחזור ולעדכן בבלוג כשאחזור, יש לי חששות בנושא כי ההורמונים שלי עושים כאילו הם נרגעו. ואז אם אני לא בוכה ונסערת רגשית כל היום, אולי אני כבר לא אצטרך לפרוק כל כך הרבה. זה חבל.

 

רמות החרמנות עדיין קשות אגב.

ואין לי שום חשק כרגע להכיר אף אחד, אפילו לא סתם לדבר עם אנשים באוקיי קיופיד, אפילו אם זה לא ילך לשום מקום...

 

לשם השוואה, החבר הקודם שלי (לא זה שנפרדתי ממנו השבוע) נפרד ממני לפני איזה שלושה-ארבעה חודשים, ותוך ארבעה ימים היה לי את הדייט הראשון עם מי שהיה חבר שלי עד השבוע (עצוב ). וזה רק הראה לי עד כמה זה היה חסר משמעות רגשית, הקשר ההוא.

גם עכשיו, אני לא מרגישה יותר מדי, וכל יום שעובר בעיקר מראה לי עד כמה היה נכון לסיים את זה. אם אני עוברת הלאה כל כך בקלות, אם אפילו לא עושה לי כלום בפנים לראות אותו אונליין במסנג'ר, אז באמת טוב שזה לא נמשך ונמשך. זה קשר כל כך רופף..

 

אתמול דיברתי עם ידיד טוב שלי שעבר פרידה קשה לפני כמה חודשים. הוא דיבר על זה שבשביל קשר טוב צריך שני דברים:

הפוטנציאל ליצור קשר חזק ועמוק עם מישהו, כלומר היכולת לבטוח ולהעמיד את עצמך במקום פגיע וקצת תלוי בצד השני, וההחלטה לממש את הפוטנציאל הזה, שלפעמים זו לא ממש החלטה מודעת.. אבל בכל מקרה שני אלה צריכים לקרות.

 

וסיכמנו בזה שיש לי את הפוטנציאל, עכשיו רק נחכה...  

יאללה, בא לי מישהו חתיך שוב  (כאילו, עוד מעט. לא עכשיו. אז כל אלה שבינתיים עומדים בתור, תתפזרו )