Tokio Hotel Story^^

היי אוקיי הרבה זמן לא היה פרק [=

אבל הנה סיימתי לכתוב את פרק 6 וגם את 7 אז הנה לכם פרק 6

טוקיו הוטל ניצחו ב-EMA אבל רק בקטגוריה אחת..

טוב זה בסדר, אנחנו גאים בהם!!

פרק 6 די מעניין...
טוב יאלה מספיק לחפירות הנה הפרק!

בפרק הקודם:

ליזה וטניה מחכות שביל יצא מהבית וכשהוא סוף סוף יוצא, ליזה לא יודעת מה להגיד.

הם עומדים ומסתכלים אחד על השני, עד שדיוויד בא ומזרז את ביל להיכנס לוואן.

ביל חושב על ליזה ולמה הייתה שם, בזמן שטום דואג לו.

ביל מבטיח לטום לספר לו אחר כך.

ליזה וטניה פוגשות את קאי וליזה מספרת לו הכל.

קאי מסיק שביל מחבב את ליזה אם לא אוהב.

פתאום הוא בורח משם, ומיד אחר כך מגיעה לשם אישה מוזרה, ששואלת את טניה וליזה אם הן ראו בחור יפני עם הרבה קעקועים.

ליזה עונה לשלילה.

טוקיו הוטל מגיעים למלון בברלין, טום אוהב את החדר שלו, ונהנה מחוברת הבילויים שקיבל.

הוא מדבר עם ביל. ביל מספר לו על ליזה. טום מציע לו לדבר עם דיוויד.

ביל הולך לחדרו וחושב על ליזה. השעה הייתה קצת אחרי חצות כשפתאום מישהו התקשר אליו.

"איזה בוקר מושלם!" צעקה ליזה לאוויר בחדרה ברגע שקמה ממיטתה באותה בוקר. על פניה היה מרוח חיוך גדול והיא חשבה רק על השיחה שהייתה לה עם ביל באותו לילה. היא קפצה לעבר הארון שלה והחליפה בגדים מהר. תוך כדי אכילת תפוח היא נעלה את נעלי הואנס שלה, לבשה את המעיל החום שלה, בגלל שהשחור נרטב, לקחה את התיק שלה ויצאה החוצה. השמש החלושה שהאירה על שלוליות המים והבוץ שהיו בגינת ביתה סנוורה מעט את עיניה של ליזה. היא פסעה בשקט מעל שלולית שהייתה על שביל האבנים הצר שהוביל לשער שיצא אל הרחוב. היא הלכה במהירות לכיוון בית הספר. לא אכפת לה ללכת לבית הספר היום. לא אכפת לה ללמוד. העיקר היה שביל הבטיח להתקשר אליה והבטיח שיבוא לבקר אותה.

*פלאשבק*

"הלו?" אמר ביל כשענה לטלפון הפתאומי באמצע הלילה.
"ב-ביל?" נשמע קולה של ליזה מהצד השני של הקו.
מיד עלה חיוך גדול על פניו של ביל והוא אמר "כן, זה אני."
"אממ... רציתי לדבר איתך." היא אמרה.
"כן, אמ, בחרת שעה מאוד מתאימה לזה." אמר ביל וצחק.
"אה, חחח... אז, אמ, איפה אתה?" היא שאלה אותו.
החיוך ירד מפניו של ביל. "אה ליזה, אני צריך לספר לך משהו."
"כן?" היא שאלה קצת בהתרגשות.
"אני עכשיו בברלין, עד החגים." הוא אמר באיטיות, בעצב.
"אה, בברלין?" היא נשמעה חוששת טיפה.
"כן, לצערי." הוא אמר. "אבל אני כאן מהעבודה, ואני לא הכי מרוצה מזה שאני רחוק ממך, זאת אומרת... אמ, אה –"
ליזה החלה לצחוק. "אני מתגעגעת."
"גם אני, מאוד." הוא אמר. "אבל עברו רק כמה שעות."
"אז מה." היא אמרה. "אני בכל זאת מגעגעת."
ביל חייך. "אני מבטיח להתקשר כל יום."
"באמת?" שאלה ליזה בשמחה.
"כן." הוא אמר. "שלא תסבלי מהגעגועים. ואני אבוא לפעמים לבקר."
"איזה כיף לי." אמרה ליזה וחייכה. "תודה. אבל אל תשכח!"
"ברור שלא." אמר ביל וצחק.
הוא היסס טיפה. "יש לי – יש לי משהו להגיד לך." הוא לחש.
"מה?"היא אמרה בקול רועד.
"אני או-" אבל פתאום השיחה התנתקה. ביל הסתכל על הצג של הפלאפון. נגמרה הסוללה.
"אוף." הוא זרק את הפלאפון על המיטה וטמן את פניו בכריות.
*ס. פלאשבק*

ביל התעורר בהרגשה מחורבנת. פניו היו טמונים בכרית והוא לבש את הבגדים שלבש אתמול, משום שנרדם בהם. הוא שונא את הפלאפון שלו. דווקא ברגע הכי חשוב הוא היה חייב להתנתק. ביל קם באי חשק, ופסע לעבר האמבטיה. הוא שכח להוריד אתמול את האיפור. הוא שטף את פניו והחליף בגדים. כשיצא אל חדרו נתקל בטעות בכיסא ומעד.
"אוך." הוא אמר והזיז את הכיסא הצידה. הוא יצא למרפסת שטופת השמש. ביל נשען על המעקה והוציא סיגריה. בעודו מעשן הוא עצם את עיניו והזכיר לעצמו שליזה אמרה שהיא מתגעגעת אליו, ושהיא יודעת כעת שהוא בברלין. 'אני מתגעגעת' זה מה שהיא אמרה. הוא הבטיח שהתקשר. הוא הבטיח שיבוא אליה. ואז נזכר שהיום ה-1.11. הראשון בנובמבר. חודש חדש. כשחושבים על זה בעצם, דיוויד הזכיר שהם ייסעו לאמריקה, לעוד כמה שבועות. זה כל כך עיצבן את ביל. כבר נמאס לו מאמריקה. את כל הקיץ הם בילו באמריקה, ואפילו את יום ההולדת שלו ושל טום חגגו באמריקה! הוא רוצה להישאר בגרמניה, לא לנסוע עוד הפעם לאמריקה. למעריצות הלא רציניות האלה. לכל האנגלית המעצבנת הזאת. לכל הראיונות ברדיו, ולאולפני ההקלטה של אמריקה. נמאס לו!
הוא נכנס לחדרו וכיבה את הסיגריה. אחרי כמה דקות של חיפוש מצא את כבל ההטענה של הפלאפון שלו וחיבר אותו לחשמל. הוא התיישב על המיטה ושפשף את פניו. אחר כך הסתכל על הפלאפון והדליק אותו. כמעט מיד טום התקשר אליו והבהיל את ביל.
"מה?" הוא אמר.
"ביל למה כיבית את הפלאפון? כולם מחכים לך עוד שניה הייתי הולך ופורץ את הדלת שלך." אמר טום במהירות.
"מה-מה-מה... טוב אני בא..." הוא ניתק והכניס את הפלאפון לתיק בידיעה שהוא יכבה עוד דקה. הוא מהר נעל את המגפיים השחורים שלו ויצא. למטה בלובי הוא הבחין בטום שישב על אחת הספות, מדבר במהירות עם גיאורג ודיוויד. גוסטב ישב לידם וקרא את הספר שלו. ביל התיישב ליד טום באנחה.
"איזה יום מעצבן." הוא אמר בעוד דיוויד שולח אליו מבט נרגז ומסנן "אה ביל פה, בואו נלך."
טום סיים את הקפה שלו והם קמו. ביל דידה בעצבנות אל עבר הוואן והתיישב על המושב באנחה.
"מה קרה לך?" שאל אותו טום שהתיישב לידו.
"יום מעצבן." חזר ביל והעביר את ציפורניו בשיערו השחור.
"רק בוקר, איך זה כבר יכול להיות מעצבן?" שאל טום בזמן שנשמע צפצוף מתיקו של ביל.
ביל הוציא את הפלאפון והתיק והראה אותו לטום. "זה מה שמעצבן." הוא אמר ונופף מול עיניו של טום בפלאפון הכבוי.
"בסדר, בסדר, אבל מה כל כך מעצבן בזה שאין לך סוללה?" שאל טום והוריד את הפלאפון של ביל מהפרצוף שלו.
"ליזה." לחש ביל וזרק את הפלאפון חסר החיים חזרה לתוך תיקו.

"היא ניראת לי שמחה מידי." אמרה הבחורה לחברתה ששיחקה בשיערה עם עיפרון.
"נו ו...?" היא שאלה אותה ועיקמה את שפתיה.
"לא יודעת, בדרך כלל היא כזאת מבודדת ועצובה." אמרה ונסה, עומדת על דעתה.
"אז לכי ותפנצ'רי לה את כל המצברוח הטוב הזה." השיבה לה קורטני וזרקה את העיפרון על השולחן.
ונסה קמה והתקדמה בחיוך זדוני אל הבחורה שישבה ממולה וחייכה בחולמניות.
"ליזה, למה את כל כך שמחה היום?" היא קראה כדי להפנות את תשומת ליבם של כולם אליה והקיצה את ליזה ממחשבותיה.
"מה את רוצה?" שאלה ליזה בקרירות וקמה.
"מוזר לי שאת כל כך שמחה היום פתאום." אמרה ונסה, מחייכת כשכל מי שהיה במרחק שמיעה התקרב יותר. "מה קרה?"
"לא משהו שצריך להיות עניינך." השיבה ליזה, הסתובבה והלכה.
"חכי!" צעקה ונסה ותפסה בידה של ליזה. "למה שלא תספרי לכולנו?"
"תעזבי אותי." אמרה ליזה ושחררה את ידה בכוח. ונסה מעדה ונפלה אחורה. כל מי שהסתכל מיד הצטופף סביבה ועזר לה לקום. התוצאה הייתה שונסה נפלה עוד הפעם מרוב כמות האנשים שניסו לעזור לה. "תעזבו אותי!" היא צווחה כשניסו לעזור לה עוד הפעם. היא קמה על רגליה, מעיפה את הלכלוך מחולצתה ומסדרת את שיערה. היא התנשפה בחוזקה, והחזה שלה ירד ועלה במהירות.
"את עוד תשלמי על זה." סיננה ונסה בין שיניה.
"מצטערת, אבל לך... אני לא מתכוונת לשלם." ליזה הסתובבה והלכה לכיוון טניה שישבה בצד. 'אוך, היא הרסה לי את כל המצברוח!' חשבה ליזה ונאנחה. 'אם ביל היה פה היא הייתה שותקת מיד.'
ליזה התיישבה ליד טניה על הדשא והוציאה את הפלאפון שלה.

"אין לו סוללה וזה כזה מעצבן!" אחרי הפעם החמישית בערך שניסתה להתקשר אל ביל היום.

"נו מה, אין לך סבלנות?" שאלה טניה והוסיפה עוד לב קטן במחברתה.
ליזה הסתכלה בסקרנות על מקבץ הלבבות שטניה ציירה.
"מה זה?" שאלה ליזה והצביעה על הלבבות.
משום מה טניה מאוד הסמיקה. "אה... לא משנה, לא משנה..."
"טניה..." אמרה ליזה בחיוך ונתנה לה דחיפה קלה בכתף. "נו תספרי לי!"
"זה... אה... לא..." טניה גמגמה. "אני – אמ – זה – לא ממש... כלומר – אמ...."
"נו בבקשה טניה!" ליזה עשתה מבט מתחנן שתמיד עזר.
"טוב נו!" היא אמרה לבסוף. "זה... זה... זה הבחור ההוא עם הראסטות שהיה עם ביל."
ליזה הסתכלה עליה. "אוקיי..."
פתאום הפלאפון של ליזה צלצל והבהיל אותה מאוד.
היא לקחה אותו בתקווה שזה יהיה ביל. אבל כשהסתכלה על הצג, נאנחה באכזבה, משום שעל המסך היה רשום 'קאי'.
"הלו?" היא ענתה.
"ליזה, בואי לקניון מיד." הוא אמר. "אם טניה תרצה היא יכולה לבוא גם."
"עכשיו?" שאלה ליזה בסקרנות.
"כן, זה דחוף." הוא אמר. "אני מחכה לך, ביי."

הוא ניתק.
"מי זה היה?" שאלה טניה.
"קאי." אמרה ליזה. "הוא רוצה שאני אבוא לקניון עכשיו. הוא אמר שאת גם יכולה לבוא אם את רוצה, ושזה דחוף."
"אני לא אלך." היא אמרה. "בכל זאת, את צריכה שמישהו יביא לך את השיעורים."
"טוב." ליזה חייכה אליה וקמה.
היא תלתה על כתפה את התיק והלכה באיטיות לכיוון בניין התיכון. היא עקפה אותו במהירות ונעמדה מאחוריו. הגדר מולה הייתה די גבוהה אבל ליזה כבר טיפסה עליה הרבה פעמים. היא זרקה את תיקה אל מעבר הגדר והחלה לטפס עליה. כשהגיעה אל קצה הגדר, קפצה ממנה אל עבר הרחוב. היא הרימה את תיקה והחלה ללכת במהירות לקניון.
כשהגיע לפתח הקניון חייגה אל קאי.
"קאי, איפה אתה?" היא שאלה.
"ליד הקולנוע." הוא אמר.
"בסדר." אמרה ליזה וניתקה.
היא החלה ללכת לכיוון הקולנוע במהירות, חולפת על פני אנשים, רובם בחורות, שנהנו מקניות רבות ומכל המבצעים. כשנעמדה לחשוב שניה איפה נמצא הקולנוע היא ראתה מולה את קאי. היום, שיערו היה כחול, ועמד בתסרוקת שטיפה הזכירה את התסרוקת של ביל. הוא עמד מאחורי שלט פרסום גדול, והסתכל בשעונו.
ליזה התקדמה אליו. כששלושה מטרים בערך הפרידו ביניהם הוא הבחין בה והתקדם אליה.
"בואי." הוא אמר מיד ולקח אותה בידה.
"מה... שניה קאי מה עם איזה שלום, משהו?" היא שאלה בבלבול והלכה אחריו.
"אין לזה זמן, בואי!" הוא אמר.
הם נכנסו אל תוך הקולנוע וקאי הוביל אותה אל אולם ריק. מאולמות אחדים נשמעו צעקות אימה, מאולם אחר נשמעה מוזיקה רומנטית, ומהאולם ממולם נשמעו צלילי יריות ברורים. קאי פתח את הדלת של אולם שקט ונכנס אליו. ליזה הלכה אחריו בשקט. הוא התיישב על אחד הכיסאות הריקים וסימן לה להתיישב לידו.
"אני צריך לספר לך משהו." הוא אמר ברצינות, בלי שום חיוך. "זה מידע חשוב, ואסור שתספרי את זה לאף אחד חוץ מלטניה. אם מישהו אחר ידע על זה, זאת תהיה סיטואציה מאוד מסוכנת בשבילי, בשבילך ובשביל טניה."
ליזה שתקה.
קאי הוציא מכיסו תמונה. הוא הראה אותה לליזה. בתמונה, נראתה אישה בעלת מבט רצחני, שיער שחור ארוך וטיפה פרוע, ועיניים יפניות. היא לא חייכה. ליזה זיהתה אותה כאישה ההיא, מהפארק, ששאלה על קאי.
"זאת נאראקו." אמר קאי. "אחותי. היא פושעת מסוכנת מאוד ושחררו אותה מהכלא היפני לפני חודש אחרי ששילמה להם הרבה מאוד כסף. היא רוצה להרוג אותי. למה... אני לא יודע. אף אחד לא מכיר אותה פה, לכן היא יכולה להסתובב חופשי בלי שיזהו אותה. אני בורח ממנה כבר כמה ימים. הפצע שלי, בפה, היא עשתה לי את זה. אתמול, בפארק, ברחתי ממנה. היא מסוכנת. את לא יודעת עד כמה. תיזהרי ממנה. ואל תספרי למשטרה. היא איימה שהיא תהרוג את... את טניה ואותך אם אספר למשטרה. תיזהרי ממנה, היא תנסה למצוא אותך או את טניה ולשאול אתכן עליי. היא מסוגלת להרוג, תאמיני לי."
ליזה ישבה בפה פעור והסתכלה על נאראקו. היא באמת נראתה אכזרית וחסרת רחמים. היא הבינה שנאראקו היא זאת שהזיזה את הוילונות בביתו של קאי. זאת הילדה ההיא, התמימה, הנחמדה, שנראתה בכל התמונות המשפחתיות של קאי...

"אני.." ליזה אמרה. "בסדר, לא אספר לאף אחד. מבטיחה."

"נאראקו." אמר קאי. "הפירוש של השם שלה זה גיהינום."
ליזה הביטה בתמונה בזעזוע ובפחד.
קאי קם והתקדם אל הדלת.
פתאום הוא רץ, תפס בידה של ליזה והמשיך לרוץ אל הדלת השנייה שהייתה שם. הם נכנסו, והמשיכו לרוץ. כשהגיעו לעוד דלת, עברו דרכה ומצאו את עצמם בחדר המדרגות. קאי המשיך לרוץ והם יצאו לבסוף אל השמש.
"היא הייתה שם." הוא אמר, מתנשף. "נאראקו.."
ליזה החזיקה בצד הכואב שלה ואמרה "אני חושבת שכדאי שניסע מחר לברלין."

הפרק היה טוב לדעתי [=

טוב גיבו !! 3>>