Tokio Hotel Story^^

היי, אני ממש בדיכאון ולא יודעת אפילו למה.
אולי זה בגללו, אולי זה בגלל כל הטווינסטים שאני קוראת וכל כך מרגשים אותי,
אולי זה בגלל שיש קטעים בסיפור שלי שממש מרגשים אותי, אולי זה בגלל שראיתי את הסרט אנסטסיה כבר בערך 20 פעם וזה כל כך מרגש,
אולי זה בגלל שאני חושבת יותר מידי על ביל, אולי זה בגלל שהסיפור שיהיה אחרי אהבה גם פוצעת מעציב אותי,
ואולי זה בגלל השירים הדיכאוניים שאני מקשיבה להם.
טוב את הפרק ערכתי בערך מאתיים פעם ועכשיו הוא ממש בסדר בעיני אז הנה.
   
בפרק הקודם:
ליזה מטפלת בפצע של קאי
היא מספרת לו על הבחור שכמעט דרס אותה והוא אומר לה שהיא לגמרי מאוהבת בו
ליזה מכחישה ואומרת שהיא לגמרי בטוחה מה היא מרגישה כלפיו
ואז נזכרת שטניה סיימה בצפר לפני שעה ונאלצת להפרד מקאי וללכת לטניה
כשהיא יוצרת מביתו נדמה לה שמישהו מסתכל עליה,
היא מסתכלת אחורה ורואה את הוילונות בביתו של קאי זזים כאילו מישהו עמד שם והסתכל עליה לפני שניה.

פרק 3
ליזה הלכה לאיטה לכיוון הבית של טניה והוציאה מכיסה תוך כדי את הפלאפון כדי להתקשר אליה. היא מצאה אותו וחייגה במהירות את מספרה של טניה. מהצד השני נשמע קול של אישה שהודיע על כך שהפלאפון סגור. ליזה ניתקה בעצבנות והכניסה את הפלאפון שלה לכיסה. היא חשבה שניה על מה שראתה כשיצאה מביתו של קאי. למה הוילונות זזו? אולי הייתה זאת הרוח שהזיזה את הוילונות? לא, זה לא יכול להיות, החלון היה סגור... האפשרות היחידה היא שמישהו הזיז אותו. יכול להיות שזה היה החתול. לא, החתול הרי היה על ברכיו של קאי, ואפילו חתולים לא מסוגלים לרוץ כל כך מהר... אז נשארה רק אפשרות אחת. שבן אדם עשה את זה. אבל... מי? קאי גר לבד. אולי היה אצלו חבר? אבל אז, למה להסתיר אותו? אולי זה היה קרוב משפחה? לא... ליזה ידעה שהוריו של קאי גרים ביפן, והיא לא ידעה על עוד קרובי משפחה שיש לו. אבל היא זכרה שבכל התמונות המשפחתיות שלו, חוץ ממנו ומהוריו, הייתה שם ילדה... ילדה בעלת שיער שחור וחלק וחיוך כל כך נעים.... קאי אף פעם לא דיבר על משפחתו. כשנפגשו קאי סיפר רק על זה שהוריו גרים ביפן, הוא לא סיפר שום דבר על אחיות שיש לו... אבל, למה בהכרח שזאת תהיה אחות? זו יכולה להיות בת דודה, או איזושהי קרובה-רחוקה.... קאי תמיד סירב לדבר על משפחתו. הוא לא היה מאושר איתם, ליזה ידעה זאת. חבריו של קאי למדו כבר שלא להזכיר את משפחתו של קאי, אחרת כל השיחה הייתה מתפקששת וקאי היה מדוכא למשך שארית היום. אבל בכל זאת, מי היה זה שהזיז את הוילונות?

"ביל, בוא תאכל!" נשמעה צעקתו של טום מהמטבח. ביל לא ענה. הוא המשיך לשבת על הספה החומה ושקע במחשבות. איך ימצא את אותה נערה, שכמעט דרס? הוא רצה לראות אותה, רק עוד פעם אחת. לראות אותה, לגעת בה, לדעת שהיא בסדר. הבעיה היא, שהוא אפילו לא יודע את שמה. איך ימצא אותה? איך ידע איפה לחפש אותה? הלוואי שהיה יודע את התשובות לשאלות האלה... הוא עצם עיניו ונזכר בדמותה, עומדת מולו ומחייכת אליו. הוא חייך לעצמו, ודמיין אותה רצה אליו,  קוראת בשמו, מחבקת אותו, הוא דמיין את עצמו מחבק אותה ומרים אותה כך שהייתה טיפה יותר גבוהה ממנו, מחייך וצוחק, שפתותיהם כל כך קרובות...
"ביל!" טום נכנס לחדר והתיק אותו ממחשבותיו. "קראתי לך לפני שעה, בוא כבר. תפסיק לחשוב על בחורות ותזיז ת'תחת שלך למטבח!"
"לא חשבתי על בחורות." שיקר ביל, למרות שידע שאף פעם לא יוכל לשקר לאחיו התאום. "וחוץ מזה קראת לי לפני חמש דקות, לא שעה."
טום חייך אל ביל ואמר. "לי – אתה לא תשקר, אחי הקטן והיקר. חשבת על בחורה, אני יודע." ביל הסתכל על טום. טוב, נו, הנה ההוכחה לכך שאף פעם לא יוכל לשקר לו. "טוב, חשבתי על בחורה, אתה מרוצה?" אמר בכעס וניסה לקום אבל טום חסם את דרכו.
"נו, בילי, על מי חשבת, הא?" התחכם טום.
"טום תפסיק לנדנד לי, חשבתי שקראת לי לאכול, לא?" השיב ביל.
"אל תשנה נושא. על מי חשבת? אני אוציא את זה ממך, תאמין לי." טום חייך.
ביל הסתכל הצידה, מכווץ את שפתיו. למה טום תמיד חייב להידחף?!
"טום...נו..." ניסה ביל למצוא דרך לגרום לו לעזוב אותו. אבל אחיו התאום הבין אותו ואמר, "זה לא ילך לך. על מי חשבת? מספיק רק שם." הוא הקל על ביל.
"אני לא יודע איך קוראים לה." אמר ביל. "זהו. עניתי לך, תן לי לצאת."
"לא כל כך מהר." אמר טום. "איפה פגשת אותה?"
"נו, טום תרד ממני כבר!" ביל דחף את טום וניסה לקום. טום תפס את ידו של ביל.
"נו, ביל, אנחנו אחים תאומים אתה חייב לספר לי הכול!" אמר טום בתחנונים לעוד מידע על הבחורה הזאת.
"לא תמיד!" צעק עליו ביל והשתחרר מאחיזתו של טום. הוא הלך בזעם ויצא מין החדר והתקדם, לא אל המטבח, אלא אל דלת היציאה.
"ביל, ביל!! תחזור!" צעק טום ורץ אחריו. "נו, ביל! אני מצטער נו!!"
הוא נעצר באכזבה ליד דלת המטבח, בוהה בדלת הכניסה שנסגרה והקשיב לצעדיו המתרחקים של ביל.
"אתה יודע, טום, אפילו שהוא האח התאום שלך, גם לו יש חיים פרטיים." אמר גוסטב והציץ מדלת המטבח.

ביל צעד בזעם במורד הרחוב, לא יודע לאן ללכת הפעם. לא היה לא כוח ללכת לביתו, משום שטום ילך לשם אחריו. הוא שנא כשטום עושה את זה. כשהוא מתערב בחייו הפרטיים, שלו. אפילו שהם תאומים, לכל אחד מהם יש חיים פרטיים, וגם לו יש כאלה!
וגם לטום יש חיים פרטיים משלו. ביל לא בא ושואל 'על איזו בחורה אתה חושב?' כל פעם שהוא מודע למחשבותיו של אחיו. לפעמים הוא שנא את הטלפתיה שיש ביניהם. לפעמים הוא היה רוצה לשלוט בטלפתיה הזאת, לבחור מתי הוא רוצה שטום יראה את מחשבותיו, ומתי לא. הוא היה בטוח שגם טום רוצה בזה. הרי גם טום לא מגלה לו הכול. הרי גם טום יושב לפעמים ושוקע במחשבות. אז למה, לעזאזל, הוא תמיד חייב להפריע לאחיו, כשביל לא מפריע לו אף פעם?! טוב נו, הוא לא צריך להגזים. זה לא 'אף פעם' זה יותר 'לעיתים רחוקות'. אולי יש פעמים שביל גם מפריע לטום אבל לא מודע לזה. אולי יש פעמים שגם טום מרגיש כמו ביל, שגם הוא חושב על מישהי, ואז פשוט רוצה שביל לא יראה את זה.

אם כך, מי לעזאזל, הזיז את הוילונות? ליזה החליטה שתספר את זה לטניה, ותדבר איתה גם על הבחור ההוא. מרוב שליזה הייתה שקועה במחשבותיה -

ביל לא שם לב לאן הוא הולך -

ואז היא בטעות -

הוא בטעות נתקל -

במישהו.

"סליחה! אני ממש מצטער!" הוא צעק פעם שניה באותו יום. הוא מעד מעט, התייצב ותפס בכתפיה של הבחורה בה נתקל, כדי שלא תיפול. 'אני צריך להפסיק לחשוב טום ככה, פעם שניה שאני כמעט הורג בנאדם, ועוד באותו יום.' הוא חשב לעצמו.
"זה בס-סדר... אה.. אני..." היא גמגמה כשהבחינה במי נתקלה. או שזה צירוף מקרים מאוד-מאוד מוזר או שהוא פשוט עוקב אחריה.
"וואו, אמ, אנחנו צריכים להפסיק להיפגש ככה!" הפר ביל את הדממה. הנערה חייכה. "לא הספקנו להכיר בפעם הקודמת. קוראים לי ביל." הוא חייך והושיט את ידו ללחיצה.
היא לחצה את ידו בחשש ואמרה "אני – אני ליזה." היא מייד הורידה את החיוך, שילבה את ידיה ואמרה "אתה עוקב אחרי?" ביל הניד בראשו בחוזקה ואמר "לא! מה פתאום! למה לי לעקוב אחרייך?" הוא אמר בהפתעה והוסיף לעצמו במחשבותיו 'אבל הייתי שמח לעשות זאת'.
היא הסתכלה עליו בחשדנות ואז אמרה "אז, למה אתה כזה... אמ.... כועס?"
"אה." הוא הסתכל על כפות רגליו. "בגלל אחי המטומטם."
"בן כמה הוא?" היא שאלה.
"אנחנו תאומים. הוא גדול ממני ב-10 דקות." השיב ביל בקצרה.
"אה." היא אמרה. "מה הוא עשה? אם מותר לי לשאול?"
"אה, הוא פשוט מתערב לי בחיים." אמר ביל, מסמיק לאור העובדה שבגלל אותה הנערה הוא התחיל 'להתערב לו בחיים'.
הם התחילו ללכת, לכיוון שאליו ביל הלך מלכתחילה, מדברים.
"מותר לי לשאול איך הוא בדיוק 'התערב לך בחיים'?" שאלה ליזה והביטה בביל.
"אמ." ביל הסמיק עוד יותר בגלל השאלה הזאת. "אמ, אה, לא... לא ניראה..."
"טוב, בסדר. הבנתי. זה לא משהו שאני צריכה לדעת." ליזה חייכה אליו והתחילה לצחוק.
ביל נשם לרווחה וצחק יחד איתה. הם המשיכו לצחוק ככה עד שהגיעו לפארק הגדול שהיה בחלק קצת מרוחק מהעיר.
הם עמדו מול הכניסה מסתכלים לעבר האגם הגדול שהיה באמצע הפארק ועליו צפו כעת עלים יבשים שנשרו מהעצים שהיו מסביב לו. בחורף, תמיד כשהאגם קפא, ילדים החליקו על הקרח ושיחקו עליו. הם המשיכו לצעוד לתוך הפארק.
"אתה יודע, זה כאילו הגורל רוצה שניפגש." היא אמרה לפתע והקפיצה מעט את ביל.
"מה.. מה זאת אומרת..?" הוא שאל, שואל את עצמו בלב לאן היא חותרת.
"נו, איך שנפגשנו היום פעמיים, ובשתי הפעמים האלו כמעט הרגת אותי?" היא אמרה, בועטת קלות בעלים היבשים שעל המדרכה.
"טוב, אל תגזימי, אני לא יכול להרוג בנאדם כשאני רק נתקל בו." אמר ביל.
"טוב, אבל בכל זאת, כמעט נפלתי, ועזרת לי. זה די מוזר לא?" היא אמרה בעודם ממשיכים להתקדם לעבר האגם הגדול.
טוב, היא צודקת, זה באמת טיפה מוזר. בכל זאת, הם נפגשו באותו יום פעמיים, בשתי הפעמים האלו הוא כמעט הפיל אותה, וזה קרה בגלל ריב שלו עם טום. היא באמת צודקת. מעניין מאיפה היא יודעת את כל זה. האופי שלה באמת מאוד מוצא חן בעיניו. היא עצמה באמת מאוד מוצאת חן בעיניו. איך בא לו עכשיו לחבק אותה, לגעת בה, לדעת מה היא חושבת עליו... הוא רוצה שהיא תדע מה הוא חושב עליה...  הוא רוצה שהיא תחזיק בידו, הוא רוצה להרגיש את מגע ידיה, מגע שפתיה על שלו...
"ביל?" היא שאלה כשראתה שהוא לא עונה.
"מה – כן, כן, זה באמת מוזר." הוא מיהר לענות והנהן בחוזקה בראשו.
הם הגיעו לאגם והתחילו להקיף אותו.
"תגיד, בן כמה אתה?" היא שאלה.
"19." הוא אמר. "ואת?"
"18." היא ענתה. "אתה כבר לא לומד בבית ספר נכון? מה אתה –"
אבל צלצול הפלאפון שלו קטע את דבריה.
הוא ענה ומיד שמע את קולו של טום. "ביל, תחזור לפה תכף ומיד! דיוויד משתגע!"
"דיוויד? מה הוא קשור?" שאל ביל בסקרנות, תוהה אם טום ממציא את זה.
"הוא בדיוק הגיע, ואמר בדחיפות שאנחנו נוסעים לברלין, ואז הוא שם לב שנעלמת, והוא עכשיו רותח, תחזור לפה תוך שתי דקות או שהוא יאכל אותך חי!"
"אל תעבוד –" אבל באותו רגע נשמעו ברקע צעקותיו של דיוויד שצעק בבירור "תגיד לו שהוא מת אם הוא לא פה תוך דקה!!"
"שמעת אותו, כדאי מאוד שאתה נמצא עכשיו מרחק חצי דקה מהבית." אמר טום.
ביל החוויר. "טוב, אני בא." הוא אמר וניתק תוך כדי שדיוויד חידש את צעקותיו.
"אני חייב לטוס, אחרת את לא תזכי לשמוע אותי עוד הפעם, עד סוף חייך!" הוא מהר רשם את מספר הפלאפון שלו על פיסת נייר שהייתה לו במקרה בכיסו, ודחף אותה לידיה של ליזה המופתעת. "מצטער!" הוא אמר, נופף לשלום והתחיל לרוץ לכיוון היציאה מהפארק בידיוק כשהתחיל לרדת גשם.