"תראי, תראי זה ביל!!" צעקה הבחורה הנרגשת לחברתה. שתיהן רצו מיד אל הבחור המופתע שיצא זה עתה מהבניין הגדול, משוחח עם אחת מאנשי הצוות, שאותה הן לא הכירו. ביל הסתכל בהפתעה על שתי המעריצות וחייך, מוציא את המרקר השחור בכדי לחתום להן על הדפים שהחזיקו בידיהן. שתי הבחורות חיבקו את ביל והצטלמו איתו. ביל חייך אליהן עוד הפעם, והמשיך ללכת.
"ביי!" הן אמרו לו וחיבקו אותו פעם שניה.
"ביי." אמר ביל ונופף להן בשמחה.
הוא המשיך ללכת לעבר הבניין ממול תוך כדי שדוניה המשיכה לדבר.
"אתה מבין, הוא אמר לי 'דוניה תפסיקי לשגע לי את המוח' ובכלל לא שיגעתי לו את המוח רק אמרתי לו שיסדר את הבלגן שהוא עשה, בגלל שדיוויד יעשה מזה עניין!" היא המשיכה לדבר ולדבר. "אז אמרתי לו 'גיאורג תפסיק להיות עצלן קום ותסדר את זה' והוא רק נפנף ביד שלו והלך לסדר את השיער שלו. ראית איזה חוצפן?!"
"כן,כן.." אמר ביל ואפילו לא ידע למה הוא מסכים.
"אז הלכתי וסידרתי את זה כי ידעתי שדיוויד יכעס –"
"דוניה, למה דיוויד קרא לי?" קטע אותה ביל.
"אין לי מושג." היא השיבה.
"ולמה הוא בבניין הזה, ולא ביוניברסל?" שאל ביל והצביע על הבניין שאליו התקדמו.
"זה גם יוניברסל." השיבה דוניה בקצרה.
"כמה סניפים יש לנו לעזאזל?!" הופתע ביל. "ועוד באותו רחוב?!"
"אל תשאל אותי." היא אמרה. "בכל אופן, סידרתי את הבלגן שהוא עשה וכשהוא בא התחלתי לצעוק עליו שדיוויד היה כאן ושהוא נורא כעס וכל זה ואמר לסדר את זה מיד ושבגללו סידרתי את זה לבד ושהוא כפוי טובה וכאלה... היית צריך לראות את הפרצוף שלו הוא כל כך נבהל שהוא הפיל בטעות את הכיסא שעמד לידו! כמובן הוא מיד הרים אותו, מרוב פחד שדיוויד 'יצעק' גם על זה... דיוויד הרי היה באותו הרגע ביוניברסל השני ולא היה לו מושג מה קורא אצלנו..."
היא התחילה לצחוק בקול רם בעודם נכנסים לבניין הקטן במעט מהבניין שממנו יצאו לפני דקה. ביל הסתכל סביב וזיהה מעטים מהמון האנשים שהסתובבו ברחבת הכניסה ונכנסו ויצאו בדלתות מסביב, רצים לפה ולשם, מחזיקים בידיהם תיקים, דפים, ומסמכים. מלפניו היה דלפק ארוך בצבע בז', שתאם לרצפה, שהייתה גם היא בצבע בז' בהיר ונחמד. ביל כמעט נפל כשדרך על הרצפה החלקה ונאחז בדוניה המסכנה שכמעט נפלה גם היא בעקבות ביל. ביל התייצב בביישנות וסידר את החולצה.
"אני בסדר, אני בסדר." הוא אמר וחייך.
דוניה התקדמה לעבר הדלפק וביל ניסה לעמוד בקצב שלה, מה שלא ממש הצליח לו, משום שהחליק עוד הפעם. בעצם הוא החליק לעבר דוניה ועבר אותה, מתנגש בדלפק הארוך וגורם למזכירה שישבה מאחוריו להיבהל מאוד ולהפיל את הניירת שהחזיקה בידיה.
"אה, סליחה." הוא אמר, נעמד בקושי, מחזיק בדלפק כדי לא ליפול שוב, וסידר את החולצה שלו.
דוניה ניגשה לדלפק, שולחת בביל מבט חצי כועס חצי צוחק, ושאלה את המזכירה "איפה דיוויד?"
"דיוויד יוסט?" שאלה המזכירה.
דוניה הנהנה והמזכירה אמרה "בקומה 38, במשרד שלו."
ביל ודוניה ניגשו למעלית, ודוניה לחצה על כפתור הקריאה למעלית. ביל נזהר מאוד לא להחליק, ושאל את דוניה "לדיוויד יש כאן משרד?"
"כן, ברור." היא אמרה. "יש לו משרד בכל בניין יוניברסל בגרמניה."
המעלית הגיעה, וביל כמעט נפל כשיצאו ממנה בערך עשרים אנשים ממהרים. הם זרקו מילות סליחה והתנצלות בעודם ממהרים לעבר יעדם.
בעוד ביל נכנס למעלית, שגם רצפתה הייתה מחליקה, הוא שאל "איך לעזאזל הם לא מחליקים?! ובאיזה חומר הם שוטפים את הרצפה דאמט?!"
"ביל תירגע כבר, זה לא כזה נורא." אמרה דוניה, מסתכלת על עצמה במראה ומסדרת את שיערה.
"דברי בשם עצמך, את לא מחליקה כל צעד שאת עושה פה." סינן ביל בקרירות.
"האמ?" היא אמרה.
"כלום,כלום." הוא השיב במהרה וחייך.
המעלית הגיעה לקומה 38 וביל יצא ממנה ראשון.
"תודה לאל, רצפה נורמלית." הוא אמר כשראה את השטיח האפור הארוך הפרוס לאורך כל המסדרון.
דוניה עקפה אותו, הולכת לכיוון אחת הדלתות. כל הדלתות היו דומות, לא היה אפילו הבדל אחד. ביל לא הבין איך אנשים יכולים ללכת בבניין הזה בלי ללכת לאיבוד. הם נכנסו בדלת אחת, עברו טיפה בעוד מסדרון, נכנסו בדלת אחרת, ויצאו לעוד מסדרון. כל המסדרונות היו דומים. לביל היה נדמה שהם הולכים באותם מסדרונות וחוזרים לקודם כל פעם. לבסוף הם עברו לאורך המסדרון האחרון, והגיעו לדלת שעליה נתלה שלט 'דיוויד יוסט, מפיק'.
דוניה דפקה על הדלת וחיכתה. נשמעו צעדים והדלת נפתחה. בפתח עמד דיוויד, מחזיק דפים בידיו.
"אה, ביל." הוא אמר וסימן לביל להיכנס. "תודה דוניה." הוא הוסיף, מחייך אל דוניה שחייכה חזרה ופנתה ללכת משם. דיוויד סגר את הדלת אחרי ביל והצביע על הכיסא הקרוב אליו. ביל התיישב ובחן את המשרד.
המשרד היה גדול, ורובו היה צבוע בצבע אפור. במקום קיר אחורי, היה חלון גדול, שהשקיף על החלק המזרחי של ברלין. שולחן גדול ושחור עמד באמצע החדר, ועליו היו הרבה ניירות, עטים, מסמכים,כמה תיקים ומנורה. ליד השולחן היה כיסא עור גדול ושחור, שדיוויד התיישב בו. מסביבם היו הרבה ארוניות וארונות גדולים, כמה כרזות ולוח מודעות ענק ובו נרשמו הרבה תאריכים. ביל זיהה כמה מהם בתור הופעות שלהם. על כמה מהארוניות נחו עציצים ירוקים ובהם צמחים שונים. דיוויד הסתכל על ביל. אחר כך קם ומילא לעצמו כוס מים קרים מהמיניבר.
"רוצה מים?" שאל אותו.
"אה, כן בסדר." אמר ביל. דיוויד התנהג קצת מוזר.
דיוויד הושיט אל ביל את כוס המים, ולקח לעצמו כוס אחרת.
הוא התיישב חזרה בכיסא, לגם מהמים ואמר "רציתי לדבר איתך על מצבי הרוח שלך לאחרונה."
ביל לגם מהמים שלו והסתכל על דיוויד בעיניים סקרניות.
"בזמן האחרון אתה עצוב מאוד, ולא מדבר כמעט." אמר דיוויד, ממשיך בשלו. "זה קצת מדאיג אותי. מה קרה לך?"
"אני לא יודע." שיקר ביל. "כאילו, אני יודע שאני מרגיש בדיכאון, אבל אין לי מושג למה..."
"ביל, יש משהו שאתה רוצה לספר לי?" שאל דיוויד, שוקל בזהירות את דבריו.
ביל חשב. טום אמר לו לדבר עם דיוויד על ליזה, ולשאול אותו. ביל לא ידע מה לעשות. טום אמר לו להתייעץ עם דיוויד. טום אמר לו לספר לדיוויד. אבל טום זה טום וביל זה ביל. הם תאומים, אבל יש בהם משהו שונה. זה שטום אמר לו לעשות את זה לא אומר שהוא חייב לעשות זאת. אבל... מה יהיה עם ליזה? מה יוכל לעשות? זה כל כך קשה... ביל התלבט והתלבט ולבסוף אמר, בזהירות, ובאיטיות "ל-לא. לא, אין כלום."
"אתה – אתה בטוח?" שאל דיוויד, וקמט הופיע על מצחו. הוא הניח את הכוס על השולחן ושילב את ידיו.
"כן. כן." אמר ביל. הוא הניח את הכוס על השולחן. לא התחשק לו מים קרים.
"אני רוצה שתשפר את המצב רוח שלך. בסדר?" אמר דיוויד.
"כן." אמר ביל.
"אתה יכול ללכת, דוניה מחכה לך ברחבת הכניסה." אמר דיוויד וחזר להתעסק בניירת שהייתה על שולחנו.
ביל קם ויצא מהמשרד. מה פתאום דיוויד מתעניין במצבי הרוח שלו? אולי הוא מרגיש קצת אשם על כל הצעקות שלו?
ביל התקדם במסדרון ונעצר. הוא לא ידע מאיזה דלת הם נכנסו לכאן. הוא עמד והתלבט, חושב אם לחזור אל דיוויד ולשאול אותו איך הוא מגיע למעליות. לבסוף החליט שהוא יכול להסתדר לבד ובחר דלת בלי שום תווית ונכנס אליה. הוא עמד במסדרון זהה לזה שממנו יצא זה עתה. הוא סגר אחריו את הדלת לאט ונעמד, חושב לאן ללכת הפעם. הוא התקדם באיטיות, מציץ על הדלתות משני צדדיו. לבסוף בחר עוד דלת ללא תווית ועבר דרכה. הוא עמד כעת במשרד גדול מאוד, יותר גדול ממשרדו של דיוויד. המשרד היה ריק. משני צדדיו היו עוד כמה דלתות. עד כמה המקום הזה גדול?!
ביל יצא מהמשרד במהירות ונעמד במסדרון. אולי עדיף שיחזור לדיוויד וישאל אותו. הוא הסתובב ורצה לחזור לדלת שממנה נכנס למסדרון הזה אבל... רגע, איזה היא? ביל הסתכל בפחד על המון הדלתות שהקיפו אותו. כמה נורא זה, ללכת לאיבוד בסניף אחר של מקום עבודתך...
הוא ניסה עוד כמה דלתות, יצא לעוד מסדרון, התלבט טיפה ובחר עוד דלת. לאן ילך עכשיו? המסדרון הזה היה הרבה יותר גדול משאר המסדרונות שהיה בהם. והיו בו יותר דלתות. הוא חייב לבחור אחת מהן. הוא יכול להתקשר לדוניה ולבקש ממנה שתבוא לעזור לו. אבל יש ברעיון הזה שלוש בעיות. הראשונה, איך דוניה תמצא אותו, אם הוא לא יודע היכן הוא נמצא? השניה היא, שאין לו סוללה בכלל. השלישית היא שהפלאפון שלו נמצא בכלל בתיקו, שנמצא בסניף יוניברסל הראשון, שביל הכיר!!
הוא התקדם בחשש לאחת הדלתות ופתח אותה טיפה. בפנים היה אולם גדול, שביל לא ידע למה הוא שימש. ביל סגר את הדלת ובחר לעצמו דלת אחרת. זה כבר התחיל לעצבן אותו. הוא פתח אותה וראה חדר הקלטות קטן. לא היה שם איש. נדמה היה שהמקום נטוש. ביל המשיך לדלת אחרת ופתח אותה. עוד משרד. על השולחן נחה כוס קפה מלאה. ביל נכנס. לא היה שם איש. הקפה היה עדיין חם, וביל הבחין בסימני אודם על קצה הכוס. זה היה משרד של אישה. והיא עזבה אותו לפני כמה שניות, בגלל שהאודם עדיין היה יכול להימרח. מסביבו היו עוד דלתות. ביל יצא מהמשרד והתיישב על הרצפה לחשוב שניה. המעליות היו בחדר מרובע. הוא צריך למצוא את החדר הזה. פתאום הוא שמע צעדים. הם הגיעו מהקיר מולו. ביל קם בתקווה ורץ אל הקיר. הוא עבר בדלת מולו והגיע לעוד מסדרון. הצעדים התרחקו. ביל הבחין בדלת נסגרת מימינו. הוא רץ ועבר בדלת הזאת והספיק לראות נעל עקב נעלמת מעבר לפינת המסדרון. ביל רץ לשם והסתכל סביב. הצעדים התרחקו עוד יותר. הנה, הדלת ההיא פתוחה למחצה, בטח האישה ההיא עברה שם. ביל רץ אל הדלת, מקים רעש גדול בדרכו ופתח אותה לרווחה. אולם. לא היה לביל מושג למה הוא משמש, אבל זה לא משנה, העיקר להגיע לאותה דמות ולבקש ממנה להוביל אותו למעליות. דלת נסגרה מולו. ביל רץ אל הדלת, צעדיו מהדהדים ברחבי האולם. הוא שאל את עצמו איך אף אחד לא שומע את כל הרעש שהקים. הרי המקום היה כל כך שקט. הוא עבר בדלת והגיע לעוד מסדרון. מולו הוא ראה את אותה האישה עוברת בעוד דלת. היא לא הבחינה בו.
"היי חכי!" הוא צעק והמשיך לרוץ. הריצה כבר התישה אותו. הוא עבר בדלת והספיק לראות דלתות מעלית נסגרות והמעלית נסעה משם. ביל הגיע לחדר עם המעליות. הוא חייך לעצמו בשמחה ולחץ על הכפתור של הקריאה למעלית בהקלה. מעלית נוספת הגיעה, וביל נכנס לתוכה בשמחה ולחץ על הכפתור של קומה אפס. המעלית נסעה וביל נשען על המראה בהקלה. המעלית הגיעה והדלתות נפתחו לאט וביל יצא ממנה, אבל החיוך ירד מפניו. זה לא הייתה רחבת הכניסה שאליה נכנס עם דוניה, לפני מה שנדמה היה כשעות. הוא התקדם בשקט, מביט סביב, על עוד הרבה דלתות שהקיפו אותו בחדר המלבני. הוא הלך לכיוון אחת הדלתות והושיט את ידו לפתוח אותה כשפתאום היא נפתחה בחבטה ופגעה בפניו של ביל.
הוא הרגיש את טעם הדם פושט בפיו והוא מעד אחורה. לא אכפת לו מי זה שנכנס ככה לחדר הזה ושבר לו את הלסת. אכפת לו ששברו לו את הלסת!!!
"איה, איה, זה כואב, זה כואב..." ביל התכופף בכאב והחזיק בפניו. "זה כואב, זה כואב, איה, אני מת, אני גוסס, תביאו לי אמבולנס.... אני גוסס, תסתכלו... זה הרג אותי...."
"תירגע – אוי סליחה!" האישה שפתחה את הדלת על ביל תפסה בידיו והרחיקה אותן מפניו. "זה לא כזה נורא."
"אבל יורד לי דם!!" הוא צעק וטיפת דם טפטפה על חולצתו השחורה.
"נו ו..? פשוט תירגע, בוא אני אשים לך משהו על זה." היא לקחה אותו בידו והובילה אותו אל חדר קטן ולבן. היא הושיבה אותו על כיסא והוציאה משחה מחטא ופלסטר גדול. ביל ישב בשקט וחיכה שהיא תגמור. כשגמרה הוא נגע בזהירות בפלסטר שהדביקה על הפצע שלו.
"אני רוצה קרח." הוא אמר בקול ילדותי.
"למה?" היא שאלה בבלבול.
"לשים על הפצע, כדי שלא יכאב." הוא אמר בקול ילדותי עוד יותר והניח את ידיו על רגליו.
היא צחקה והוציאה קובית קרח מהמקפיא. היא עטפה אותו במגבת ונתנה אותו לביל. ביל, כמו ילד, הצמיד אותו לפיו.
"אמ, את יכולה להראות לי את הדרך לרחבת הכניסה?" שאל ביל לבסוף.
"כן, ברור. מה אתה לא יכול למצוא את זה לבד?" היא אמרה והובילה אותו לאורך מסדרון צר.
"המקום הזה כל כך מבלבל וכל דבר פה דומה לשני, והוא כל כך גדול! איך אתם לא הולכים לאיבוד?" התלונן ביל.
"אני לא יודעת. מתרגלים." היא אמרה והובילה אותו בעוד דלת.
"בבקשה." היא אמרה והצביעה על הדלת מולו. "זאת הדלת לרחבת הכניסה. אני צריכה לחזור לעבודה שלי."
"תודה." הוא אמר ויצא דרך הדלת.
מיד התנפלה עליו דוניה.
"איפה היית?!" היא צעקה עליו. ביל נבהל וכמעט נפל. "אתה יודע איך הדאגת אותנו?! התקשרתי כבר לדיוויד הוא כמעט יצא מדעתו!"
"מה-מה-מה-מה... תירגעי!" ביל התרחק ממנה קצת. "הלכתי לאיבוד במקום המוזר הזה."
"ומה קרה לך?" היא שאלה בעוד ביל מצמיד את הקרח לפלסטר.
"מישהי פתחה את הדלת שרציתי לעבור בה, ופגעה בפנים שלי." הוא אמר. "בואי נצא מפה כבר, יהיו לי סיוטים מהמקום הזה."
דוניה לקחה את ביל ביד ויצאה מהבניין. ביל המשיך להצמיד את הקרח לפיו, ונגרר אחריה כמו ילד קטן.
"בפעם הבאה נצמיד לך שמירה צמודה, שלא יעזבו אותך לרגע." היא מלמלה לעצמה.
הם נכנסו לבניין יוניברסל שביל הכיר, שביל אהב, שביל התמצא בו. ביל מיד עזב את דוניה ורץ אל המעליות, מודה על כך שהרצפה במקום הזה לא כל כך מחליקה. הוא הזמין מעלית ודוניה נעמדה לידו, שולחת אליו מבטים נרגזים.
המעלית הגיע וביל מיד נכנס ולחץ על הכפתור של הקומה השלישית. ברגע שהמעלית הגיעה, הוא רץ אל החדר שבו היה לפני שהלך עם דוניה אל דיוויד, אל החדר של טוקיו הוטל. ברגע שנכנס הוא הבחין בטום היושב על הספה ומציק לגיאורג, בגוסטב שישב על השולחן ממולו וקרא ספר, ובנטשה שישבה וסידרה את כל האיפור שלה בתיקה.
"ביל, הנה א – מה קרה לך?" שאל טום והתקרב אליו כדי לבחון את הפצע שלו.
"אני אספר לך אחר כך, זה סיפור ארוך." אמר ביל והתיישב על הספה בנוחיות, מצמיד את הקרח אל הפצע. "תן לי בירה."
טום הושיט לביל את המשקה הקר בבלבול והתיישב לידו. "מה קרה לך?" שאל עוד הפעם, בעוד ביל פותח את הבקבוק ושותה בהנאה.
ביל הוריד את הבקבוק מפיו וסיפר לטום הכול.
"דוניה, יא'שקרנית אמרת לי שדיוויד ראה את הבלגן שעשיתי!" צעק לפתע גיאורג אחרי שביל סיים לספר.
דוניה צחקקה ואמרה "מה זה משנה, העיקר שהפחדתי אותך כמו שצריך!" היא צעקה.
היא נעמדה מאחוריו ופרעה את השיער שלו. "אוך, דוניה." אמר גיאורג והלך למראה לסדר את שיערו.
ליזה זרקה את החולצה האחרונה למזוודה וסגרה אותה. לפי מה שקאי אמר, יש בעוד שעתיים אוטובוס שמגיע לברלין. ליזה לקחה את המזוודה ואת התיק ויצאה. קאי חיכה לה במונית ביחד עם טניה. היא התיישבה במושב האחורי, אחרי ששמה את המזוודה שלה בתא המטען.
"קדימה, לתחנת האוטובוס." אמר קאי לנהג וזה נסע.
פרק ממש מגניב [=
אהבתי אותו מאודדדדדדד
גיבו בבקשה 3=
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
T.H Story || תה עם חלב 3=
