Tokio Hotel Story^^

שתי הנערות שישבו על הספסל ישבו בשקט והסתכלו על דלת הבית מולן בריכוז רב, כאילו בכוח המחשבה יוכלו לדעת מה מתרחש שם בפנים, ומתי יצאו אותם אנשים שהיו שם בפנים. הגשם פסק לרדת לפני כמה דקות וליזה סגרה את המטריה שלה והניחה אותה בינה לבין טניה. היא לא ידעה מתי ביל יצא, ולא ידעה מה הוא עושה בפנים. היא רק ידעה שהוא אכן בפנים. מידי פעם היא חשבה שראתה משהו בחלון, אך כנראה זו סתם הייתה תנועה בתוך הבית, אף אחד לא שם לב שהן יושבות שם. הן המשיכו לשבת על הספסל, מזג האוויר היה קריר. הן ישבו צמודות, מחממות אחת את השנייה. מתי הוא יצא סוף סוף מהבית? מתי ליזה תוכל לראות את פניו שוב? מתי תוכל לשמוע את קולו, ללטף את ידיו, שוב?
אחרי שנראה היה שישבו כך שעות על גבי שעות סוף סוף נפתחה הדלת ונשמעה צעקה, "רגע, דיוויד שחכתי משהו!" ובדלת נראה עומד גבר בערך בגילאי ה-30 ומשו לחייו.
ליזה מייד קמה על רגליה. טניה נעמדה לידה והסתכלה בסקרנות על אותו אדם. הוא עמד והסתכל לתוך הבית, מחזיק בידית הדלת. "נו מהר יותר!" הוא צעק אל מישהו. ואז ליזה פלטה קריאת הפתעה שמחה, תפסה בידה של טניה ואמרה "זה הוא."
מהדלת יצא בחור בעל שיער שחור ארוך, והפעם הוא לבש בגדים אחרים. כנראה הספיק להחליף בגדים מאז הפגישה האחרונה שלהם באותו יום. הוא נראה קצת מדוכדך, ובידיו הוא החזיק תיק שחור בעל עיגולי מתכת עליו. הוא התעסק במשהו בתיק ואז תלה אותו על כתפו והרים את מבטו. ברגע שעיני הדבש שלו נתקלו בעיניה האפורות של ליזה, ביל נעצר, מסתכל עליה. היא הסתכלה עליו, לא יודעת מה לעשות. הוא רצה להתקרב אליה ולדבר איתה, אך בדיוק אז דיוויד הגיע מאחוריו ודחף אותו לעבר הוואן השחורה.
"קדימה ביל תתקדם," אמר לו אחיו מאחוריו. ביל הסתכל על ליזה, היא הסתכלה עליו, הם רצו להגיד משהו, לצעוק מילה לשני, אבל לא ידעו מה. ביל כבר עמד ליד הדלת הפתוחה של הוואן, הוא הסתכל על ליזה בעיניים שואלות, היא עשתה צעד קדימה אליו מרימה את ידה, רוצה להגיד לו משהו, אבל דיוויד דחף אותו לתוך הוואן וביל נתן לה מבט עצוב אחרון ונכנס אל המכונית. היא נעמדה, מסתכלת בחלון השחור, וידעה שביל מסתכל עליה עכשיו. היא ידעה שחושב למה באה לפה. היא עמדה והסתכלה על החלון של המכונית, עד שזו נסעה והשאירה את טניה וליזה לבדן.

"אני לא מרוצה מהמבט שיש לביל על הפנים." לחש טום לגיאורג, שישב לידו במכונית הוואן השחורה שהייתה באמצע דרכה לברלין, אחרי שלקחו את המזוודות של טום, ביל, גיאורג וגוסטב מביתם. גיאורג הביט בפניו של ביל. הוא אכן נראה עצוב למדי. הוא בהה בעצב בידיו בזמן ששיחק עם רצועת התיק שלו. עיניו לא היו שמחות כמו תמיד וראו עליו שהוא חושב על משהו.
"אולי דיוויד צעק עליו יותר מידי," הציע גיאורג.
"מה דיוויד? מישהו קרא לי?" שאל המפיק, שישב מקדימה ליד הנהג.
גיאורג הניד בראשו במבוכה והמשיך להסתכל על ביל. דיוויד החליט שכנראה דמיין והסתובב חזרה.
"תנסה לראות על מה הוא חושב." הוא אמר לטום בשקט.
טום נשען אחורה ועצם את עיניו. הם תאומים, ולפעמים אנשים חושבים שזה קלי קלות לראות על מה השני חושב. אבל זה לא היה כל כך קל. הוא ניסה להתרכז בביל, אבל לא הצליח להגיע למחשבותיו. למה תמיד כשדווקא צריכים את הטלפתיה הזאת, היא לא באה?! הוא פקח את עיניו והסתכל על גיאורג. זה החזיר לו מבט שואל.
"נו?" שאל בסקרנות.
"לא." השיב טום. "אין כלום."
טום דאג לביל. למה היה לו מבט כזה עצוב על הפנים? על מה הוא חושב? על מי הוא חושב? האם זה קשור לאותה נערה שעליה חשב לפני כמה שעות? האם הוא חושב עליה? ולמה הוא התעכב כשנכנסו לוואן? על מה הוא הסתכל? למה העיניים שלו נראות כל כך עצובות? הוא באמת רצה לעזור לביל, לשאול אותו אם הוא מרגיש טוב, אם הוא רוצה לספר לו משהו. טוב, הוא רצה לשאול אותו את כל השאלות האלה עכשיו, אבל כנראה יצטרך לחכות עד שיגיעו למלון,  כי הוא בטוח שביל ירצה פרטיות.

למה היא חיכתה לו? מה היא עשתה שם? איך גילתה איפה הוא גר? למה גם היא הסתכלה עליו בעיניים עצובות כאלה? מה רצתה להגיד לו? למה טרחה לבוא אליו, אם יכלה להתקשר בפלאפון? האם גם היא, כמוהו, רצתה רק לראות את פניו שוב? לשמוע את קולו? להרגיש את מגע ידיו? ללטף את שיערו? כמה שהוא רצה לדעת את התשובות לשאלות הללו... ביל חשב עליה, על ליזה, והבין כעת משהו... אולי היא.. אולי היא מחבבת אותו? אולי גם היא, כמוהו, לא יכולה לחיות בלי לראות אותו? הוא רצה לשאול אותה את זה, אבל לא יכול. גם בגלל שכבר היה מאוד רחוק ממנה, וגם כי לא ידע את מספר הפלאפון שלה. הוא קיווה שתתקשר אליו. הוא הרים את מבטו, ועיניו נפגשו בעיני תאומו שהסתכלו עליו בדאגה. ביל ידע, ממבטו של טום, שהוא דואג לו. הוא השיב לטום מבט שאמר 'אני אספר לך אחר כך'. טום הנהן וחייך אליו.

"בואי, מתקשרים לקאי." אמרה ליזה, לקחה את ידה של טניה והובילה אותה אל הרחוב הראשי.
"אבל... מה... לא הבנתי כלום! למה צריך ללכת לקאי?" אמרה טניה בבלבול.
"הוא אמר לי ליידע אותו אם אראה את ביל עוד הפעם." אמרה ליזה וסיפרה לטניה על הביקור שלה אצל קאי. אחר כך הוציאה מכיסה מכשיר פלאפון וחייגה אל קאי.
"קאי? תפגוש אותי ואת טניה בפארק, אני צריכה לספר לך משהו." היא אמרה.
"אה, טוב בסדר." הוא ניתק.
אחרי עשר דקות התיישבה ליזה על הדשא הלח לצד קאי וטניה שהסתכלו עליה בסקרנות רבה, והחלה להסביר לקאי על מה שקרה לה היום אחרי שיצאה מביתו.
"אז מה שאת אומרת," אמר קאי אחרי שסיימה לדבר. "שהוא הסתכל עלייך בעיניים עצובות ונראה כאילו רוצה להגיד לך משהו?"
"כן," היא אמרה. "אני לא יודעת איך להסביר... אתה לא תבין... אף אחד לא יבין, חוץ ממני ומביל..."
קאי נראה חושב טיפה. "הוא מחבב אותך, אם לא אוהב." אמר לבסוף.
"אתה- אתה חושב?" אמרה ליזה באי ביטחון.
"אני בטוח." הוא אמר ונשען אחורה, על הסלע מאחוריו, ושילב את ידיו.
'אם כך,' חשבה ליזה. 'אמצא אותו, ואוודא זאת.'
פתאום קאי הרים את מבטו והסתכל אל הכניסה לפארק. פניו איבדו ממעט הצבע שהיה בהן, והוא פער את עיניו לרווחה. הוא זינק על רגליו, אמר "לא ראיתן אותי פה!" ורץ משם בכל כוחו.
"מה – קאי?!" אמרה ליזה בבלבול והסתכלה אחרי קאי שנעלם מאחורי עץ עבה במיוחד. היא רצתה לקום ולרוץ אחריו, אבל טניה תפסה בידה.
"לא ראינו אותו." היא אמרה והצביעה על הכניסה לפארק. בפתח נראתה אישה גבוהה, בעלת שיער שחור וארוך שנאסף בצמה על גבה. היא לבשה בגדים שחורים והרכיבה משקפי שמש שחורים. היא הסתכלה על ליזה וטניה. אלה מיד הפנו את מבטן אל פניה של השנייה, והמשיכו לדבר כאילו כלום לא קרה. בזווית עיניה ראתה ליזה את האישה המסתורית מתקדמת אליהן. "לא ראינו אותו." לחשה טניה.
האישה נעצרה ליד ליזה, התכופפה אליה בחיוך ושאלה, "ראיתן כאן בחור יפני עם שיער שחור והרבה קעקועים?" נימת קולה הייתה נחמדה מידי מכדי להיות אמיתית. משהו בקולה נשמע לא אנושי, מרושע. היה לה מבטא יפני.
"ל-לא." אמרה ליזה. "לא ראינו פה אף אחד."
"בסדר, תודה." היא אמרה והחלה לצעוד לכיוון העץ העבה מצידו השני של האגם.

טום נכנס לחדרו שבמלון, והתבונן סביב. החדר היה מאוד נוח וגדול. הוא היה גדול בערך כמו הסלון בביתו שלו. הכול היה צבוע בצבע קרם וצמודה לקיר, עמדה מיטה זוגית. מול המיטה עמדה ארונית ארוכה, ומעליה נתלתה פלזמה. מימין למיטה, קרוב למרפסת, עמד שולחן עגול, ומשני צידיו עמדו שני כיסאות. משני צידי המיטה היו ארוניות קטנות ועל כל אחת מהן מנורת קריאה גדולה. החדר מצא חן בעיניו של טום. הוא יצא למרפסת, ממנה נשקפה כל העיר ברלין ונפרסה מול עיניו של טום, מגובה הקומה שבה נמצא חדרו. במרפסת עמד עוד שולחן קטן, ומשני צידיו עמדו עוד שני כיסאות. על השולחן נחה מאפרה. טום נכנס בחזרה לחדר והרים את החוברת הקטנה שנחה על השולחנון ובה נכתבו כל ההנאות שיש במלון הגדול הזה. טום התיישב על המיטה והחל לקרוא. העלון היה מלא בתמונות יפות מאוד של בחורות בכל מקום שיש במלון. בחורות בבריכה, בחורות בחדר הכושר, בחורות בספא, בחורות במועדון, בחורות בחדר האוכל, בחורות בחנות המזכרות, בחורות בכל מקום! טום קיווה שבמלון הזה באמת יהיו בחורות בכל מקום. עכשיו רק נשאר להחליט לאיזה מהמקומות הללו ללכת קודם. האם לבריכה, שם הבחורות לבושות בביקיני וחושפות את גופן המושלם, או למועדון שם אפשר לשכר אותן בקלות ולהשכיב במיטה? טוב, מכיוון שכבר התחיל להיות קר, טום חשב שהבחורות בטח לא יהיו בבריכה, מפני שבחורות רגישות לקור. אז נלך למועדון.
אבל אז הוא נזכר בביל.
לא, קודם הוא ידבר עם ביל. אחיו התאום חשוב לו יותר מכמה בחורות יפות.
הוא יצא מחדרו ופנה להיכנס לחדרו של ביל, אבל נתקל בערימת מזוודות די גדולה ונפל. הוא הסתכל סביב וראה עוד הרבה הרבה מזוודות מונחות ליד דלת חדרו של ביל בנוסף למזוודות שנפל עליהן. על אחת המזוודות הגדולות ישב ביל והסתכל על טובי שהכניס את המזוודות הרבות שלו לחדרו. טום קם, העיף את האבק מעל חולצתו, סידר את כובעו והתיישב ליד ביל.
"מה זה, למה לנסיכה שלי יש כל כך הרבה מזוודות?" הוא שאל את ביל בחיוך.
ביל שלח לו מבט צוחק ואמר "מי שמדבר, זה לא אני שצריך מזוודה שלמה רק לכובעים ובוקסרים."
טום חייך אל ביל. "בוא נדבר." הוא אמר.
ביל הסתכל על טום בעיניים נוצצות. "בחדר שלך?" הוא שאל.
"כן." השיב טום וקם.
הם נכנסו לחדרו של טום וביל התיישב על המיטה. "למה אתה כזה עצוב כל הזמן?" שאל אותו טום.
"בגללה, בגלל ליזה." הוא אמר.
"לי- מי זאת?" שאל טום בבלבול.
"הבחורה הזאת שאני כל הזמן חושב עליה." ביל סיפר הכול לטום. טום התיישב ליד ביל.
"אבל... היא עכשיו בהמבורג, אנחנו עכשיו בברלין, אתה לא תראה אותה במשך יותר מחודשיים!" אמר טום לבסוף.
"אני יודע, וזה מה שמשגע אותי." אמר ביל. הוא ידע שהוא יכול לבטוח בטום.