חופש הכתיבה

אבל אי אפשר להתקדם יותר. ממש כמו אותו ציור מיכאל אנג'לו המפורסם בקפלה על האדם שלא מצליח לגעת [סליחה על ההשוואה] באלוהים.

המאמץ מקסימלי. עוד מעט ואגיע. אבל לעולם לא אצליח. זה כבר משהו שלא תלוי בי.

הוא מתקשר;טוב לנו כמו תמיד. אחרי השיחה אני נותרת חלולה. בידיעה שהיה טוב רק לרגע,

ומיד הטוב הזה נסוג.

האם שווה לחוות את הרע שאח"כ רק בשביל הטוב הזמני?

האם יש טעם לנסות להתקרב בידיעה שהמרחק הקטן הוא עצום ולא בר השגה?

הלוואי והיו לי תשובות...