היי טוב אני יודעת, לא היה מלא זמן פרק, זה היה רק בגלל שלא הייתה לי מוזה בכלל לפרק 9, אבל הנה, סיימתי הרגע את פרק 9 ואני מעלה את פרק 8.
בזמן האחרון אני מקבלת כל כך הרבה רעיונות לסיפור, מסרטים בעיקר, ומסיפורים אחרים.
יש מצב שבאמצע השבוע יהיה לכם וואנשוט, כד שלא יהיה פה יבש.
יש לי אייסי חדש מוזמנים להוסיף אותי:
434511970
היה לי חלום על ביל חחח.....
ראיתם את ההמנון בשבוע סוף?
תזהר ממנה
היא כמו דבורה מיד עוקצת
סתם מסכה שהיא לובשת
תזהר אחי
XDDDDDDD
טוב יאלה, פרק 8.
בפרק הקודם:
ביל מדבר עם דיוויד, דיוויד מודאג לגבי מצב הרוח של ביל.
כשביל מתכוון ללכת, הוא הולך לאיבוד בבניין היוניברסל הגדול.
הוא נפצע בפיו, ולבסוף מוצא מישהו שיעזור לו למצוא את דרכו חזרה.
הוא מגיע אל חדר הלהקה.
בינתיים ליזה, קאי וטניה מגיעים לברלין.
פרק 8
ביל פקח את עיניו ופיהק. הוא העביר את ידו בשיערו השחור וחיבק את הכרית שלו. אחרי דקה ששכב במיטה, הוא קם, והלך לאמבטיה. בדרך הוא לקח הלבשה תחתונה ובגדים. בשתי ידיו שפשף את פניו ואז סגר אחריו את הדלת. הוא זרק את הבגדים שלקח איתו על השיש ולקח את המגבת והניח אותה ליד הבגדים. הוא פתח את המים והוריד את הבוקסר השחורים שבהם ישן. הוא אהב לעמוד סתם לעמוד מתחת למים ולחשוב. לחשוב על ליזה, על ההופעות, על ליזה, על המעריצות, על ליזה, על ההקלטות ועל ליזה.
עברו 20 דקות. ביל סגר את המים והושיט יד לקחת את המגבת.
"איפה היא?" הוא שאל את עצמו. נדמה היה לו ששמע את דלת חדרו נסגרת. הוא המשיך למשש אחר המגבת ולא מצא אותה. היא המגבת היחידה פה, איפה היא?!
"טומאס קאוליץ טרימפר!!!" נשמעה צעקה מחדרו של ביל. טום קפא במקומו, מחזיק את המגבת של ביל.
"טומאס קאוליץ טרימפר? הוא אמר טומאס קאוליץ טרימפר? טוב, זה לא הולך להיות מחמאות." טום המשיך לפסוע בשקט לעבר דלת חדרו, אבל פתאום נפתחה דלת חדרו של ביל, וראשו הציץ ממנה.
"בוא לפה, אחי החמוד והמתוק." אמר ביל בארסיות.
טום הסתיר את המגבת מאחורי גבו והתקדם אל ביל.
"כ-כן, אחי הקטן והאהוב?" שאל טום אוטומטית.
"תיכנס, אני לא רוצה שכולם יראו אותי עירום." אמר ביל והתרחק מהדלת, מסתיר את גופו הרזה בבגדיו.
"נו, תחזיר לי את המגבת!" ביל אמר אחרי שטום לא עשה כלום ו"לא הבין" מה ביל רוצה ממנו. טום חייך וזרק על ביל את המגבת. ביל תפס אותה וטום ברח מחדרו. ביל השמיע 'אוף' קולני וליפף את המגבת סביב גופו הרטוב. הוא טרק את הדלת אחרי טום והלך להתלבש.
ליזה נעמדה במרפסת של החדר שלה בבית המלון הקטן שבו הם ישכנו. היא הסתכלה אל עבר בניין גדול ומבריק שעל גגו התנוסס השם "יוניברסל רקודס", שעמד מאחורי הבניין מולה. נדמה היה לה שראתה יד מונחת על אחד החלונות מולה בבנין היוניברסל. היא עצמה את עיניה והידקה את אחיזתה במעקה המרפסת. ביל הבטיח להתקשר. ביל הבטיח לדבר איתה. היא רצתה לדבר איתו עכשיו. היא רצתה לאחוז בידו עכשיו. לגעת בו עכשיו. לחייך אליו עכשיו. לחבק אותו עכשיו. להסתכל אל תוך עיניו עכשיו. לנשק אותו עכשיו. להגיד לו מה מרגישה כלפיו. היא רצתה לצעוק את שמו, לוודא שידע שהיא אוהבת אותו. 'בעצם זאת מחשבה מצחיקה.' חשבה לעצמה ליזה. 'אני אוהבת אותו, ואני אפילו לא מכירה אותו לעומק. אני לא יודעת מה האופי שלו, אני לא יודעת כלום על החיים שלו, חוץ מזה שקוראים לו ביל והוא בן 19.'
אבל היא ידעה, היא הרגישה שהיה איזשהו זיק ביניהם ברגע שביל נגע בה, ועזר לה לקום מהכביש. היא בטוחה בזה. היא פקחה את עיניה והסתכלה על בניין היוניברסל מולה. היד שהונחה על החלון נקמצה לאגרוף. ליזה יכלה להבחין בתווי פנים של מישהו. תחושה מוזרה עברה בה. מישהו חושב עליה. היא הסתכלה על הדמות בחלון ומיד נכנסה לחדרה בתחושת שמחה כשהבינה מי זה.
היא נפלה על המיטה וחבטה בכרית שלה. היא עצמה את עיניה והדמעות זרמו על לחיה. אלה לא היו דמעות של עצב. אלה היו דמעות של שמחה.
"ידעתי! ידעתי!!" היא צעקה והמשיכה לחבוט בכרית.
ביל הוריד את ידו הקמוצה לאגרוף מהחלון והסתכל על הפלאפון שלו. לא יכול להיות שזה נכון.לא יכול להיות שמי שהוא ראה שם, במרפסת ההיא, זה מי שהוא חושב שזו. הוא הרגיש תחושה מוזרה. מישהו חושב עליו. הוא תפס בפלאפון שלו במהירות ובאותה השניה נשלחה אליו הודעת סמס.
'אני בברלין.'
זה היה מליזה.
מה יעשה? האם שווה לו ללכת לחפש אותה? או שהוא צריך להתקשר אליה, ולשאול אותה איפה היא?
הוא הסתכל אל הדלת. דיוויד ביוניברסל השני. שאר חברי הלהקה אוכלים למטה. ביל החליט מה יעשה. הוא לקח את הפלאפון שלו והכניס אותו לכיסו. הוא התקדם במהירות אל הדלת ופתח אותה. לא היה אף אחד במסדרון. הוא יצא, סוגר אחריו את הדלת. הוא התקדם לעבר המעליות. פתאום מימינו נפתחה דלת ונטשה יצאה משם מחזיקה בידיה מגזיני אופנה, ותיק איפור גדול.
"אה, ביל." היא אמרה בעוד התיק מחליק מידיה ונופל לרצפה. היא מיהרה להרים אותו, אך הפילה גם את המגזינים, ונאלצה להרים את הכול ולהסתדר עם כמות הדברים בידיה. "תקשיב, הטקס אי אמ אי שביום חמישי... אמ תראה אני ראיתי פה כמה בגדים שדי יתאימו לך ו... טוב אמ נצטרך להחליט על זה מתישהו –"
"נטשה, זה יכול לחכות?" קטע אותה ביל.
"אה, כן." היא אמרה בהפתעה, וביל חלף על פניה, ממהר אל עבר המעליות.
כשיצא מהמעלית לקומת הקרקע, נתקל בעוד מכשול. טום יצא מהחדר ממולו, מחזיק בידו סנדוויץ' שלם. ברגע שהבחין בביל (שניסה מאוד להסתיר את עצמו מטום) התקדם אליו.
"ביל, חיפשתי אותך." הוא אמר והושיט לו את הסנדוויץ'. "בוא תאכל."
"אה, לא..." הוא אמר באי חשק מוחלט. "אני, אמ... צריך..."
טום הסתכל על ביל בחשדנות.
"אתה רוצה לספר לי משהו?" שאל טום בחשד.
"אה, לא." אמר ביל והסתכל אל הרצפה.
"ביל?" אמר טום והתכופף בכדי להסתכל לביל בפנים. "מה קרה? אתה בסדר?"
"כן, כן." אמר ביל. "הכול בסדר, הכול בסדר. אני לא רוצה לאכול עכשיו, אני אוכל את זה אחר כך."
טום צמצם את עיניו בחשד, והסתובב. הוא החליט להניח לביל לנפשו, ולדבר איתו אחר כך. ביל הביט בטום המתרחק, מופתע מעט מכך שטום החליט לא להציק לו. הוא המשיך לבהות בטום ואז נזכר במה שרצה לעשות. ביל רץ אל הדלת הראשית, ונעצר. הוא אסף את שיערו בגומייה, שם את משקפי השמש שלו (למרות שעננים קודרים כיסו את שמי ברלין באותן דקות), וחבש את כובעו. הוא יצא החוצה ומיד פנה לכיוון אותו מלון קטן שממנו ראה את ליזה.
ברגע שיצא אל הרחוב הראשי, נהדף על ידי המון אנשים, מפה ומשם הם דחפו אותו, והוא נאלץ להידחף גם בכדי להתקדם קדימה, אך בקושי רב. הוא חשב בזעם שאם היו מזהים אותו, היו נותנים לו לעבור בשקט. המדרכה הייתה רחבה, אך בכל זאת כמות האנשים הזאת מילאה אותה עד הסוף וביל נאבק בהם, לפעמים מועד טיפה ולפעמים כמעט נופל תחת ההמון הזורם.
כשהסתכל הצידה שם לב שלא עבר הרבה. הוא עדיין עמד ליד אותה חנות בגדים, שלידה עמד לפני חמש דקות. הוא המשיך להידחף בין האנשים, עובר בינם ונתקל בעוד שכבה של אנשי משרד ובני נוער שכבר היו רגילים להמון הזה. סוף סוף עבר את החנות ההיא, ונשארו לו כמה מטרים עד הפניה ההיא למלון של ליזה. פתאום נתקל בקבוצת אנשים שעמדו באמצע הרחוב וחסמו הרבה תנועה. משני צדדיהם נעמדו אנשים רבים, צועקים וזועמים על כך שלא נתנו להם לעבור.
"אה – סליחה – "
"תנו כבר לעבור!"
"סליחה, אני –"
"נו, אתם לא שומעים?!"
"אתם יכולים בבקשה –"
"אני ממהר, סליחה אתם יכולים לזוז –"
ביל ניסה לראות בין קבוצת האנשים האלה, והבחין בעוד כמה מטרים של אנשים הנאספים מאחורי האנשים הזועמים על הקבוצה, ומתחילים לצעוק גם הם. אם רק ינסה להשתחל ביניהם, אולי יצליח לעבור. הוא ניסה להתקדם, אבל מולו פתאום נעמד גבר מוצק מאוד והפריע לו לעבור. ביל נעמד והשמיע "אוך" שקט. הוא עשה צעד ימינה, זה לא עזר לו, אז ניסה להתקדם שמאלה. ואז, בין כל ההמון הבחין בפניה של ליזה, היא עמדה מהצד השני של הקבוצה, כמה מטרים ממנו. היא התקדמה בין האנשים, ונעמדה ממש מול ביל, ליד אותם אנשי הקבוצה האלה. ביל ניסה להתקרב אליה, אך אנשים דחפו אותו מפה ומשם, מנסים להעיף את הקבוצה שחסמה את כולם. הוא שלח את ידו, ליזה הרימה גם את שלה והם ניסו לתפוס זה בידו של השני, אך זה לא ממש הצליח. אצבעותיו של ביל השתפשפו מעט באצבעותיה של ליזה, הוא ניסה לתפוס את ידה והצליח. הוא משך אותה אליו, אך בידיוק אז הקבוצה החליטה ללכת. מיליוני אנשים זרמו משני הצדדים ומחצו לגמרי את ביל. לרגע הוא החזיק את ידה של ליזה והרגיש כאילו עוד שניה ייחנק למוות, ואז התחיל לקחת אותו הזרם אחורה וידו התנתקה מידה של ליזה, שנסחפה לצד השני, על ידי ההמון.
"ליזה!" צעק ביל, מנסה להידחף בין ההמון, קופץ לפה ולשם בניסיון לראות אותה.
"ביל, ביל –" נשמע קולה של ליזה מלפניו והוא ראה לשניות חטופות את פניה.
"ליזה, אני –" ההמון המשיך לסחוף אותו וליזה המשיכה להתרחק ממנו.
"בבקשה, תנו לי לעבור!" הוא צעק לאנשים סביבו, מנסה להידחק בינם, להגיע אל ליזה, לחבק אותה, לנשק אותה.
"ביל!" קולה נשמע מרוחק עוד יותר.
לבסוף נזרק מתוך ההמון אל הרחוב השומם שבו עמד בניין היוניברסל.
הוא סידר את שיערו שנפרע כשנאבק באנשים האלה. הוא איבד את כובעו. טוב, לא משנה. הוא חייב איכשהו להגיע אל ליזה. הוא חייב למצוא דרך להגיע אליה. הוא הסתכל סביב. הנה יש שם סמטה! יכול להיות שהיא מובילה לרחוב שבו נמצא בין המלון של ליזה. הוא רץ אל תוך הסמטה והמשיך לרוץ. בדרך בטעות הבהיל חתול רחוב מסכן שניסה לחפש אוכל בפחים. ואז הוא נעצר באכזבה בסוף הסמטה והסתכל בעצב על הקיר שחסם את דרכו.
"אוף." הוא אמר ובעט בפחית שהתגלגלה ופגעה באחד הפחים לידו.
הוא הסתכל על הפחים ועיניו טיילו למעלה אל צינור האוורור הנמוך, ואל הלבנה הבולטת בקיר. הוא חייך לעצמו על חוכמתו המדהימה והתקדם לעבר הפחים. הוא עלה על הפח בזהירות, מחזיק בידו בקיר.
"אמא." הוא פלט כשהפח התנדנד מעט. ביל עלה על צינור האוורור. הצינור חרק קלות. הוא הסתכל עליו בחשש. כשהרים את רגלו בכדי לעלות על הלבנה הצינור חרק עוד הפעם, אבל יותר חזק, וביל הרגיש איך הוא מתנתק קצת מהקיר. הוא שם את רגלו על הלבנה. פתאום הצינור נפל ברעש גדול וביל צווח ותפס בבהלה בקיר, נתלה ממנו, רגל אחת על הלבנה, והשניה מתנדנדת באוויר. הוא שם את רגלו השניה על הלבנה וטיפס על ראש הקיר. מולו נמתחה הסמטה מצידו השני של הקיר. הוא קפץ אל הרצפה וקילל בקול את הברזל שחתך את חולצתו ושרט אותו. הוא נגע בשריטה על ידו בכאב.
"אוך.."
הוא המשיך לרוץ, מגיע אל סוף הסמטה ויוצא אל הרחוב.
מולו עמד בית המלון של ליזה.
הוא התקדם לאט ונכנס ללובי, משפשף את השריטה בידו. הוא ניגש אל המזכירה שישבה מאחורי דלפק חום ארוך בצד הלובי. הוא שם לב לבחור יפני שישב על אחת הספות. הוא ניראה טיפה מוזר. שיערו היה סגלגל, ונשכב על ראשו בתסרוקת מוזרה. ביל היה חושב שהוא בת, אם לא היה כל כך רזה והיו רואים שאין לו חזה. הוא שיחק עם שיערו והסתכל בנקודה לא ממוקדת.
ביל הסתכל על המזכירה שסידרה כמה דפים בכמה ערימות.
"אה... סליחה?" הוא אמר.
"כן?" היא הרימה את מבטה והסתכלה עליו.
"יש לכם אמ... אורחת שקוראים לה ליזה?" הוא שאל.
מימינו הבחור הזדקף והפנה את ראשו אל ביל.
"איזו ליזה? מה שם המשפחה שלה?" שאלה המזכירה והביאה קלסר גדול במיוחד, ופתחה אותו.
"אה..." ביל נשך את שפתו. הוא לא ידע את שם משפחתה של ליזה.
"נו?" המזכירה נראתה מתעצבנת.
פתאום יד הונחה על כתפו של ביל.
בתקווה שזאת ליזה הוא הסתובב בחיוך, אך זה מיד נמחק מפניו.
פרק מדהים אני אהבתי [=
גיבו ^^
עריכה:
מנויים??
ספוילרים לפרק 9 בדרך אליכם!
תגיבו עליהם [=
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
T.H Story || תה עם חלב 3=