פרק 1
האור היה הדבר הראשון שהוא ראה, והוא הותיר אותו מסונוור לשניות אחדות. הוא שכב על רצפה קשיחה, אבל לא זיהה את המקום. למען האמת, הוא לא זיהה כלום. הוא נגע בפניו בידיו הרועדות והרגיש את פניו.
אלפי דקירות קטנות תקפו את רגלו הרדומה כשהוא הזיז אותה. הוא מצמץ בעיניו וניסה לעמוד, אבל שב והשתטח על הרצפה.
"פאק," גידף בקוצר רוח כשגבו פגעה שוב ברצפה. הוא נשם נשימות עמוקות ועצם את עיניו בשנית.
העולם היה מחזה נדיר עבורו, וכשהוא פקח את עיניו הוא ראה את הקירות הלבנים והרגיש סחרחורת. הוא ניסה לזכור איך עומדים, אבל הרגיש ששוב שכח את זה. הוא נענע בראשו בתקווה לזכור שוב מה קרה לו, אבל ללא הועיל.
הוא שמע זמזום רחוק בראשו, והוא ניסה לתפוס אותו בידיו, אבל הוא חמק ממנו ושקט שוב.
כאב ראש החל לפקוד אותו והוא נאנק בכאבים, והכאב רק התגבר. הוא התחיל לצרוח ולהכות את הרצפה, אבל ידיו כאבו אחרי זמן מה והוא הפסיק.
הוא ניסה להיזכר בדברים הרגילים, אבל מהר מאוד גילה שהוא אינו זוכר כלום, אפילו לא את שמו. הוא ידע שהוא בן אדם, ושהוא נולד מתישהו, אבל לא הצליח לזכור מתי.
הוא קם באנקה כואבת ושפשף את עיניו. הוא הביט בחדר הלבן וניסה לזכור איך נכנס לכאן, ואיך לצאת ממנו. הוא ראה דלת קטנה בפינת החדר, והלך כדי להגיע אליו. רק אז הבין שהוא אינו לובש דבר, והוא ערום כביום היוולדו. הוא נרעד מהמחשבה וניסה להסתיר את איבריו המוצנעים, אבל הבין שאף אחד לא צופה בו.
הוא פתח את הדלת ואור סימא את עיניו. זאת הייתה שעת צהריים, והשמש הייתה במרכז השמיים. מכאן הוא הסיק שזה קיץ.
הוא סקר במבטו את הסביבה ולא הבין איפה הוא נמצא. הוא הסתכל לכיוון שממנו בא וראה את החדר הפשוט שלפני זה נראה לו כמו עולם ומלואו. החדר עמד במרכז חורשה קטנה, אולי יער, מי הוא שידע.
הוא הרים עלה מהרצפה והסתיר את איבריו, ורק אז הבין שהוא נולד מחדש. הוא רק לא הבין למה.
*
החיים שלו נראו לו כמו מבוך מסובך ומלא פניות. מאז שהוא יצא מהחדר הלבן עברו חודשיים, והוא עדיין הרגיש אבוד בעולם הגדול. הוא לא פגש שום אדם במשך כמה ימים, וחי על הארנבות שהוא צד מאותו יער או חורשה. אחרי שבוע שהוא היה שם, מבלי לשטוף את עצמו, מישהו מצא אותו.
קנה רובה כוון אז לכיוונו, והאדם שהחזיק את הרובה צרח בקול, "מי זה שם?"
הוא ניסה לדבר, באמת שהוא ניסה, אבל במקום זאת יצאו לו כמה גמגומים ואז שוב תקף אותו כאב ראש נוראי, והוא התעלף.
"אוי, אלוהיי," הוא שמע מרחוק את קולו של הגבר עם הרובה, כשהוא אץ לכיוונו. "מה קרה לך?"
הוא פקח את עיניו וראה את הגבר מביט על גופו הערום בתהייה. הוא הרגיש שלא בנוח, מאחר שהוא הבין שזה לא נורמלי.
"תסתיר את עצמך, בנ'אדם, אנשים לא מסתובבים ביערות ככה." נתזים התעופפו מפיו של הגבר והרטיבו את פניו. "אוי, סליחה." הגבר מחה את פניו של האדם הלא מזוהה, וניגב את גב ידו במעילו.
"המממ.. המממ.." המהומים יצאו מפיו ונשמעו כזמזומי חרקים.
"אתה אילם או מה, בחורצ'יק?" הגבר אחז בידיו והרים אותו לעמידה. "תסתיר את זה, אמרתי." הגבר פשט את מעילו וזרק את המעיל לכיוונו של הבחור.
הבחור הביט במעיל במבט מבולבל ואז הפנה את מבטו שוב אל הגבר. הגבר הביט בו בספק.
"אתה אמור ללבוש את זה." הוא דיבר לאט, כאילו דיבר אל תינוק. ובמובנים מסוימים, הבחור אכן היה תינוק.
הבחור שמח לדעת שהוא מבין את הגבר, ותחושה קלה של חום עלתה בפניו. הוא נגע בפניו והרגיש טוב עם עצמו. כך הוא תיאר לעצמו שהוא צריך להרגיש.
הבחור העלה על עצמו את המעיל והרגיש חום ורכות.
"יופי." הנהן הגבר. "עכשיו, בוא תסביר לי מה אתה עושה כאן." הוא בהה בבחור וחיכה לתשובתו. "אוה, נכון, שכחתי שאתה אילם." הוא אמר בכובד ראש ופנה ממנו.
"המממממ.. המממממ.." הבחור ניסה לדבר אל הגבר, שפנה אליו בשנית.
"מה אתה מנסה להגיד, מוצ'אצ'ו?" הגבר אחז בזרועו של הבחור. הבחור לא נרתע. "פור דיוס, אתה בוטח יותר מדי באנשים. אנשים לא כל כך בטוחים, גבר." הגבר נענע את הבחור. "ואפשר להגיד שאתה רק בחור צעיר. בן כמה אתה? תראה לי עם האצבעות."
הבחור הביט בגבר ולא הבין למה הוא התכוון. להראות לו עם האצבעות? הבחור הרים את אצבעותיו והביט בהן. אחרי כמה דקות הוא הבין שהן מסמלות מספרים. אחד, שתים, שלוש, ארבע, הוא ספר. שתי הידיים שלו לא הספיקו לו, הן הגיעו רק למספר עשר. רק אז הבין שהוא אינו יודע מה גילו. הוא משך בכתפיו והתנועה הייתה טבעית לגביו.
"הו, אתה לא יודע? איך זה יכול לקרות? שכחת?" הגבר העביר את משקלו הרב על רגל אחת, ורק אז על רגלו השנייה.
הבחור הנהן באיטיות. הוא קיווה שהגבר יעזור לו להבין, להזכר.
"טוב, בוא איתי, אני אספק לך מחסה. אחרי זה אולי תיזכר במשהו." נאנח הגבר ומשך אחריו את הבחור. "בוא נקרא לך בינתיים ג'ובאני."
ועכשיו ג'ובאני גר בביתו של הגבר, שאת שמו גילה רק לאחר שבוע, פאביו. הוא העביר עצים מהאחו לבית, ועיקר זמנו העביר בלמידה.
פאביו האמין שאם ג'ובאני ילמד מספיק, הוא יוכל לעבוד בעבודה בכירה וכובדת, כיוון שג'ובאני למד מהר.
ג'ובאני התחיל לדבר, והמילים הראשונות שלו היו, "מי אני?"
פאביו לא ידע לענות על שאלתו זו, ורק נראה מבולבל יותר ויותר. "אני לא יודע," הודה לבסוף. "אבל לדעתי אתה נראה כבן 20." אמר בביטחון.
אלה היו למעשה החיים שלו, או לפחות ממה שהוא זכר.
"הי ג'ובאני, בוא לשחק איתנו כדורגל." קרא אוסטין וזרק את הכדור לעבר ג'ובאני, שעסק בכריתת העצים.
"אני לא יכול עכשיו, אני צריך להעביר את כל אלו לבית בשביל פאביו," הוא הצביע על ערימת העצים שהייתה לידו.
"יו, יודע מה? אני אעזור לך, ואז אתה תבוא איתי ותשחק כדורגל כמו גדול. אולי אחרי זה נוכל למצוא שחקנים לפוטבול."
ג'ובאני הנהן בקצרה, בידעו שאוסטין לא יעזוב את הנושא. נדמה היה לו שקוראים לתכונה הזו עקשנות. הוא החליט לא להתעמק בזה יותר מדי.
"אתה חייב להעביר את כל אלו?" שאל אוסטין בתדהמה והצביע על ערימת העצים שמאחורי המחסן.
ג'ובאני חייך. "פאביו נתן לי אוכל ומיטה חמה." אמר בקצרה.
"הי, אני הייתי מעדיף לברוח מפה. חוץ מזה, אתה כבר בגיר, אתה יכול ללכת ולעבוד." אמר אוסטין. "אני למשל, עדיין צעיר."
"מתי אתה חוזר לבית הספר?" שאל ג'ובאני.
אוסטין היה בן 18, והשאירו אותו בכיתה האחרונה כיוון שהוא נכשל בלפחות חמישה מקצועות. "עוד חודש. כבר אמצע יולי, גבר." נאנח אוסטין. "החופש הגדול רק התחיל."
"סליחה, אני לא יודע מה זה החופש הגדול," חייך ג'ובאני בהתנצלות.
"בוא אני אסביר לך," אוסטין הרים את הגרזן ונתן אותו לג'ובאני. "בכל שנה, אנחנו לומדים 10 חודשים. אחרי כל זה, צריך שיהיה חופש, נכון?" שאל אוסטין והרים את גבותיו.
"אני לא יודע, אני לא מקבל חופש." התנצל ג'ובאני.
אוסטין נאנח. ג'ובאני היה גדול ממנו, אבל הוא התנהג כמישהו שקטן ממנו. "אז אתה צריך לבקש יפה מפאביו שייתן לך חופש, בסופי שבוע, וימי מחלה," הוא צחקק מעט, אבל ניסה להשאיר את הבעתו רצינית.
"אני אבדוק מה אני אוכל לעשות לגבי זה." אמר ג'ובאני.
"בכל מקרה, בוא נמשיך. אחרי כל הלמידה הזאת, המורים מרגישים נדיבים ונותנים לנו חודשיים של חופש. בקיץ. הבנת?"
"אני מניח," למען האמת, הוא לא הבין כל כך.
"יאללה, צריכים לסיים עם זה כמה שיותר מהר." אוסטין הרים ערימה של עצים וסחב אותם לתוך הבית. ג'ובאני חשב על הצעה של אוסטין. הוא רצה חופש גם הוא.
אחרי משחק הכדורגל, ג'ובאני נכנס לביתו והלך למטבח, שם מצא את פאביו מעיין בעיתון יומי.
"הי, פאביו?" שאל ג'ובאני.
"כן, מוצ'אצ'ו?" פאביו הרים את עיניו הכבדות מהעיתון. "אתה רוצה משהו?"
"רציתי לבקש ממך חופשים." אמר ג'ובאני ברצינות תהומית.
פאביו הביא בג'ובאני בעיניים זהירות ומיד פרץ בצחוק גדול. ג'ובאני התכווץ בבושה. "מי מכר לך את השטויות האלו?" שאל בעודו מתנשף.
"טוב, אוסטין אמר שהוא מקבל חופשים, ושגם אני צריך לקבל." משך ג'ובאני בכתפיו.
"תראה, מוצ'אצ'ו," נאנח פאביו וקם. הוא טפח על שכמו של ג'ובאני. "אוסטין הוא רק ילד בן 18. הוא לומד בתיכון, ושם חייבים לתת חופשים. בחיים האמיתיים, אין חופש. כל אחד עובד כל חייו."
ג'ובאני השפיל את עיניו. האם אוסטין רק צחק עליו, ככל הפעמים שבהם התלוצץ על חשבונו? הוא היה יכול להאמין לזה.
"אני אלך לישון עכשיו, אני עייף." אמר ג'ובאני ועלה לחדרו.
החדר היה קטן וחשוך מעט. מנורה אחת בודדה הייתה תלויה במרכז החדר. מיטת יחיד חלודה עמדה מתחת לחלון שהשקיף על השדות, ושולחן עבודה קטן עמד ליד הדלת. החדר היה מינימליסטי. אוסטין וחבריו תמיד צחקו על ג'ובאני שהוא לא בוחר את הדברים שלו בעצמו, אבל ג'ובאני פשוט לא ידע מאיפה להתחיל, ומה לעשות.
הוא שכב על מיטתו והתנועע מצד לצד. המיטה הייתה קטנה, אבל לא היה לפאביו מספיק כסף למיטה יותר גדולה. הוא זכר שאוסטין הציע לו פעם לעבוד במסעדה הקרובה כמלצר, ושהבחורות שיכנסו לשם יתנו לו טיפים. הוא חשב על זה. אולי יצליח לחסוך מספיק כסף ולעשות משהו עם הבית של פאביו. אולי יוכל לתקן אותו.
הוא נרדם אחרי כחצי שעה, והחלומות שבו אליו. אור מסנוור, צעקות של אנשים, ובעיקר קולה של בחורה.
"קום, נו כבר," משהו משך אותו מהמיטה והוא שמע את חריקתה של המיטה ושנייה אחרי ראשו נחבט ברצפה. "זה לא יכאב אם תפקח את העיניים שלך סוף סוף."
ג'ובאני גנח והביט במנורה הדולקת. "מה?" הוא התנשף.
"קדימה, כבר שכחת? היום יום שישי! הגיע הזמן לקצת בילויים. נלך לעבוד בבוקר, ובערב נצא למועדון הקרוב." צחק אוסטין.
"אין לי כוח לצאת היום. אין לי כוח לכלום. תן לי לעבוד בשקט." לחש ג'ובאני.
"הי, מאן, אתה לא עובד היום. עובדים רק בבוקר, וזהו! אתה לא יכול להגיד לא לבחורות יפות שנדבקות אליך כמו פלסטר." אוסטין הניף את שערו וצחק. "אני באמת לא מבין מה אתה עושה לבחורות האלה, הן פשוט נדבקות אליך!"
"הן לא נדבקות אליי, הן סתם חושבות שאני בחור חמוד." חייך ג'ובאני בציניות. הוא הבין את התכונה הזו, וידע להשתמש בה כשרצה. בחודשיים הקצרים של חייו, הוא למד יותר ממה שמספיק ילד בן 16.
"בחור חמוד וחתיך, לפי מה שסיפרה לי קריסטל." גלגל אוסטין בעיניו. "אתה צריך ללמד אותי כמה טכניקות."
"יום אחר," נפנף ג'ובאני בידיו. הוא לא ידע בדיוק מה הוא אמור ללמד את אוסטין, אבל הוא שתק.
"אוח, מה שאתה רוצה. אל תגיד שאחרי זה לא הצעתי." משך אוסטין בכתפיו והלך.
ג'ובאני הביט אחריו ונענע בראשו. הילד עוד קטן, חשב לעצמו. ורק אז נזכר שגם הוא קטן, שהוא נולד רק לפני חודשיים.
החלטתי לחזור , אני לא כל כך כותבת בלי הבלוג ..
אז תגידו לי מה אתם חושבים על זה ((:
פרק הבא עוד שבוע
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
@storylife@