היי, כן אני יודעת.
היה אמור להיות וואנשוט.
אבל משהו לא הסתדר לי, ואני צריכה לערוך אותו עוד הפעם.
אז במקומו אני אשים את פרק 9.
והוואנשוט?
כנראה יעלה מחר, או ביום שלישי.
בפרק הקודם:
טום לוקח לביל את המגבת, ביל מתעצבן עליו.
ליזה עומדת במרפסת במלון, וחושבת על ביל.
מולה עומד בניין יוניברסל, ליזה רואה בחלון את ביל.
היא שולחת לו סמס ובו היא מודיעה לו שהיא בברלין.
שניהם הולכים לחפש אחד את השני, ובגלל כמות האנשים ברחוב הראשי בברלין, לא מצליחים לתפוס את ידו של השני.
ביל הולך לחפש את ליזה במלון שלה, ושואל את המזכירה אם יש להם ליזה במלון.
בידיוק אז, יד מונחת על כתפו של ביל.
"אה..."
זה היה הבחור היפני ההוא. הוא הסתכל על ביל במבט מאיים.
"אין כאן שום ליזה. אתה יכול ללכת." אמר הבחור.
"אבל אני –"
"יש כאן ליזה –" התחילה המזכירה.
"אתה לא מבין מה אומרים לך?!" אמר הבחור, מתעלם מדבריה של המזכירה. "לך מפה כבר!"
"אבל אני צריך –"
"אתה לא צריך כלום." קטע אותו הבחור. "עכשיו אתה הולך מפה."
הבחור סובב את ביל והתחיל להוביל אותו אל היציאה.
"אבל רגע, אני צריך לדבר עם ליזה!" אמר ביל וניסה לעצור, אבל הבחור המשיך לדחוף אותו.
"אתה רוצה שאני אתחיל להשתמש באלימות? תעוף מפה!" הבחור דחף אותו אל הדלת.
"אתה יודע בכלל עם מי אתה מדבר?!" צעק עליו ביל, הסתובב והסתכל עליו בזעם על חוצפתו. הוא פיזר את שיערו והסיר את משקפיו. אחר כך הפשיל את שרווליו, שחשפו את הקעקוע הגדול שלו.
"אני ביל קאוליץ!" צעק עליו ביל והחל לעורר את תשומת ליבם של אנשים סקרנים.
"כשאני אדע מי זה ביל קאוליץ, ואם מישהו מכיר אותו בכלל, אני אקרא לך." אמר הבחור. "ועכשיו, אתה הולך מפה."
הוא דחף את ביל החוצה דרך הדלת.
"ולא חוזר." הוא הוסיף, דוחף את ביל בפעם האחרונה, מוציא אותו לרחוב וגורם לו למעוד וכמעט ליפול.
"הוא עוד יקבל." סינן ביל בכעס.
ליזה נכנסה למלון, מסדרת את שיערה. היא התקדמה במהירות לכיוון המעליות. היא הבחינה בקאי המתקדם אליה. היא נעמדה במקומה והסתכלה על קאי, שעל פניו היה תלוי מבט מודאג.
"איפה היית? את יודעת איך הדאגת אותי?" הוא תפס בידה ומשך אותה אל המעליות.
"רק טיילתי קצת." אמרה ליזה בתמימות. "לא קרה לי כלום."
"אל תעשי את זה עוד הפעם." אמר קאי. "אני לא רוצה שתלכי לאיבוד פה פתאום."
"כן, אמא." אמרה ליזה.
"אוך, ליזה!" קאי צחק ודחף אותה קלות.
ליזה פתאום שמה לב שהמזכירה הסתכלה עליה בסקרנות, כשקאי צעק את שמה.
ליזה המשיכה לחייך אל קאי.
"אה, קאי, תלך לחדר אני אבוא עוד שניה, אני צריכה לסדר כמה דברים." אמרה ליזה לאט.
קאי הסתכל בחשד מסוים על ליזה, ואז הנהן בדאגה והלך.
המזכירה סימנה לליזה להתקרב.
ברגע שהמעלית של קאי נסגרה ועלתה, ליזה רצה אל הדלפק.
"בבקשה אל תספרי לחבר הזה שלך, שסיפרתי לך." אמרה המזכירה.
ליזה הנהנה.
"לפני כמה דקות, היה כאן בחור שחיפש אותך." אמרה לה המזכירה.
ליזה שתקה.
"הוא נראה מאוד נלהב." לחשה המזכירה והתקרבה אל ליזה, כדי שתוכל לשמוע אותה. "הוא והחבר שלך רבו, ומשום מה החבר הזה שלך אמר לבחור הזה שאין כאן שום ליזה. הוא דחף אותו אל מחוץ למלון, ואמר לו לא להתקרב לכאן יותר."
"איך – איך הוא נראה?" שאלה ליזה, מקווה שמחשבותיה נכונות.
"שיער שחור ארוך, קעקוע על היד, ציפורניים עם לק, וקראו לו ביל קאוליץ." לחשה המזכירה והתיישבה.
ליזה הזדקפה והסתכלה קדימה במבט לא ממוקד. ביל חיפש אותה. הוא היה פה. הוא רצה לדבר איתה. הוא...
רגע, אבל למה קאי לא רצה שביל יראה אותה? זה מוזר... למה קאי שיקר לביל? קאי מסתיר ממנה משהו. זה בטוח.
ביל הסיט את שיערו מעיניו ונכנס לבניין היוניברסל בעייפות. השריטה שלו כבר לא ממש כאבה, והוא היה ממש עייף. ראשו הסתחרר טיפה.
פתאום, בעוצמה של שור מתקיף, התנפל עליו טום.
"ביל!! לעזאזל איפה היית?! חיפשנו אותך בכל הבניין!!" טום לפת את ידיו ומשך אותו אל אותו החדר שממנו יצא.
"זה בסדר, דיוויד, מצאתי אותו!" צעק טום ברגע שנכנס.
דיוויד הסתכל מיד על ביל, ופתח את פיו בכדי לצעוק עליו, אבל אז סגר אותו ורק הסתכל עליו בזעם ובדאגה.
"מה קרה לך?" אמר לבסוף, עיניו עוברות על שיערו הפרוע, חולצתו הקרועה, השריטה שלו, ולבסוף על המכנס שהתלכלך.
"אה – אה – לא משנה..." מלמל ביל.
טום דחף אותו אל הספה והושיב אותו עליה. הוא דחף לידיו את הסנדוויץ' שלו. "תאכל את זה מיד."
ביל התחיל לאכול. אחרי שסיים את הסנדוויץ', דיוויד הלך, גיאורג נרדם על הספה, וגוסטב יצא לקנות קפה בקיוסק ממול.
טום התיישב ליד ביל והסתכל עליו.
"הלכת לחפש את ליזה?" הוא שאל אותו.
ביל הנהן.
"ומצאתי אותה." הוא אמר וחייך לעצמו.
"באמת? איפה היא?" שאל טום בסקרנות.
"במלון מול היוניברסל." אמר ביל וחיבק את ברכיו.
"טוב, תתקשר אליה או משהו..." אמר טום וקם מהספה. "אני הולך למצוא את דיוויד."
ביל קם והתקדם אל השולחן, עליו שרר בלגן גדול. פה ושם נראו עיתונים, ומגזיני אופנה, בצד אחד היו עטיפות מהסנדוויצ'ים, על כל הלכלוך הזה נח ספרו של גוסטב, ביל הבחין בתיק האיפור של נטשה נח לו באמצע. ובצד, מאיים ליפול למטה, היה תיקו של ביל. ביל תפס בתיק שלו, וזרק אותו על הספה.
עכשיו נשארה השאלה, מה יעשה?
טוב, כרגע הוא צריך ללכת לעבוד על השירים. אבל, מה יעשה בנוגע לליזה?
הוא יכול להתקשר אליה. כן, זה מה שיעשה. אבל לא עכשיו. הוא לא יכול לחשוב רק על ליזה כל הזמן. יש לו גם דברים אחרים לעשות. ביל קם, הלך מהר לדלת ויצא דרכה. הוא עלה לקומה החמישית, והלך במסדרון לכיוון חדר ההקלטות שלהם.
פתאום הוא הרגיש כאב בבטן וראשו הסתחרר. הוא אחז בבטנו ונשען על הקיר, מרגיש שגופו נחלש. הוא הסתכל קדימה. המסדרון נהיה מטושטש והכול הסתובב. ביל המשיך ללכת לכיוון חדר ההקלטות, תוהה אם גם לטום קורה משהו דומה. ראשו הסתחרר יותר ויותר. הוא נכנס לחדר, מעוות את פניו בגלל הרעש שטום ודוניה הקימו, שגרם לכאב בראשו לגבור.
"דוניה!!" צעק טום ורדף אחריה בכל החדר. "די, נו תחזירי את זה!!!"
"לא רוצה." היא צעקה אליו בחזרה והמשיכה לרוץ, חולפת על פני ביל, שהבחין שהיא לקחה את כובעו של טום.
"דוניה, נו..." טום נעצר, מתנשף, והושיט את ידו כדי לקבל את כובעו.
דוניה חייכה בהנאה וזרקה אליו את הכובע. טום תפס אותו וסידר את שיערו בתוך הכובע.
ביל התיישב על הספה. ראשו כאב. הוא השעין את ראשו על ידיו ועצם את עיניו, מנסה להרגיע את עצמו.
"ביל? מה קרה?" הוא הרגיש את ידו של טום נוגעת קלות בכתפו.
"אני לא מרגיש טוב." אמר ביל בין ידיו.
"כדאי שתגיד לדיוויד, אולי אתה חולה." אמר טום בדאגה והרים את ראשו של ביל. הוא הניח את ידו על מצחו של ביל.
"יש לך חום." אמר טום והתיישב ליד ביל. "תחכה פה, תנוח, אני אקרא לדיוויד."
"לא צריך." אמר ביל ונפנף בידו. "לא צריך, זה כלום."
"לא, ביל, אם יש לך חום זה לא יכול להיות כלום!" אמר טום.
ביל נאנח ונשען אחורה, מצמיד את ידיו למצחו הלוהט.
טום קם, אמר "אין מה לעשות, אני קורא לדיוויד." ויצא.
דוניה יצאה אחריו.
ראשו של ביל הסתחרר בכאב והוא הרגיש שכל שניה הוא עלול להתעלף. הוא נשכב על הספה ועצם את עיניו. פתאום הוא הרגיש רטט בברכו ושניה אחר כך התחיל הפלאפון שלו לצלצל.
"הלו?" הוא ענה בקול יבש.
"ביל? מה קרה, למה אתה נשמע חולה?" נשמע קולה של ליזה מהצד השני של הקו.
ביל מיד התיישב וחייך.
"אה, היי, אמ, אני פשוט טיפה לא מרגיש טוב, אבל זה בסדר." הוא אמר מהר.
"תרגיש טוב." אמרה ליזה בחיוך.
"תודה." אמר ביל. "מה העניינים אצלך?"
"אה, בסדר, ואתה?"
"מעולה."
"תגיד... יש מצב שבאת לחפש אותי במלון?"
"אה... כן."
"למה?"
"רציתי לראות אותך."
הייתה שתיקה קצרה.
"באמת?" שאלה ליזה בקול מתרגש.
"כ-כן. רציתי לדבר איתך, אבל... אני רוצה לדבר איתך פנים אל פנים." אמר ביל.
"אז... אנחנו ניפגש?" שאלה ליזה.
"כן." אמר ביל. "ניפגש במלון שלי."
"בסדר."
ביל ניתק והניח את הפלאפון.
הוא הולך לפגוש את ליזה. עכשיו.
דיוויד נכנס לחדר בסערה והתקדם אל ביל במהרה.
"ביל, אתה לא מרגיש טוב?" הוא שאל מיד ובדק את החום של ביל.
"כן.." מלמל ביל.
"טוב, אני אגיד לטובי שיסיע אותך למלון." הוא מיד אמר ולקח את הפלאפון שלו.
פרק נחמד, יצא קצר.
גיבו [=
מנויים?!
עוד כמה דקות ישלחו לכם ספוילרים לפרק 10!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
T.H Story || תה עם חלב 3=