איך כמעט נתתי לו ללכת. אני כ"כ דפוקה.
הוא כל החיים שלי,אני לא יכולה לתאר יום בלעדיו.
לא יכולה לדמיין יום בלי אסמס שמחכה לי כל בוקר בפלאפון " בוקר טוב יפה שלי,שיהיה לך יום מושלם כמוך. "
לא יכולה לדמיין את השולחן בביה"ס לא רועד 100 פעמים בשיעור מהרטט של הפלאפון,כשעל הצג מופיע "הודעה מ___",
לא יכולה לדמיין את עצמי עוברת את יום רביעי בלי להיפגש איתו. כי כל יום רביעי אנחנו נפגשים.
לא יכולה לדמיין שבוע בלי להיפגש איתו,שבוע בלי נשיקות,חיבוקים,חום,אהבה שמציפה לי את הלב כל פעם מחדש.
לא יכולה לדמיין לילה ללא " לילה טוב , אני אוהב אותך " , כי אי אפשר להירדם בלי זה .
יום שעובר בלי אסמסים ממנו/שיחות בטלפון או באייסי איתו - לא נקרא יום מבחינתי.
לא יכולה לדמיין את החיים שלי בלעדיו. לא יכולה לשרוד.
אם עכשיו ניפרד,אני ארגיש כמו תינוק שלקחו ממנו מוצץ.
תינוק שלוקחים ממנו מוצץ-הדבר שהוא הכי קשור אליו,כמעט 24 שעות איתו,אוהב אותו יותר מכל דבר אחר שיש לו , ופתאום לוקחים לו אותו-זה נראה לו סוף העולם. הוא לא יכול לשרוד בלי המוצץ הזה,שמלווה אותו כל רגע.
וכל הזמן הראש שלו רק במחשבות על המוצץ ,
איפה הוא עכשיו?
מתי הוא יחזור אליי?
והאם הוא בכלל יחזור..?
האם אני אזכה שוב להרגיש אותו,להחזיק אותו ולטעום אותו?
אני מבטיח שהפעם אני אשמור עליו יותר מכל דבר בעולם,על המוצץ הזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Kitty . ™