לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Tokio Hotel Story^^



Avatarכינוי:  T.H Story || תה עם חלב 3=

בת: 30

ICQ: 434511970 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2008    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

10/2008

פרק 4


היי בוקר טוב [=
עוד לא התחלתי לכתוב את פרק 5... טוב אולי היום אני אכתוב אותו...
בינתיים יש לי פיצול אישיות חזק, אל תשאלו זה קשור לתמונה של דמות אחת בסיפור שיהיה אחרי אהבה גם פוצעת.
טוב לא משנה...
מישהו יודע מתי יהיה הטקס EMA של אמ טי וי? אני חייבת לראות את זה טוקיו הוטל מועמדים לשתי קטוגריות.
טוב אמממ היום אין לי על מה לחפור, אז יאלה פרק 4.
   
בפרק הקודם:
ליזה הולכת מביתו של קאי וחושבת בדרך על הוילונות שזזו ומי הזיז אותם
ביל חושב על ליזה ומדמיין אותם ביחד, טום נכנס לחדר ויודע שביל חשב על בחורה
הוא מנסה להוציא מביל על מי הוא חשב, ביל מתעצבן על טום והולך מהבית
הוא חושב על כמה שטום מעצבן, ובטעות נתקל בליזה. הם מכירים טיפה יותר לעומק
והולכים לפארק ליד ומדברים שם, כשפתאום טום מצלצל ואומר לביל שדיוויד רותח עליו
ושיחזור מיד לבית, ביל שומע את דיוויד צועק ברקע ומאמין לטום.
הוא נותן לליזה את מספר הפלאפון שלו ורץ חזרה לביתו בידיוק כשמתחיל גשם.
img236/73/mafridyo3.jpg
פרק 4

האנשים ברחוב הלכו במהירות, תחת מטריות, רוגזים על הגשם הפתאומי שהחליט לרדת. הם הלכו במהירות רבה, ממהרים להגיע ליעדם, להתרחק מהגשם, למצוא מחסה. פתאום עבר לידם נער, ללא מטריה, רטוב עד העצם, רץ במהירות ומשפריץ מים לכל עבר כשדרך בשלוליות. בגדיו הספוגים מים נדבקו אל גופו הרזה ושיערו השחור הארוך התנופף לכל עבר ונדבק על פניו. זה הזכיר לו את המופע שהיה ללהקתו לפני שנה בערך, בטקס פרסי אמ טי וי, ואיך באמצע השיר הורידו גשם מלאכותי על הבמה וטום, גיאורג, גוסטב והוא נרטבו עד העצם ואיך רעדו אחרי אותה הופעה, ואיך שהוא היה מצונן בגלל זה שבוע... האנשים התחילו כמובן לצעוק אחריו, לכעוס על כך שהרטיב אותם כשרץ על השלוליות הגדולות שעקפו. אבל לנער לא היה אכפת. המפיק הראשי שלו ירצח אותו אם לא יגיע לביתו עוד דקה, והוא המשיך לרוץ, מקווה בכל ליבו שדיוויד יבין אותו ויסלח לו. הוא המשיך לרוץ בכל כוחו. רץ ורץ, לא מפסיק, וכבר כאב לביל הצד, אבל הוא עדיין המשיך לרוץ, והנה הוא כבר רואה את הבית מרחוק, והנה הבית מתקרב, והנה הוא בטעות רץ אל תוך שלולית גדולה במיוחד ומים נכנסו אל תוך נעלי הספורט הלבנות שלו, אבל זה לא משנה הוא יקנה חדשות, העיקר להגיע כמה שיותר מהר לבית הזה, הנה הוא כבר עומד מול הדלת ודופק עליה, רועד מכף רגל עד ראש, יודע למה לצפות...
נשמעו צעדים וצעקה מפי המפיק שאמר "קאוליץ! קום ופתח את הדלת!" ואז צעדים שהתקרבו אל הדלת וביל שמע קרקושי מנעול והדלת נפתחה. בפתח עמד טום.
"ביל! תכנס מהר!" אמר טום וזז הצידה, בכדי לאפשר לאחיו להיכנס לבית החמים. ביל התקדם וחייך כשהחום שבבית עטף אותו. הוא נטף מים, היה לו קר, והוא כולו רעד. הוא צעד בחשש אל הסלון שלא מזמן חצה בכעס על טום, ונעמד מול המפיק הזועם שלו. פרצופו של דיוויד היה אדום, ידיו נקמצו לאגרופים והונחו על מותניו ונחיריו התרחבו באופן מפחיד.
"שלום לך, ביל קאוליץ טרימפר." הוא אמר, כמעט לא מזיז את שפתיו. "אני רואה שהחלטת לכבד אותנו בנוכחותך."
"אני –" התחיל ביל אבל דיוויד הרים את ידו להשתיקו ועצם את עיניו. הוא החל לצעוד במעגלים מול ביל הרועד מקור, מנופף בעט שהחזיק בידו.
"בוא נראה," הוא אמר והמשיך להסתובב במעגלים. "אני מודיע לכולם שהיום בשעה 17:00 בידיוק, אנחנו נוסעים לברלין, להקליט את האלבום החדש, נכון?" הוא הסתכל על גיאורג, גוסטב וטום שישבו על הספה בצפיפות ואלה מיד הנהנו בבהלה. "אני דואג שהאבטחה תהיה מקסימלית, נכון?" הוא זרק מבט אל טובי, שעמד בצד, וזה הנהן באיטיות. "אני מזמין סוויטות לכל אחד ואחד שבא איתנו בבית המלון היוקרתי ביותר בברלין, נכון?" הפעם הוא לא הסתכל על אף אחד אלא פרס את ידיו לצדדים ואמר "נכון. אני מפנה את הראיונות לבראבו ועיתון צ'כי לעוד חודש, נכון? נכון." ביל עקב אחריו במבטו, והמשיך לרעוד, מקווה שהנאום של דיוויד יגיע לסופו מהר.
"הכול פרפקט נכון?" הוא הפנה את שאלתו לביל. ביל שתק. "אחרי כל מה שעשיתי, כל מה שארגנתי, הבעיה היחידה בכל הסיפור הזה היא..." הוא נעצר פוקח את עיניו ומסתכל בזעם אל ביל. "שהגעתי לפה, ולא היית פה, אחרי שהבטחת לי פנים מול פנים, שלא תאחר ותהיה פה, כמתוכנן."
הוא הצביע על ביל בפתאומיות. ביל קפץ אחורה בבהלה ונצמד אל הקיר מאחוריו.
"איפה-היית?" הוא שאל וכעת בכלל לא הזיז את שפתיו. ביל חיפש תשובה. "איפה היית, שאלתי אותך משהו ביל קאוליץ, איפה היית?!"
ביל הסתכל על טום בבהלה. טום, מאחורי גבו של דיוויד הסתכל בעיניו של ביל והבין מה אחיו רוצה.
"זה בגללי." הוא אמר לפתע והקפיץ את כולם. דיוויד הסתובב אל טום לאט והסתכל עליו. "תסביר את עצמך, טום קאוליץ."
"רבנו, ועצבנתי אותו מאוד ומרוב כעס הוא שכח בטח מה את שהבטיח לך, והלך לטייל קצת." אמר טום. "זה בגללי."
"הבנתי." הוא פנה בחזרה אל ביל. "אז החלטת לטייל טיפה על דעת עצמך. ולא חשבת לרגע לקחת איתך את טובי?! לא חשבת על אבטחה?!"
הפעם ביל ענה לו.
"לשם שינוי, דיוויד, אני מבוגר, ויכול לקבל קצת פרטיות מידי פעם." הוא אמר בביטחון.
"אה, הבחור יכול לקבל קצת פרטיות, כן, הבנתי." הוא שילב את ידיו. "אבל לא חשבת על ביטחון?!? לא חשבת ולו לרגע שיכול לקרות לך משהו?!? היית יכול למות בזמן הטיולון הקטן הזה שלך!!!"
ביל שתק והסתכל על דיוויד שהתנשף במהירות מרוב כל הצעקות.
"שזה לא יחזור על עצמו." הוא אמר והרים את אצבעו. הוא נרגע והלך לכיוון המטבח.
ביל נשם לרווחה והתמוטט על הכורסה הקרובה.
"אימא'לה, חשבתי הוא הולך להוציא עוד שניה סכין ולדקור אותי." אמר ביל, מחליק במורד הכורסה כך שיצא שהוא חצי ישב חצי שכב על הכורסה.
"עוד לא פסלתי את האפשרות הזאת." נשמע קולו של דיוויד מהמטבח.
ביל וטום הלכו לאמבטיה למצוא לביל מגבת. "הוא ירצח את ארבעתנו בסוף, אני אומר לך. הוא מ-ש-ו-ג-ע." אמר טום וזרק את אחת המגבות אל ביל, תוך כדי כך שביל הוריד את חולצתו הרטובה וחלץ את נעליו. ביל ניגב את שערו וליפף את המגבת סביב השיער. הוא כבר הספיק לפתוח את החגורה במכנסיו כשנזכר שאין לו פה בגדים. כולם בביתם של טום ושלו.
"פאק, טום אין לי פה בגדים." הוא אמר לטום שסידר את הכובע בינתיים מול המראה.
"למה אתה מרמז?" שאל טום בסקרנות ולא הוריד את מבטו מבבואתו שבמראה הגדולה.
"לזה שתיסע עכשיו ותביא לי כמה מהבית." הוא אמר והתיישב על דופן האמבטיה.
טום גלגל את עיניו ויצא מהאמבטיה. ביל שמע אותו זורק לדיוויד שהוא נוסע להביא לביל בגדים יבשים ואת הדלת נסגרת. הוא טמן את פניו בידיו ושפשף אותם. הוא ישב בערך 20 דקות רק במכנסיים רטובים וגרב אחת רטובה, כי את השנייה הוריד ואת זאת שעליו לא היה לו כוח להוריד (אווו מזכיר לי את עצמי...חחח).

ליזה עמדה בחלון הקטן שבחדרה והביטה אל הרחוב הרטוב, ועל הטיפות הגדולות שדפקו על הזכוכית של חלונה. היא כבר הספיקה להחליף לבגדים יבשים, ושיערה היה חצי יבש. היא החזיקה בידה את הפתק שנתן לה ביל רגע לפני שהלך. היא התלבטה אם להתקשר אליו עכשיו או לא. מצד אחד היא הבינה מהשיחה שלו בפלאפון שהמפיק שלו זועם עליו ושהוא יאכל אותו חי אם לא יהיה שם תוך דקה, והיא לא רצתה להפריע לו, במיוחד אחרי ששמעה את הצעקות של המפיק עד אליה, והבינה שהוא מאוד תוקפני. מצד שני היא רצתה לשמוע את קולו שוב, לדבר איתו ולפגוש אותו. היא כל הזמן הרימה את הפלאפון, התלבטה שניה והניחה אותו בחזרה. לבסוף הסתפקה בלשמור את המספר בפלאפון.
היא נשכבה על מיטתה והניחה את ידיה מתחת לראשה. היא עצמה את עיניה, מדמיינת את דמותו של ביל מנופף לה בחיוך רגע לפני שהתחיל לרוץ במהירות לכיוון היציאה מהפארק. היא רצתה שהוא יהיה לצידה, שיחבק אותה, ושידע מה היא חושבת ומרגישה כלפיו...
כמה דקות עברו, היא לא ידעה, כשפתאום נזכרה בטניה. היא פקחה את עיניה בבהלה וקפצה מהמיטה. היא לקחה את הפלאפון וחייגה במהירות שיא את המספר של טניה.
למזלה מהצד השני נשמעו כמה צלילי המתנה וטניה ענתה.
"הלו?" נשמע קולה הנעים של טניה.
"טניה, אני כל כך מצטערת שלא התקשרתי ולא באתי אלייך אחרי שסיימת בצפר!" אמרה ליזה במהירות. "סליחה, באמת, פשוט הלכתי לקאי ודיברתי איתו על משהו אני אספר לך אם נוכל להיפגש, את תוכלי לבוא אליי?"
"אה, בסדר אני סולחת." אמרה טניה. "אבל אמ, אולי כדאי שאת תבואי אליי? פשוט אין לי מטריה והמכונית בתיקון..."
"אה, בסדר." אמרה ליזה בחיוך. "ביי." היא אמרה וניתקה.
היא לבשה מעל הסוודר האפור שלה מעיל עור שחור שהגיע עד לקצת אחרי מותניה, נעלה מגפיים שחורים עד הברך ויצאה. מיד היא פתחה את המטרייה שלה והתחילה ללכת לכיוון ביתה של טניה שהיה במרחק כמה רחובות. בדרך היא שמה לב שהיא הולכת באותו כיוון שביל רץ אליו אחרי שנפרד ממנה, ומכך הסיקה שהוא בטח גר לא רחוק מטניה. היא הגיעה לצומת והתחילה לחצות את הכביש, אך הפעם הסתכלה טוב טוב שאין מכוניות בדרך, ופנתה ימינה. בדיוק כשעלתה על המדרכה עברה על הכביש מאחוריה מכונית קדילאק שחורה. המכונית השפריצה מים ואלה הרטיבו מעט את מגפיה של ליזה. ליזה המשיכה ללכת כאילו כלום לא קרה.
היא הגיעה מרחק כמה מטרים מביתה של טניה כששמה לב שברמזור עומדת לידה אותה מכונית קדילאק שחורה שהשפריצה עליה לפני כמה דקות. בתוכה ישב אותו נער שישב עם ביל במכונית שלו, כשהוא כמעט דרס אותה. ליזה הוציאה את הפלאפון שלה והתקשרה במהירות אל טניה.
"טניה, שינוי בתכניות, רדי למטה אני אסביר לך הכול." היא מיהרה להגיד וניתקה.
אחרי דקה טניה יצאה מהבית, לבושה במעיל הירקרק שלה וכובע הסגלגל שהתאים מאוד. היא רצה אל ליזה, נעמדה מתחת למטריה שלה, ושאלה "נו, מה עושים?"
"את רואה את הבחור הזה עם הראסטות, שיושב בקדילאק השחורה?" שאלה ליזה והצביעה עליו.
"כן..." אמרה טניה באיטיות.
"הוא אח או חבר של מישהו שפגשתי היום," אמרה ליזה, וגוללה את הסיפור המלא באוזניה של טניה.
"אה, הבנתי." אמרה טניה לבסוף כשליזה סיימה לדבר.
"אז, חשבתי, אם נעקוב אחרי הבחור הזה, נגלה איפה ביל גר ואז אני אדע לאן ללכת אם ארצה לראות אותו." סיימה ליזה בחיוך.
"זה לא נשמע לי טוב." אמרה טניה והביטה בחשש בבחור.
אבל אז התחלף הצבע ברמזור לירוק והקדילאק התחילה לנסוע.
"בואי!" אמרה ליזה, אחזה בידה של טניה והן התחילו לרוץ אחרי המכונית השחורה.
אחרי כמה דקות של ריצה, המכונית פנתה שמאלה, ונסעה יותר לאט, כי זה היה רחוב יותר קטן, וחד סטרי.
ליזה וטניה נכנסו לרחוב וראו את המכונית עוצרת ליד בית נחמד. הבחור יצא מהמכונית מחזיק בידו הימנית במטריה, ובידו השמאלית החזיק שקית שנראתה מלאה בבגדים.
הוא נעל את המכונית בקושי [בגלל ששתי ידיו היו תפוסות] ונכנס לבית.
ליזה חייכה אל טניה והתקרבה אל הבית.
"את לא חושבת להיכנס לשם!" אמרה טניה בחשש.
"לא, אני אחכה פה." אמרה ליזה והתיישבה על ספסל שהיה מול הבית בידיוק.

ביל ישב על קצה האמבטיה רועד מקור. הוא ניסה להתחמם בעזרת המגבת שהייתה על שיערו שכבר הספיק כמעט להתייבש, אבל זה לא עזר, להפך, זה רק קירר אותו עוד יותר, בגלל שהמגבת הייתה רטובה. איפה אחיו התאום? כמה זמן צריך לקחת רק חולצה, ז'אקט, מכנסיים, גרביים ונעליים בשביל אחיו המסכן שקופא כאן מקור?!
ביל התחיל לפסוע כה וכה במחשבה שזה יחמם אותו. זה לא עזר במיוחד.'זה בטח מראה  מוזר מאוד.' חשב ביל, וצחקק לעצמו. 'בחור רטוב, לבוש רק במכנסיים וגרב אחת רטובה, מהלך כה וכה בתקווה להתחמם.' הוא נעצר וכבש את פניו בידיו. אם רק החימום בסלון היה מגיע עד האמבטיה... אז הוא היה יכול להתחמם טיפה... הוא הסתכל על ידיו ושם לב שהן החווירו עוד יותר מרוב קור והיו כעת כמעט לבנות לגמרי. הוא הניח שכל גופו גם כמעט לבן. הוא הסתכל על עצמו במראה, וראה שהוא צודק. כל פלג גופו העליון החשוף היה כמעט לבן, ושפתיו, שבדרך כלל היו טיפה נפוחות וורדרדות מעט, היו כעת חיוורות והן איבדו מנפיחותן טיפה. ביל ליטף את שפתיו באצבע ארוכה וחיוורת וחשב. לפני שעה, פחות או יותר, הוא עמד ודיבר עם ליזה, וכל כך רצה לדבר איתה עוד ועוד ועוד עד שתבין מה הוא מרגיש כלפיה...
אם רק דיוויד לא היה כל כך תוקפני וצעקן, אולי ביל היה יכול להמשיך לדבר עם ליזה, ולהבין לאן היא ניסתה לחתור כשאמרה 'אתה יודע, זה כאילו שהגורל רוצה שניפגש.' הלוואי שהיה יודע מה היא חושבת עליו, הלוואי שהיה יודע מה היא מרגישה כלפיו...
כמה שהוא רצה לראות אותה שוב, לשמוע אותה, להחזיק בידיה...

הוא עצם את עיניו ועוד הפעם עלתה מולו התמונה הכל כך מאושרת שלו, עומד בידיים פרוסות, מחייך וצוחק, וליזה שרצה אליו, לבושה בשמלה קלילה בצבע צהבהב שמח, שערה השחור פזור על כתפיה, והיא קוראת בשמו וצוחקת, והוא תופס אותה ומחבק אותה ומרים אותה לגובהו, והם כל כך קרובים כל כך, כל כך... כל כך... כל... כך...
ביל פקח את עיניו ואפילו לא זכר שהוא נשכב ככה על הרצפה. הוא קם לאט וסידר את שיערו. הוא נשען מעל הכיור הלבן, והסתכל על עצמו במראה. פתאום הדלת נפתחה וטום עמד בפתח, מחזיק בבגדיו שהביא מהבית.
"או, טום, יופי שנזכרת לבוא, חשבתי כבר שהתחלת חיים חדשים בלעדי." אמר ביל בנימת קול קרירה.
"חה חה." אמר טום וזרק אל ביל את הבגדים והניח את המגפיים על הרצפה. "תתלבש מהר, דיוויד רוצה כבר לצאת."
טום יצא וסגר אחריו את הדלת. ביל מהר לבש עליו את החולצה והז'אקט החמים וחייך. אחרי זה הוא הוריד את מכנס הג'ינס הרטוב ולבש את המכנס השחור שטום הביא. הוא מהר החליף גרביים ונעל את המגפיים השחורים. כשנכנס לסלון, דיוויד בידיוק טרק את הפלאפון שלו והסתכל על כולם.

"קדימה יוצאים." הוא אמר ולקח את המטרייה שלו.


img236/73/mafridyo3.jpg
הו הו אהבתי את הקטע שביל נרטב [=
טוב מוזמנים להגיב ולהגיד לי איך היה הפרק [=
ולסיום:
 אעאעאעאעא כפתור של דיוויד?!? חחחחחח......
וואו השקענו.....

נכתב על ידי T.H Story || תה עם חלב 3= , 17/10/2008 10:14  
24 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



3,953
הבלוג משוייך לקטגוריות: מגיל 14 עד 18 , יצירתיות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לT.H Story || תה עם חלב 3= אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על T.H Story || תה עם חלב 3= ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2026 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)