אמממ טוב, היה די קצת תגובות לפרק הקודם, אני ממש מקווה שעכשיו יהיה יותר תגובות.
ובקשר למה שקרה עם טום והאפגניות האלה, אני מקווה שאין בינינו מעריצות שחושבות שטום באמת הרביץ לה, הן איימו כבר הרבה זמן על הקאוליצים והמשפחה שלהם.
נקווה שיתפסו אותם כמה שיותר מהר.
"אה... קאי?" לחשה ליזה לעבר דלת התא שבו קאי היה.
"כן?" נשמע קולו של קאי.
"תשמע, אנחנו צריכים ללכת.." אמרה ליזה בשקט.
"למה?" קולו של קאי נשמע מופתע.
"אה... יש לנו אורחת." לחשה ליזה, שומעת שפתאום השתררה דממה בתא של קאי.
פתאום קאי יצא מהתא, ולתדהמתה של ליזה הוא היה לבוש פתאום בבגדים אחרים, והחזיק בידו את התיק שלו. אלה לא היו הבגדים שהוא הלך למדוד.
"טניה, בואי." הוא אמר לטניה, שבידיוק יצאה, מחזיקה את הבגדים שמדדה.
"תעזבי את הבגדים, אנחנו ממהרים." הוא אמר, לוקח את הבגדים מידיה של טניה וזורק אותם אל התא הריק מלפניו.
הוא תפס בידה של ליזה ובידה של טניה והם יצאו במהירות מהחנות. ליזה הבחינה בנאראקו בחנות ממולה. שניה אחר כך היא נעלמה.
"קאי, קאי.. אנחנו צריכים לצאת מפה." אמרה ליזה, הולכת במהירות אחרי קאי.
"אני יודע." הוא אמר, מתקדם לעבר היציאה.
ליזה סובבה את ראשה אל חנות בגדים מימינה וראתה אותו. את ביל.
"קאי! חכה, חכה, זה ביל!" אמרה ליזה בהתרגשות לקאי, נעצרת.
"ליזה, אין זמן עכשיו, בואי!" אמר קאי בתקיפות ומשך את ליזה.
אבל ליזה לא הקשיבה לו. היא השתחררה מאחיזתו של קאי ורצה לעבר החנות שבה עמד ביל. היא רצתה לדבר איתו. אבל יותר מכל היא רצתה לגעת בו. לחבק אותו. כמה פעמים כבר היו לה הזדמנויות להגיד לו שהיא אוהבת אותו, וכמה פעמים היא פספסה אותן. עכשיו, היא לא תפשל, אסור לה.
זה קרה בבת אחת. היא קלטה את פניה של נאראקו מחייכים אליה ברשעות ושניה אחר כך יריות. משהו התפוצץ מאחורי ליזה, אבל לא היה לה אכפת. היא דיממה, וידה כאבה באופן מפחיד. היא נפלה על הרצפה, מתנשמת ומחזיקה בידה הכואבת.
ביל כמעט ונפל מעוצמת הפיצוץ והבהלה שלו. הוא הסתכל סביב. מישהי צרחה. ביל הזדקף בבת אחת. הוא הסתכל לכיוון הפיצוץ. כמעט ולא היו שם אנשים. הוא ראה דמות, שוכבת על הרצפה וכולה בדם. ואז הוא קלט. הוא רץ מחוץ לחנות, מפיל בדרכו מתלה בגדים. חלק מחולצתו נקרעה, ונתלתה על כמה חוטים. הוא רץ אל עבר ליזה, דואג ומפחד. הוא הגיע אל ליזה, מרים אותה בידיו. היא נשמה. ביל החזיק אותה ולא ידה מה לעשות. הוא התרחק ממקור הפיצוץ. מלפניו הוא ראה בחורה יפנית רצה לכיוון היציאה.
"שיט!" אמר ביל, כשהבחין בחולצתו הקרועה. הוא קרע לגמרי את החלק שהיה תלוי על כמה חוטים, וזרק אותו הצידה. הוא החזיק את ליזה חזק בידיו, מפחד להפיל אותה. היא הייתה כבדה. הוא התרחק מהעשן ומהפיצוץ, והניח אותה על הרצפה. חולצתו הייתה בדם. הוא הסתכל על ידה של ליזה. היה בה פצע גדול, מדמם. פניה של ליזה היו מכווצים בכאב, והיא נאנקה בכאב. ביל ליטף את לחיה.
"יהיה בסדר... תהיי חזקה.." הוא מלמל.
בעודו מוציא את הפלאפון מכיסו, הוא שמע עוד פיצוץ, וצרחות נשמעו מאחוריו. הוא הסתכל בבהלה אחורה, רואה חמישה אנשים שוכבים על הרצפה, מדממים. הוא חייג במהירות אל בית החולים.
"היה פה שני פיצוצים, תבואו מהר, יש פה שישה אנשים מדממים, ואפילו יותר!" צעק ביל בפאניקה לתוך הפלאפון שלו, לפני שהאישה שישבה מהצד השני של הקו הספיקה להוציא הגה אפילו.
"סליחה, אדוני, איפה בידיוק היו שני פיצוצים?" היא שאלה בדאגה.
"קניון _____" אמר ביל במהירות.
"אנחנו שולחים אמבולנס." היא אמרה וניתקה. ביל הכניס את הפלאפון שלו לכיסו, והסתכל על ליזה. חולצתה הייתה כולה אדומה, והיא החזיקה בידה הפצועה.
"ליזה, בבקשה, תחזיקי מעמד!" הוא אמר, והרגיש את דמעותיו עולות ומאיימות להתפרץ. "הם בדרך, הם יגיעו עוד מעט.. ואז יהיה בסדר.. אל תעזבי אותי.. ליזה.. תתני לי תגובה אם את שומעת?"
ליזה שמעה את קולו של ביל, מרחוק. היא ניסתה לפקוח את עיניה. היא ראתה את דמותו המודאגת יושבת לידה. היא עזבה לאט את ידה, והחזיקה את ידו. הכול היה מטושטש. אבל היא ידעה שהוא מחייך. היא ידעה שאסור לה לעזוב. היא צריכה להיות חזקה. להחזיק מעמד. כי אם יקרה לה משהו, החיוך הזה ירד מפניו ולא יחזור. הכאב נשכח ממנה כשחשבה על ביל. אבל דם המשיך לזרום, והיא הרגישה את ראשה מסתחרר. לא! אסור לה לעצום את העיניים! אבל העיניים נסגרות מעצמן..
"א-אסור לי..." היא מלמלה.
"תהיי חזקה." שתי ידיו החזיקו את ידיה.
"אני חזקה.." זה היה כל כך קשה וכואב לדבר...
"יהיה בסדר.." היה סוג של נצנוץ בעיניו, שהתגלגל במורד לחיו, וצנח מסנטרו על הרצפה. הוא בכה.
היא חייכה אליו, וביל החזיק בידה. לפתע נשמעה האזעקה של האמבולנס, ולקניון נכנסו אלונקאים, שני גברים רצו אל ביל.
"אדוני, נפצעת?" הם שאלו בבהלה.
"לא, אבל היא –"
"אז תזוז הצידה בבקשה ותן לנו לטפל בה." הם אמרו והזיזו אותו הצידה בנימוס.
"אבל, אני לא יכול לעזוב אותה!" אמר ביל. הם התעלמו ממנו. "היא זקוקה לי!"
"היא זקוקה רק לטיפול נמרץ בבית החולים." אמר אחד מהם.
הם הרימו אותה בזהירות, והניחו אותה על אלונקה. ביל קם על רגליו והלך אחריהם. "אני הולך איתה."
הם שתקו. ביל הבחין על פניה של ליזה את הבעת הכאב שהייתה לה מקודם. "היא סובלת!"
"אנחנו יודעים יותר טוב ממך!" הם אמרו בכעס. נראה היה שביל עולה להם על העצבים. אבל הוא לא וויתר. ליזה סובלת בלעדיו.
"תנו לי רק להיות איתה, בסדר?" הוא אמר, נעמד ומחכה בעוד שהם מעמיסים את האלונקה לתוך האמבולנס.
"ילד, אתה כבר עולה לנו על העצבים, עוף מפה!" אמר הגבר הקרוב אליו, וביל הבחין בווריד בולט במצחו.
"אתה לא ראית, שברגע שדחפתם אותי ממנה, ישר היא התחילה לסבול?!" הוא צעק עליהם וניסה להיכנס לאמבולנס. הם לא רק לא יעיזו לקרוא לו ילד, הם לא יעיזו להרחיק אותו מליזה.
"תירגע כבר! מי – אתה – בשבילה ?!" הגבר צעק ופניו האדימו במהרה.
"אני החבר שלה!!" צעק עליו ביל בלי לחשוב. הייתה דממה. לפתע פלאשים האירו את פניהם, ושלושה אנשים עם מצלמות התפרצו בקהל שהקיף אותם, וצילמו את פניו של ביל. ביל ניסה להדוף אותם. יד תפסה במרפקו ומשכה אותו לתוך האמבולנס. הדלת נסגרה, ומישהו הושיב אותו על ספסל ליד האלונקה שעליה הייתה ליזה.
"אני מצטער." אמר אותו האיש שמשך אותו, וגם זה שצעק עליו.
"סולח." אמר ביל והסתכל על ליזה. בחור בשנות העשרים שלו טיפל בפצע שלה. ביל נגע בידה השנייה, ושם את ידו על ידה. הוא שם לב לשינוי בפניה מיד. הבעת הכאב נעלמה.
"מה... מה אתם הולכים לעשות לה?" שאל ביל.
"עשינו עכשיו מה שאנחנו יכולים, השאר יעשה בבית החולים." אמר הבחור, שהזדקף והסתכל על ביל.
"אתה מוכר לי." אמר הבחור.
"אה... ומה עשיתם לה עכשיו?" אמר ביל, מתעלם ממה שאמר הבחור.
"שמתי לה משככי כאבים." אמר הבחור, עדיין מסתכל על ביל.
ביל הפנה את מבטו לנעליו, ושם לב שהיה עליהן כתם דם. הדם של ליזה. הם הגיעו לבית החולים, וביל רץ אחריהם יחד עם האלונקה של ליזה לכיוון חדר הטיפול נמרץ. הוא חיכה הרבה זמן.
"לא קרה לה כלום... היא חיה..." הוא מלמל לעצמו. הוא פחד, פחד שקרה לה משהו יותר רציני מהפצע. הוא רצה להיות איתה. הוא רצה לחבק אותה, ולהרגיע אותה. אך מכל דבר בעולם, הוא רצה לדעת שהיא בסדר, שהיא יצאה מזה בשלום. אנשים עברו מולו, וחלקם הסתכלו עליו, באותה הבעה שבה הסתכל עליו הבחור שטיפל בליזה. ביל חיכה הרבה זמן.
לבסוף, נפתחה הדלת, וביל קם, דמעות בעיניו. "היא... מה איתה?"
הרופא הביט בו. "היא תהיה בסדר. זה היה כדור, הוא נחת עמוק בידה.. לקח לנו זמן להוציא אותו. היא כנראה מאוד חזקה, אם היא הצליחה להישאר בחיים כל הזמן הזה."
ביל חייך ומחה את דמעותיו באצבעו. "אני יכול לראות אותה?"
"היא מורדמת כעת, אבל תוכל להיות איתה. הפצע שלה יחלים בעוד כמה ימים, אני מקווה. עד אז היא תישאר פה." הוא אמר בחיוך. "ומי אתה בשבילה?"
"אני – אני חבר שלה." מלמל ביל.
"אה.. ברור. אני מבין את כמה אתה דואג לה." אמר הרופא, והסתובב כשהאלונקה של ליזה יצאה מהחדר בהובלת כמה מנתחים, ועליה ליזה, מורדמת. ביל הלך לצידה והתיישב על כיסא בחדרה של ליזה.
אחרי שהמנתחים הלכו, ביל קם, והסתכל עליה. בעיניו היו דמעות חדשות, בלי שהוא שם לב.
"יהיה בסדר... את תחלימי, ויהיה בסדר." אמר ביל. "יהיה בסדר, ואז אף אחד לא יפריע לנו. נוכל לבלות כל הזמן ביחד. בקרוב החגים, ואז תהיה חופשה... וירד שלג, ואנחנו נהיה הראשונים לראות אותו. יהיה בסדר..."
הוא התכופף, מהסס. ואז נישק אותה במצח, מרגיש את אחת הדמעות פורצת מעינו וזורמת לאט למטה.
פרק מעניין ^^
אממ ספוילרים?
"ביל.. ביל, בבקשה, תעזור לי!"
"תחזור, תחזור... אני צריכה אותך.."
"אני חייבת לחפש את טניה וקאי."
"תחכי תחכי... אני לא נולדתי בשבילך.."
"הו לא! את לא הולכת לשום מקום. את חייבת לנוח!"
"מה – איך – למה?!"
"אתה מכיר את... טום, נכון?"
"היה חשוך.. וקראתי לך. שמעתי אותך, אבל לא ראיתי כלום."
"תעצום את העיניים."
" אני אהיה כאן כל יום שאת תהיי כאן. אני אהיה כאן בשבילך."
"תיראי, לי היה רק רעיון אחד ומחשבה אחת כל הזמן הזה שפלירטטתי איתך, וזה היה רק להשכיב אותך כמה שיותר מהר!"
"איך קראת לי?"
"בוא, אנחנו הולכים למלון."
הרבה ספוילרים הא? זה רק בגלל שפרק 14 מאוד ארוך..
טוב גיבו (:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
T.H Story || תה עם חלב 3=