חופש הכתיבה

אני חוששת שאני בדיכאון.

אל תרשמו לי עדיין פרוזאק כי אני מניחה שאני אצא מזה.

אבל בינתיים מותר לי.

מותר לי להישאר בפיג'מה, פרצוף מעט נפול. ואני חושבת שיש אפילו היתר לגלידה. נו, עד שיעבור לי.

אני מרגישה שהחיים שלי מפגרים אחרי כולם. בעוד שכולם שועטים קדימה, שלי אפילו לא התחילו.

אני מרגישה כ"כ לא קשור, לא שייכת לשאר בני גילי. נכון. הדשא של השכן נראה ירוק יותר, וייתכן שזה רק שטיח סינטטי, אבל זה לא משנה את העובדה-  אצלי יש רק עשבים שוטים.

בא לי להיעלם. לא להיות חלק משיחות מסויימות. לא להיות נוכחת באירועים מסויימים. זה רק גורם לי להרגיש רע יותר.