חופש הכתיבה

דיברנו.

לאחר שנתיים של נתק, אלוהים יודע מאיפה היה לי את האומץ להתקשר.

לא האמנתי שתענה לי בכלל.

ובטח שלא תיארתי לעצמי שהשיחה תזרום ככה.

הפחד הגדול שלי היה, לא להגיד לך "שלום", אלא לרגשות שלי אליך. לדעת שאני ואתה זה לעולם לא יהיה אייטם, ושלעולם שום דבר יהיה אותו דבר.

מפליא אותי לחשוב שהתגברתי עליך. בכ"ז, אתה היית שם, ולהרבה זמן.

אבל הצלחתי לאהוב אחריך.

וזה טוב, אני יודעת שזה טוב. אבל  עמוק בפנים אני מתייסרת שלעולם לא ארגיש ככה שוב איתך, כי לא אתן לעצמי. כי איכשהו ברור לי שאני ואתה לעולם לא נהיה ביחד.

אם היה לי מישהו עכשיו זה היה כל כך קל, ככה להעביר את זה.

תמיד טענתי שבנות זה כמו קופים, שעוזבים את הענף הקודם רק כשמחזיקים בענף הבא.

היה לי קשר אחריך, אבל הוא היה ריק מתוכן וחיוור לעומתך.

ולא שניסיתי להשוות, כי בהתחלה ממש רציתי, אבל בפנים ידעתי שמשהו לא עובד.

אולי אני מחפשת משהו שלא קיים. אולי המחשבות שלי, כמו של ילדה קטנה על מישהו שיתאים לי פרפקט.  אולי אני מחפשת אהבה גדולה וענקית שלא תהיה.  אולי קיים לי איזה מודל בראש, אישזהי תבנית שקשה לי להיפרד ממנה.

אולי באמת אין את מיסטר רייט, וצריך ללמוד להתפשר. אינני יודעת.

אני רק יודעת שחזרנו לדבר. ואני יודעת שאני לא רוצה יותר מזה, לא כרגע ולא בעתיד.

קשה לי להתרגל לרעיון הזה. כנראה שאני חייבת.