אשליות במגירה

אז נמתי קצת אחה"צ כדי לנוח לפני נסיעה ארוכה.

 

מאז שקמתי, הכל בסדר. קיבלתי מצברוח טוב.

סתם ככה.

 

לא השתנה כלום, אני עדיין נראית אותו דבר, עם אותה כמות חברים. אותו עתיד מזהיר (מפני מה??) ואותם חיים. אבל עכשיו הכל בסדר.

 

השרירותיות הזאת מוציאה אותי מדעתי.

 

אגב, אם למישהו יש חברים אוהבי-מסיבות להשאיל לי, יש איזו מסיבה שאני מתה ללכת אליה בערב ראש השנה. אבל כנראה שאני אסתפק בלא ללכת אליה. זה גם מספק. (לא ממש)

 

מה שכן, מחר אני מכינה עוגה, וזה כבר בילוי של ממש! בלי שמץ של ציניות, אני ממש נהנית מזה D:

(אלוהים זה הולך להיות השיא של השבוע שלי. פאתט)

אני אכתוב לשם שינוי שלא טוב לי.

 

כל כך מהר הבלוג הזה הפך למשהו שאני מסננת, שאני חושבת פעמיים ושלוש לפני שאני בכלל נכנסת לחלון עריכת הפוסט. כל כך מהר זה הפך לתחרות, ספטמבר יעבור את יולי במספר הכניסות? מה הלך? מה לא הלך? איזה נושאים הם משעממים? איזה כותרות הן מנצחות?

 

ושניה לפני שגם את הפוסט הזה כתבתי, שקלתי וחשבתי, ומצאתי.. לעזאזל. פתחתי את הבלוג הזה על מזבח האנונימיות. ראיתי איך בכל פעם שאני מוסיפה עוד ועוד פרטים כך אני חותמת את גורלי, זה בלוג שלעולם לא יקושר עם שאר הנוכחות שלי ברשת. או במציאות. אני לא אוכל לעשות את הקפיצה בין להכיר אנשים דרך הבלוג הזה ולהפוך אותם לחלק אמיתי מחיי. כי זה המקום שסופג אותי בלי סינונים. אבל הסינונים באו.

 

ועכשיו הזמן שהם ילכו. אני בתקופה בה אני מרגישה חסרת חברים. עכשיו יותר מתמיד אני אוכל לכתוב כאן, אעזר בכתיבה כאן, כדי לחלוק את חיי. כדי לאוורר מחשבות שנותרות מיותמות כי אין להן שיחה להשתלב בה. כדי להביע באופן פומבי אך אנונימי שחיי לא תמיד הם אקסטזה של אושר והזדמנויות וחלומות ותקוות לעתיד.

 

בימים שכאלה, הכל נראה לי מסובך, ואני מרגישה עלובה ולא מסוגלת להתמודד, ומכוערת מתמיד, וצריכה להתחנן לחסדי הנעימות והנחמדות של אחרים. דברים שבדרך כלל באים לי בטבעי, הופכים למאמץ - והמאמץ עצמו מונע ממני להשיג דברים שרק אנשים שלא מתאמצים יכולים להשיג.

ואני מסרבת להתקשר לידיד ההוא, זה שאכזב אותי לפני שבוע. לא מוכנה להתפשר, אם הוא נראה לי לא לעניין כידיד, הרי להמשיך להסתובב איתו רק כי אין מישהו אחר יהיה אכזרי כלפי וכלפיו ביחד. אני מרחמת עליו מהרבה בחינות, ויחד עם זאת כועסת עליו כי נדמה לי שראיתי מיליון מקומות בהם הוא היה יכול לא לוותר ובחר להמשיך להיות כפי שהוא תמיד.

 

מרגישה כזאת, כמו אחת שנשארת ביום שישי בבית ואם אחיה לא היה מביא חברים הביתה, היתה מעבירה עוד ערב מול המחשב. לא רואה סיבה להתאמץ, והעתיד מפחיד אותי. כמו עובר שדואגים לכל צרכיו, גם המחשבה על הדבר הקטן ביותר כמו לקחת נשימה בעצמך נראית לי כמו זינוק עצום מבחינת היכולות המעטות שיש לי.

מתי אני ארגיש בטוחה? תכונות האופי שלי מדאיגות אותי כבר הרבה זמן, מה יהיה כשלא אהיה סטודנטית יותר? פתאום לשנות עבודה כל חצי שנה נראה הרבה פחות טוב. ומה אני אעשה אם בגלל תקופה אחת של וורקוהוליות אני שוב לא יודעת מה לעשות עם עצמי ואיך לנוח? ולמה אני לוקחת על עצמי כל כך הרבה מחויבויות כשאני יודעת כמה מעט, כמה מעט אני מסוגלת לעשות.

לנצח אשוט על כנפי הכשרון המולד ורצפי המזל שלי? מתי יעלו עלי ויירו לי בכנפיים? ואיך אפשר להנות כשאתה בשמיים אם אתה כל הזמן חושב על זה?

נמאס לי מעיצוב הבלוג וגם הייתי צריכה לשנות אותו מסיבות בטחוניות.

האמת, את העיצוב הקודם עשיתי בהרבה יותר חשק וחזון, והפעם זה היה קר, פרקטי וחסר רגשות.. אז אני מניחה שזה ישתנה שוב בקרוב.

 

ועכשיו ~אנחה~

אני לא כותבת.

אני גם לא כל כך מפנטזת.

אני עובדת, הולכת לראיונות עבודה, לומדת, חושבת על איזה קורסים לקחת. שותה, כמעט כל ערב, לפחות איזו בירה. מעשנת יותר מדי סיגריות. רואה המון טלויזיה. אוכלת, אבל בלי המון חשק.

 

לא באמת חושבת שאני אמצא מישהו בזמן הקרוב, פשוט כי אני לא עושה שום מאמצים לכיוון. וגם אם הייתי עושה, אין לי האנרגיות להתמיד בזה מעבר לפגישה ראשונה וחשד להתלהבות/ אכזבה.

 

שטה קדימה, מבחינה מקצועית, תעסוקתית, קידום אישי ושיט, אבל חסרת רגשות. מרגישה שאין לי חברים. לפחות לא כאלה שאני יכולה לחלוק איתם דברים שכרגע בא לי לחוות. דווקא מבחינה מקצועית, חצי שנה לפני סיום התואר, פתאום יש דיבור כזה על עבודה ועל התחום המקצועי, אני וחברים בלימודים וחברים לא מהלימודים אבל שעוסקים בתחום, מרגישה שסוף סוף מצאתי כיוון משמעותי בחיים. המקצועיים. נשאבת חזרה לוורקוהוליות שלי. לא כל כך מוצאת את עצמי כשיש זמן פנוי. מעדיפה לצאת מהבית, להעסיק את עצמי, להרוויח עוד גרוש וחצי, לא להסתכל על חנויות בגדים כי צריך לחסוך כסף. לא יודעת אם זו מסכנות או התנהגות חכמה. זוממת לקרוע כל עול מעלי. אבל לא עושה את זה. מתה לעשות עוד פירסינג. מתה להרגיש שוב כאילו מישהו מבין אותי, בקטע של מה שמסתובב לי בראש.

 

ראיתי היום חצאית, היתה קצת קטנה עלי. אבל יפהפיה, נראית כמו משהו משנות החמישים.

 

מה עוזרים בגדים יפים אם אין חברים לצאת איתם? מה עוזר כל מה שיש לי בין האוזניים כשאני רק מחכה בערב להיות מספיק עייפה כדי ללכת לישון?

 

רוצה לפגוש מישהו, מישהי, חדשים. התחושה הזאת יקרת ערך עבורי.

 

רוצה להגשים חלום שיש לי כבר חודשים רבים, לצבוע לבלונד פלטינה. חבל לי על ה- 300 שקל ביקור במספרה.

 

אוקיי,

מסתבר שאחד האנשים שיצאתי איתו פעם אחת לפני חודשיים ופתאום פנה אליי שוב משום מקום, מתעניין בעיקר בספר שהוא השאיל לי בסוף הדייט.

כלומר, הוא עשה את זה בעדינות: קודם שאל מה קורה, ולמרות שזה לא הלך בינינו, אמר שבא לו לדבר איתי. ואז שאל אם קראתי את הספר שהוא נתן לי. ואחרי שעניתי, שאל אם אני יכולה להחזיר לו אותו.

 

דבר ראשון, אם נראה לך שהדייט לא הולך משהו, אל תשאיל ספר שאתה אוהב למישהי שלא תראה יותר.

ודבר שני, אם כבר עשית את הטעות, תבליג. תבלע. זה מחיר עולם הדייטים הקשוח. קצת עלבונות, קצת בדיחות גרועות, סקס מדי פעם- טוב או רע, ולפעמים אובדן של רכוש. תחיה עם זה.

 

ואגב, שאלתי חברה לגבי הבחור שיצא איתי השבוע ופתאום אומר ש"בא לו לדבר" למרות שזה לא נראה לו מתאים, שנינו. והיא אומרת שהוא רוצה סקס. אני אבדוק את התיאוריה הזאת.. כי כמו שאמרתי, ובניגוד לחלק מדעתכם, למרות שאין בינינו כימיה, פיזית הוא שווה. ולא היה לי כבר הרבה זמן  :/

אוקיי, משהו ממש מוזר קרה הרגע.

הבחור מהדייט המעפן כתב לי הודעה באתר, שלמרות שלא נראה לו שזה ילך בינינו, הוא היה רוצה להמשיך לדבר איתי. מה זה אומר? למה שהוא ירצה להמשיך לדבר איתי? וכדאי לי בכלל? למה שמישהו יכתוב כזה דבר??

חוצמזה כמעט באותו זמן פנו אלי שני אנשים שדיברתי איתם בעבר באתר - עם אחד נפגשתי לדייט לפני חודשיים בערך - כשעוד הייתי עם החבר הקודם, ועם השני דיברנו מלא במסנ ומשום מה זה לא הלך לשומקום. אבל הוא חתיך ועם שיער ארוך (למי שלא זוכר, הפנטזיה שלי על החנון והכל...)

 

מאיפה הם באו? כדאי בכלל לחזור לדבר עם מישהו שניסית לעשות איתו משהו וזה לא קרה? זה ייאוש? שעמום? חרמנות?

זה קצת מרגיש כאילו הם מתפשרים עלי.. או לחלופין אולי הם דווקא חושבים "מממ, מעניין מה עם ההיא? דווקא היתה מגניבה".

בקיצור אני קצת לא יודעת.

אני מניחה שאני אנסה לזרום.. זה הרבה יותר אקשן ממה שהיה לי הרבההההה זמן P:

תאחלו לי בהצלחות.