Tokio Hotel Story^^

שתי הנערות שישבו על הספסל ישבו בשקט והסתכלו על דלת הבית מולן בריכוז רב, כאילו בכוח המחשבה יוכלו לדעת מה מתרחש שם בפנים, ומתי יצאו אותם אנשים שהיו שם בפנים. הגשם פסק לרדת לפני כמה דקות וליזה סגרה את המטריה שלה והניחה אותה בינה לבין טניה. היא לא ידעה מתי ביל יצא, ולא ידעה מה הוא עושה בפנים. היא רק ידעה שהוא אכן בפנים. מידי פעם היא חשבה שראתה משהו בחלון, אך כנראה זו סתם הייתה תנועה בתוך הבית, אף אחד לא שם לב שהן יושבות שם. הן המשיכו לשבת על הספסל, מזג האוויר היה קריר. הן ישבו צמודות, מחממות אחת את השנייה. מתי הוא יצא סוף סוף מהבית? מתי ליזה תוכל לראות את פניו שוב? מתי תוכל לשמוע את קולו, ללטף את ידיו, שוב?
אחרי שנראה היה שישבו כך שעות על גבי שעות סוף סוף נפתחה הדלת ונשמעה צעקה, "רגע, דיוויד שחכתי משהו!" ובדלת נראה עומד גבר בערך בגילאי ה-30 ומשו לחייו.
ליזה מייד קמה על רגליה. טניה נעמדה לידה והסתכלה בסקרנות על אותו אדם. הוא עמד והסתכל לתוך הבית, מחזיק בידית הדלת. "נו מהר יותר!" הוא צעק אל מישהו. ואז ליזה פלטה קריאת הפתעה שמחה, תפסה בידה של טניה ואמרה "זה הוא."
מהדלת יצא בחור בעל שיער שחור ארוך, והפעם הוא לבש בגדים אחרים. כנראה הספיק להחליף בגדים מאז הפגישה האחרונה שלהם באותו יום. הוא נראה קצת מדוכדך, ובידיו הוא החזיק תיק שחור בעל עיגולי מתכת עליו. הוא התעסק במשהו בתיק ואז תלה אותו על כתפו והרים את מבטו. ברגע שעיני הדבש שלו נתקלו בעיניה האפורות של ליזה, ביל נעצר, מסתכל עליה. היא הסתכלה עליו, לא יודעת מה לעשות. הוא רצה להתקרב אליה ולדבר איתה, אך בדיוק אז דיוויד הגיע מאחוריו ודחף אותו לעבר הוואן השחורה.
"קדימה ביל תתקדם," אמר לו אחיו מאחוריו. ביל הסתכל על ליזה, היא הסתכלה עליו, הם רצו להגיד משהו, לצעוק מילה לשני, אבל לא ידעו מה. ביל כבר עמד ליד הדלת הפתוחה של הוואן, הוא הסתכל על ליזה בעיניים שואלות, היא עשתה צעד קדימה אליו מרימה את ידה, רוצה להגיד לו משהו, אבל דיוויד דחף אותו לתוך הוואן וביל נתן לה מבט עצוב אחרון ונכנס אל המכונית. היא נעמדה, מסתכלת בחלון השחור, וידעה שביל מסתכל עליה עכשיו. היא ידעה שחושב למה באה לפה. היא עמדה והסתכלה על החלון של המכונית, עד שזו נסעה והשאירה את טניה וליזה לבדן.

"אני לא מרוצה מהמבט שיש לביל על הפנים." לחש טום לגיאורג, שישב לידו במכונית הוואן השחורה שהייתה באמצע דרכה לברלין, אחרי שלקחו את המזוודות של טום, ביל, גיאורג וגוסטב מביתם. גיאורג הביט בפניו של ביל. הוא אכן נראה עצוב למדי. הוא בהה בעצב בידיו בזמן ששיחק עם רצועת התיק שלו. עיניו לא היו שמחות כמו תמיד וראו עליו שהוא חושב על משהו.
"אולי דיוויד צעק עליו יותר מידי," הציע גיאורג.
"מה דיוויד? מישהו קרא לי?" שאל המפיק, שישב מקדימה ליד הנהג.
גיאורג הניד בראשו במבוכה והמשיך להסתכל על ביל. דיוויד החליט שכנראה דמיין והסתובב חזרה.
"תנסה לראות על מה הוא חושב." הוא אמר לטום בשקט.
טום נשען אחורה ועצם את עיניו. הם תאומים, ולפעמים אנשים חושבים שזה קלי קלות לראות על מה השני חושב. אבל זה לא היה כל כך קל. הוא ניסה להתרכז בביל, אבל לא הצליח להגיע למחשבותיו. למה תמיד כשדווקא צריכים את הטלפתיה הזאת, היא לא באה?! הוא פקח את עיניו והסתכל על גיאורג. זה החזיר לו מבט שואל.
"נו?" שאל בסקרנות.
"לא." השיב טום. "אין כלום."
טום דאג לביל. למה היה לו מבט כזה עצוב על הפנים? על מה הוא חושב? על מי הוא חושב? האם זה קשור לאותה נערה שעליה חשב לפני כמה שעות? האם הוא חושב עליה? ולמה הוא התעכב כשנכנסו לוואן? על מה הוא הסתכל? למה העיניים שלו נראות כל כך עצובות? הוא באמת רצה לעזור לביל, לשאול אותו אם הוא מרגיש טוב, אם הוא רוצה לספר לו משהו. טוב, הוא רצה לשאול אותו את כל השאלות האלה עכשיו, אבל כנראה יצטרך לחכות עד שיגיעו למלון,  כי הוא בטוח שביל ירצה פרטיות.

למה היא חיכתה לו? מה היא עשתה שם? איך גילתה איפה הוא גר? למה גם היא הסתכלה עליו בעיניים עצובות כאלה? מה רצתה להגיד לו? למה טרחה לבוא אליו, אם יכלה להתקשר בפלאפון? האם גם היא, כמוהו, רצתה רק לראות את פניו שוב? לשמוע את קולו? להרגיש את מגע ידיו? ללטף את שיערו? כמה שהוא רצה לדעת את התשובות לשאלות הללו... ביל חשב עליה, על ליזה, והבין כעת משהו... אולי היא.. אולי היא מחבבת אותו? אולי גם היא, כמוהו, לא יכולה לחיות בלי לראות אותו? הוא רצה לשאול אותה את זה, אבל לא יכול. גם בגלל שכבר היה מאוד רחוק ממנה, וגם כי לא ידע את מספר הפלאפון שלה. הוא קיווה שתתקשר אליו. הוא הרים את מבטו, ועיניו נפגשו בעיני תאומו שהסתכלו עליו בדאגה. ביל ידע, ממבטו של טום, שהוא דואג לו. הוא השיב לטום מבט שאמר 'אני אספר לך אחר כך'. טום הנהן וחייך אליו.

"בואי, מתקשרים לקאי." אמרה ליזה, לקחה את ידה של טניה והובילה אותה אל הרחוב הראשי.
"אבל... מה... לא הבנתי כלום! למה צריך ללכת לקאי?" אמרה טניה בבלבול.
"הוא אמר לי ליידע אותו אם אראה את ביל עוד הפעם." אמרה ליזה וסיפרה לטניה על הביקור שלה אצל קאי. אחר כך הוציאה מכיסה מכשיר פלאפון וחייגה אל קאי.
"קאי? תפגוש אותי ואת טניה בפארק, אני צריכה לספר לך משהו." היא אמרה.
"אה, טוב בסדר." הוא ניתק.
אחרי עשר דקות התיישבה ליזה על הדשא הלח לצד קאי וטניה שהסתכלו עליה בסקרנות רבה, והחלה להסביר לקאי על מה שקרה לה היום אחרי שיצאה מביתו.
"אז מה שאת אומרת," אמר קאי אחרי שסיימה לדבר. "שהוא הסתכל עלייך בעיניים עצובות ונראה כאילו רוצה להגיד לך משהו?"
"כן," היא אמרה. "אני לא יודעת איך להסביר... אתה לא תבין... אף אחד לא יבין, חוץ ממני ומביל..."
קאי נראה חושב טיפה. "הוא מחבב אותך, אם לא אוהב." אמר לבסוף.
"אתה- אתה חושב?" אמרה ליזה באי ביטחון.
"אני בטוח." הוא אמר ונשען אחורה, על הסלע מאחוריו, ושילב את ידיו.
'אם כך,' חשבה ליזה. 'אמצא אותו, ואוודא זאת.'
פתאום קאי הרים את מבטו והסתכל אל הכניסה לפארק. פניו איבדו ממעט הצבע שהיה בהן, והוא פער את עיניו לרווחה. הוא זינק על רגליו, אמר "לא ראיתן אותי פה!" ורץ משם בכל כוחו.
"מה – קאי?!" אמרה ליזה בבלבול והסתכלה אחרי קאי שנעלם מאחורי עץ עבה במיוחד. היא רצתה לקום ולרוץ אחריו, אבל טניה תפסה בידה.
"לא ראינו אותו." היא אמרה והצביעה על הכניסה לפארק. בפתח נראתה אישה גבוהה, בעלת שיער שחור וארוך שנאסף בצמה על גבה. היא לבשה בגדים שחורים והרכיבה משקפי שמש שחורים. היא הסתכלה על ליזה וטניה. אלה מיד הפנו את מבטן אל פניה של השנייה, והמשיכו לדבר כאילו כלום לא קרה. בזווית עיניה ראתה ליזה את האישה המסתורית מתקדמת אליהן. "לא ראינו אותו." לחשה טניה.
האישה נעצרה ליד ליזה, התכופפה אליה בחיוך ושאלה, "ראיתן כאן בחור יפני עם שיער שחור והרבה קעקועים?" נימת קולה הייתה נחמדה מידי מכדי להיות אמיתית. משהו בקולה נשמע לא אנושי, מרושע. היה לה מבטא יפני.
"ל-לא." אמרה ליזה. "לא ראינו פה אף אחד."
"בסדר, תודה." היא אמרה והחלה לצעוד לכיוון העץ העבה מצידו השני של האגם.

טום נכנס לחדרו שבמלון, והתבונן סביב. החדר היה מאוד נוח וגדול. הוא היה גדול בערך כמו הסלון בביתו שלו. הכול היה צבוע בצבע קרם וצמודה לקיר, עמדה מיטה זוגית. מול המיטה עמדה ארונית ארוכה, ומעליה נתלתה פלזמה. מימין למיטה, קרוב למרפסת, עמד שולחן עגול, ומשני צידיו עמדו שני כיסאות. משני צידי המיטה היו ארוניות קטנות ועל כל אחת מהן מנורת קריאה גדולה. החדר מצא חן בעיניו של טום. הוא יצא למרפסת, ממנה נשקפה כל העיר ברלין ונפרסה מול עיניו של טום, מגובה הקומה שבה נמצא חדרו. במרפסת עמד עוד שולחן קטן, ומשני צידיו עמדו עוד שני כיסאות. על השולחן נחה מאפרה. טום נכנס בחזרה לחדר והרים את החוברת הקטנה שנחה על השולחנון ובה נכתבו כל ההנאות שיש במלון הגדול הזה. טום התיישב על המיטה והחל לקרוא. העלון היה מלא בתמונות יפות מאוד של בחורות בכל מקום שיש במלון. בחורות בבריכה, בחורות בחדר הכושר, בחורות בספא, בחורות במועדון, בחורות בחדר האוכל, בחורות בחנות המזכרות, בחורות בכל מקום! טום קיווה שבמלון הזה באמת יהיו בחורות בכל מקום. עכשיו רק נשאר להחליט לאיזה מהמקומות הללו ללכת קודם. האם לבריכה, שם הבחורות לבושות בביקיני וחושפות את גופן המושלם, או למועדון שם אפשר לשכר אותן בקלות ולהשכיב במיטה? טוב, מכיוון שכבר התחיל להיות קר, טום חשב שהבחורות בטח לא יהיו בבריכה, מפני שבחורות רגישות לקור. אז נלך למועדון.
אבל אז הוא נזכר בביל.
לא, קודם הוא ידבר עם ביל. אחיו התאום חשוב לו יותר מכמה בחורות יפות.
הוא יצא מחדרו ופנה להיכנס לחדרו של ביל, אבל נתקל בערימת מזוודות די גדולה ונפל. הוא הסתכל סביב וראה עוד הרבה הרבה מזוודות מונחות ליד דלת חדרו של ביל בנוסף למזוודות שנפל עליהן. על אחת המזוודות הגדולות ישב ביל והסתכל על טובי שהכניס את המזוודות הרבות שלו לחדרו. טום קם, העיף את האבק מעל חולצתו, סידר את כובעו והתיישב ליד ביל.
"מה זה, למה לנסיכה שלי יש כל כך הרבה מזוודות?" הוא שאל את ביל בחיוך.
ביל שלח לו מבט צוחק ואמר "מי שמדבר, זה לא אני שצריך מזוודה שלמה רק לכובעים ובוקסרים."
טום חייך אל ביל. "בוא נדבר." הוא אמר.
ביל הסתכל על טום בעיניים נוצצות. "בחדר שלך?" הוא שאל.
"כן." השיב טום וקם.
הם נכנסו לחדרו של טום וביל התיישב על המיטה. "למה אתה כזה עצוב כל הזמן?" שאל אותו טום.
"בגללה, בגלל ליזה." הוא אמר.
"לי- מי זאת?" שאל טום בבלבול.
"הבחורה הזאת שאני כל הזמן חושב עליה." ביל סיפר הכול לטום. טום התיישב ליד ביל.
"אבל... היא עכשיו בהמבורג, אנחנו עכשיו בברלין, אתה לא תראה אותה במשך יותר מחודשיים!" אמר טום לבסוף.
"אני יודע, וזה מה שמשגע אותי." אמר ביל. הוא ידע שהוא יכול לבטוח בטום.

לכל מעריצי טוקיו הוטל !

תקשיבו עכשו טוב טוב אתם רוצים הופעה ?

כן ? יופי אז כולם עכשו נכנסים לבלוג של הרשימות

ומתחילים לשלוח מיילים !! (פרטים בבלוג)

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=594933

בבקשה תעזרו לי לפרסם את זה במצב ואין לנו 1500

אין פה הופעה וזה מאושר מיוניברסל !

ככה שזה פרוייקט רישמי לא עוד פרוייקט שלא יצליח בסוף !

אוקיי ההודעה הזאת הייתה מועתקת אבל הנה משהו שאני אומרת:
תיראו אם אתם רוצים הופעה, אתם חיייביייםםםם פשוט חייבים לשלוח את הפרטים שלכם למייל1!
זה ממש חשוב תיראו יש להן בינתיים בערך 900 ואנחנו צריכות 1500 מינימוםםםם אנשים מיוניברסל רוצים את זה עד ליום ראשון הקרוב!!
אתן קולטות שאם יש פחות מ-1500 אין פה הופעה בשנה הקרובה!!!!
תפרסמו את זה בכל מקום שאתן יכולות לפרסם בו וזה כולל את הבלוג שלכן, אתרים בטיפו, תפוז, האתר של אביב וליטף, פייסבוק, שוקס, הודעות שרשרת במסן ובאייסי וכל קהילה שאתם מכירים!!!1 הכל תלוי בכן ורק אם אתן תפרסמו את זה ותשלחו את הפרטים שלכן למייל!!!
אם כבר שלחתן את הפרטים אל תשלחו עוד הפעם כי זה לא עוזר, אני כבר שלחתי את הפרטים שלי מזמן עוד בחופש הגדול ואני צריכה שאתם תשלחו מהרררר כמה שיותר מהר!!!
אז יאלה אתם עוד יושבים וקוראים את זה?! רוצו לשלוח ולפרסם!!!

היי בוקר טוב [=
עוד לא התחלתי לכתוב את פרק 5... טוב אולי היום אני אכתוב אותו...
בינתיים יש לי פיצול אישיות חזק, אל תשאלו זה קשור לתמונה של דמות אחת בסיפור שיהיה אחרי אהבה גם פוצעת.
טוב לא משנה...
מישהו יודע מתי יהיה הטקס EMA של אמ טי וי? אני חייבת לראות את זה טוקיו הוטל מועמדים לשתי קטוגריות.
טוב אמממ היום אין לי על מה לחפור, אז יאלה פרק 4.
   
בפרק הקודם:
ליזה הולכת מביתו של קאי וחושבת בדרך על הוילונות שזזו ומי הזיז אותם
ביל חושב על ליזה ומדמיין אותם ביחד, טום נכנס לחדר ויודע שביל חשב על בחורה
הוא מנסה להוציא מביל על מי הוא חשב, ביל מתעצבן על טום והולך מהבית
הוא חושב על כמה שטום מעצבן, ובטעות נתקל בליזה. הם מכירים טיפה יותר לעומק
והולכים לפארק ליד ומדברים שם, כשפתאום טום מצלצל ואומר לביל שדיוויד רותח עליו
ושיחזור מיד לבית, ביל שומע את דיוויד צועק ברקע ומאמין לטום.
הוא נותן לליזה את מספר הפלאפון שלו ורץ חזרה לביתו בידיוק כשמתחיל גשם.

פרק 4

האנשים ברחוב הלכו במהירות, תחת מטריות, רוגזים על הגשם הפתאומי שהחליט לרדת. הם הלכו במהירות רבה, ממהרים להגיע ליעדם, להתרחק מהגשם, למצוא מחסה. פתאום עבר לידם נער, ללא מטריה, רטוב עד העצם, רץ במהירות ומשפריץ מים לכל עבר כשדרך בשלוליות. בגדיו הספוגים מים נדבקו אל גופו הרזה ושיערו השחור הארוך התנופף לכל עבר ונדבק על פניו. זה הזכיר לו את המופע שהיה ללהקתו לפני שנה בערך, בטקס פרסי אמ טי וי, ואיך באמצע השיר הורידו גשם מלאכותי על הבמה וטום, גיאורג, גוסטב והוא נרטבו עד העצם ואיך רעדו אחרי אותה הופעה, ואיך שהוא היה מצונן בגלל זה שבוע... האנשים התחילו כמובן לצעוק אחריו, לכעוס על כך שהרטיב אותם כשרץ על השלוליות הגדולות שעקפו. אבל לנער לא היה אכפת. המפיק הראשי שלו ירצח אותו אם לא יגיע לביתו עוד דקה, והוא המשיך לרוץ, מקווה בכל ליבו שדיוויד יבין אותו ויסלח לו. הוא המשיך לרוץ בכל כוחו. רץ ורץ, לא מפסיק, וכבר כאב לביל הצד, אבל הוא עדיין המשיך לרוץ, והנה הוא כבר רואה את הבית מרחוק, והנה הבית מתקרב, והנה הוא בטעות רץ אל תוך שלולית גדולה במיוחד ומים נכנסו אל תוך נעלי הספורט הלבנות שלו, אבל זה לא משנה הוא יקנה חדשות, העיקר להגיע כמה שיותר מהר לבית הזה, הנה הוא כבר עומד מול הדלת ודופק עליה, רועד מכף רגל עד ראש, יודע למה לצפות...
נשמעו צעדים וצעקה מפי המפיק שאמר "קאוליץ! קום ופתח את הדלת!" ואז צעדים שהתקרבו אל הדלת וביל שמע קרקושי מנעול והדלת נפתחה. בפתח עמד טום.
"ביל! תכנס מהר!" אמר טום וזז הצידה, בכדי לאפשר לאחיו להיכנס לבית החמים. ביל התקדם וחייך כשהחום שבבית עטף אותו. הוא נטף מים, היה לו קר, והוא כולו רעד. הוא צעד בחשש אל הסלון שלא מזמן חצה בכעס על טום, ונעמד מול המפיק הזועם שלו. פרצופו של דיוויד היה אדום, ידיו נקמצו לאגרופים והונחו על מותניו ונחיריו התרחבו באופן מפחיד.
"שלום לך, ביל קאוליץ טרימפר." הוא אמר, כמעט לא מזיז את שפתיו. "אני רואה שהחלטת לכבד אותנו בנוכחותך."
"אני –" התחיל ביל אבל דיוויד הרים את ידו להשתיקו ועצם את עיניו. הוא החל לצעוד במעגלים מול ביל הרועד מקור, מנופף בעט שהחזיק בידו.
"בוא נראה," הוא אמר והמשיך להסתובב במעגלים. "אני מודיע לכולם שהיום בשעה 17:00 בידיוק, אנחנו נוסעים לברלין, להקליט את האלבום החדש, נכון?" הוא הסתכל על גיאורג, גוסטב וטום שישבו על הספה בצפיפות ואלה מיד הנהנו בבהלה. "אני דואג שהאבטחה תהיה מקסימלית, נכון?" הוא זרק מבט אל טובי, שעמד בצד, וזה הנהן באיטיות. "אני מזמין סוויטות לכל אחד ואחד שבא איתנו בבית המלון היוקרתי ביותר בברלין, נכון?" הפעם הוא לא הסתכל על אף אחד אלא פרס את ידיו לצדדים ואמר "נכון. אני מפנה את הראיונות לבראבו ועיתון צ'כי לעוד חודש, נכון? נכון." ביל עקב אחריו במבטו, והמשיך לרעוד, מקווה שהנאום של דיוויד יגיע לסופו מהר.
"הכול פרפקט נכון?" הוא הפנה את שאלתו לביל. ביל שתק. "אחרי כל מה שעשיתי, כל מה שארגנתי, הבעיה היחידה בכל הסיפור הזה היא..." הוא נעצר פוקח את עיניו ומסתכל בזעם אל ביל. "שהגעתי לפה, ולא היית פה, אחרי שהבטחת לי פנים מול פנים, שלא תאחר ותהיה פה, כמתוכנן."
הוא הצביע על ביל בפתאומיות. ביל קפץ אחורה בבהלה ונצמד אל הקיר מאחוריו.
"איפה-היית?" הוא שאל וכעת בכלל לא הזיז את שפתיו. ביל חיפש תשובה. "איפה היית, שאלתי אותך משהו ביל קאוליץ, איפה היית?!"
ביל הסתכל על טום בבהלה. טום, מאחורי גבו של דיוויד הסתכל בעיניו של ביל והבין מה אחיו רוצה.
"זה בגללי." הוא אמר לפתע והקפיץ את כולם. דיוויד הסתובב אל טום לאט והסתכל עליו. "תסביר את עצמך, טום קאוליץ."
"רבנו, ועצבנתי אותו מאוד ומרוב כעס הוא שכח בטח מה את שהבטיח לך, והלך לטייל קצת." אמר טום. "זה בגללי."
"הבנתי." הוא פנה בחזרה אל ביל. "אז החלטת לטייל טיפה על דעת עצמך. ולא חשבת לרגע לקחת איתך את טובי?! לא חשבת על אבטחה?!"
הפעם ביל ענה לו.
"לשם שינוי, דיוויד, אני מבוגר, ויכול לקבל קצת פרטיות מידי פעם." הוא אמר בביטחון.
"אה, הבחור יכול לקבל קצת פרטיות, כן, הבנתי." הוא שילב את ידיו. "אבל לא חשבת על ביטחון?!? לא חשבת ולו לרגע שיכול לקרות לך משהו?!? היית יכול למות בזמן הטיולון הקטן הזה שלך!!!"
ביל שתק והסתכל על דיוויד שהתנשף במהירות מרוב כל הצעקות.
"שזה לא יחזור על עצמו." הוא אמר והרים את אצבעו. הוא נרגע והלך לכיוון המטבח.
ביל נשם לרווחה והתמוטט על הכורסה הקרובה.
"אימא'לה, חשבתי הוא הולך להוציא עוד שניה סכין ולדקור אותי." אמר ביל, מחליק במורד הכורסה כך שיצא שהוא חצי ישב חצי שכב על הכורסה.
"עוד לא פסלתי את האפשרות הזאת." נשמע קולו של דיוויד מהמטבח.
ביל וטום הלכו לאמבטיה למצוא לביל מגבת. "הוא ירצח את ארבעתנו בסוף, אני אומר לך. הוא מ-ש-ו-ג-ע." אמר טום וזרק את אחת המגבות אל ביל, תוך כדי כך שביל הוריד את חולצתו הרטובה וחלץ את נעליו. ביל ניגב את שערו וליפף את המגבת סביב השיער. הוא כבר הספיק לפתוח את החגורה במכנסיו כשנזכר שאין לו פה בגדים. כולם בביתם של טום ושלו.
"פאק, טום אין לי פה בגדים." הוא אמר לטום שסידר את הכובע בינתיים מול המראה.
"למה אתה מרמז?" שאל טום בסקרנות ולא הוריד את מבטו מבבואתו שבמראה הגדולה.
"לזה שתיסע עכשיו ותביא לי כמה מהבית." הוא אמר והתיישב על דופן האמבטיה.
טום גלגל את עיניו ויצא מהאמבטיה. ביל שמע אותו זורק לדיוויד שהוא נוסע להביא לביל בגדים יבשים ואת הדלת נסגרת. הוא טמן את פניו בידיו ושפשף אותם. הוא ישב בערך 20 דקות רק במכנסיים רטובים וגרב אחת רטובה, כי את השנייה הוריד ואת זאת שעליו לא היה לו כוח להוריד (אווו מזכיר לי את עצמי...חחח).

ליזה עמדה בחלון הקטן שבחדרה והביטה אל הרחוב הרטוב, ועל הטיפות הגדולות שדפקו על הזכוכית של חלונה. היא כבר הספיקה להחליף לבגדים יבשים, ושיערה היה חצי יבש. היא החזיקה בידה את הפתק שנתן לה ביל רגע לפני שהלך. היא התלבטה אם להתקשר אליו עכשיו או לא. מצד אחד היא הבינה מהשיחה שלו בפלאפון שהמפיק שלו זועם עליו ושהוא יאכל אותו חי אם לא יהיה שם תוך דקה, והיא לא רצתה להפריע לו, במיוחד אחרי ששמעה את הצעקות של המפיק עד אליה, והבינה שהוא מאוד תוקפני. מצד שני היא רצתה לשמוע את קולו שוב, לדבר איתו ולפגוש אותו. היא כל הזמן הרימה את הפלאפון, התלבטה שניה והניחה אותו בחזרה. לבסוף הסתפקה בלשמור את המספר בפלאפון.
היא נשכבה על מיטתה והניחה את ידיה מתחת לראשה. היא עצמה את עיניה, מדמיינת את דמותו של ביל מנופף לה בחיוך רגע לפני שהתחיל לרוץ במהירות לכיוון היציאה מהפארק. היא רצתה שהוא יהיה לצידה, שיחבק אותה, ושידע מה היא חושבת ומרגישה כלפיו...
כמה דקות עברו, היא לא ידעה, כשפתאום נזכרה בטניה. היא פקחה את עיניה בבהלה וקפצה מהמיטה. היא לקחה את הפלאפון וחייגה במהירות שיא את המספר של טניה.
למזלה מהצד השני נשמעו כמה צלילי המתנה וטניה ענתה.
"הלו?" נשמע קולה הנעים של טניה.
"טניה, אני כל כך מצטערת שלא התקשרתי ולא באתי אלייך אחרי שסיימת בצפר!" אמרה ליזה במהירות. "סליחה, באמת, פשוט הלכתי לקאי ודיברתי איתו על משהו אני אספר לך אם נוכל להיפגש, את תוכלי לבוא אליי?"
"אה, בסדר אני סולחת." אמרה טניה. "אבל אמ, אולי כדאי שאת תבואי אליי? פשוט אין לי מטריה והמכונית בתיקון..."
"אה, בסדר." אמרה ליזה בחיוך. "ביי." היא אמרה וניתקה.
היא לבשה מעל הסוודר האפור שלה מעיל עור שחור שהגיע עד לקצת אחרי מותניה, נעלה מגפיים שחורים עד הברך ויצאה. מיד היא פתחה את המטרייה שלה והתחילה ללכת לכיוון ביתה של טניה שהיה במרחק כמה רחובות. בדרך היא שמה לב שהיא הולכת באותו כיוון שביל רץ אליו אחרי שנפרד ממנה, ומכך הסיקה שהוא בטח גר לא רחוק מטניה. היא הגיעה לצומת והתחילה לחצות את הכביש, אך הפעם הסתכלה טוב טוב שאין מכוניות בדרך, ופנתה ימינה. בדיוק כשעלתה על המדרכה עברה על הכביש מאחוריה מכונית קדילאק שחורה. המכונית השפריצה מים ואלה הרטיבו מעט את מגפיה של ליזה. ליזה המשיכה ללכת כאילו כלום לא קרה.
היא הגיעה מרחק כמה מטרים מביתה של טניה כששמה לב שברמזור עומדת לידה אותה מכונית קדילאק שחורה שהשפריצה עליה לפני כמה דקות. בתוכה ישב אותו נער שישב עם ביל במכונית שלו, כשהוא כמעט דרס אותה. ליזה הוציאה את הפלאפון שלה והתקשרה במהירות אל טניה.
"טניה, שינוי בתכניות, רדי למטה אני אסביר לך הכול." היא מיהרה להגיד וניתקה.
אחרי דקה טניה יצאה מהבית, לבושה במעיל הירקרק שלה וכובע הסגלגל שהתאים מאוד. היא רצה אל ליזה, נעמדה מתחת למטריה שלה, ושאלה "נו, מה עושים?"
"את רואה את הבחור הזה עם הראסטות, שיושב בקדילאק השחורה?" שאלה ליזה והצביעה עליו.
"כן..." אמרה טניה באיטיות.
"הוא אח או חבר של מישהו שפגשתי היום," אמרה ליזה, וגוללה את הסיפור המלא באוזניה של טניה.
"אה, הבנתי." אמרה טניה לבסוף כשליזה סיימה לדבר.
"אז, חשבתי, אם נעקוב אחרי הבחור הזה, נגלה איפה ביל גר ואז אני אדע לאן ללכת אם ארצה לראות אותו." סיימה ליזה בחיוך.
"זה לא נשמע לי טוב." אמרה טניה והביטה בחשש בבחור.
אבל אז התחלף הצבע ברמזור לירוק והקדילאק התחילה לנסוע.
"בואי!" אמרה ליזה, אחזה בידה של טניה והן התחילו לרוץ אחרי המכונית השחורה.
אחרי כמה דקות של ריצה, המכונית פנתה שמאלה, ונסעה יותר לאט, כי זה היה רחוב יותר קטן, וחד סטרי.
ליזה וטניה נכנסו לרחוב וראו את המכונית עוצרת ליד בית נחמד. הבחור יצא מהמכונית מחזיק בידו הימנית במטריה, ובידו השמאלית החזיק שקית שנראתה מלאה בבגדים.
הוא נעל את המכונית בקושי [בגלל ששתי ידיו היו תפוסות] ונכנס לבית.
ליזה חייכה אל טניה והתקרבה אל הבית.
"את לא חושבת להיכנס לשם!" אמרה טניה בחשש.
"לא, אני אחכה פה." אמרה ליזה והתיישבה על ספסל שהיה מול הבית בידיוק.

ביל ישב על קצה האמבטיה רועד מקור. הוא ניסה להתחמם בעזרת המגבת שהייתה על שיערו שכבר הספיק כמעט להתייבש, אבל זה לא עזר, להפך, זה רק קירר אותו עוד יותר, בגלל שהמגבת הייתה רטובה. איפה אחיו התאום? כמה זמן צריך לקחת רק חולצה, ז'אקט, מכנסיים, גרביים ונעליים בשביל אחיו המסכן שקופא כאן מקור?!
ביל התחיל לפסוע כה וכה במחשבה שזה יחמם אותו. זה לא עזר במיוחד.'זה בטח מראה  מוזר מאוד.' חשב ביל, וצחקק לעצמו. 'בחור רטוב, לבוש רק במכנסיים וגרב אחת רטובה, מהלך כה וכה בתקווה להתחמם.' הוא נעצר וכבש את פניו בידיו. אם רק החימום בסלון היה מגיע עד האמבטיה... אז הוא היה יכול להתחמם טיפה... הוא הסתכל על ידיו ושם לב שהן החווירו עוד יותר מרוב קור והיו כעת כמעט לבנות לגמרי. הוא הניח שכל גופו גם כמעט לבן. הוא הסתכל על עצמו במראה, וראה שהוא צודק. כל פלג גופו העליון החשוף היה כמעט לבן, ושפתיו, שבדרך כלל היו טיפה נפוחות וורדרדות מעט, היו כעת חיוורות והן איבדו מנפיחותן טיפה. ביל ליטף את שפתיו באצבע ארוכה וחיוורת וחשב. לפני שעה, פחות או יותר, הוא עמד ודיבר עם ליזה, וכל כך רצה לדבר איתה עוד ועוד ועוד עד שתבין מה הוא מרגיש כלפיה...
אם רק דיוויד לא היה כל כך תוקפני וצעקן, אולי ביל היה יכול להמשיך לדבר עם ליזה, ולהבין לאן היא ניסתה לחתור כשאמרה 'אתה יודע, זה כאילו שהגורל רוצה שניפגש.' הלוואי שהיה יודע מה היא חושבת עליו, הלוואי שהיה יודע מה היא מרגישה כלפיו...
כמה שהוא רצה לראות אותה שוב, לשמוע אותה, להחזיק בידיה...

הוא עצם את עיניו ועוד הפעם עלתה מולו התמונה הכל כך מאושרת שלו, עומד בידיים פרוסות, מחייך וצוחק, וליזה שרצה אליו, לבושה בשמלה קלילה בצבע צהבהב שמח, שערה השחור פזור על כתפיה, והיא קוראת בשמו וצוחקת, והוא תופס אותה ומחבק אותה ומרים אותה לגובהו, והם כל כך קרובים כל כך, כל כך... כל כך... כל... כך...
ביל פקח את עיניו ואפילו לא זכר שהוא נשכב ככה על הרצפה. הוא קם לאט וסידר את שיערו. הוא נשען מעל הכיור הלבן, והסתכל על עצמו במראה. פתאום הדלת נפתחה וטום עמד בפתח, מחזיק בבגדיו שהביא מהבית.
"או, טום, יופי שנזכרת לבוא, חשבתי כבר שהתחלת חיים חדשים בלעדי." אמר ביל בנימת קול קרירה.
"חה חה." אמר טום וזרק אל ביל את הבגדים והניח את המגפיים על הרצפה. "תתלבש מהר, דיוויד רוצה כבר לצאת."
טום יצא וסגר אחריו את הדלת. ביל מהר לבש עליו את החולצה והז'אקט החמים וחייך. אחרי זה הוא הוריד את מכנס הג'ינס הרטוב ולבש את המכנס השחור שטום הביא. הוא מהר החליף גרביים ונעל את המגפיים השחורים. כשנכנס לסלון, דיוויד בידיוק טרק את הפלאפון שלו והסתכל על כולם.

"קדימה יוצאים." הוא אמר ולקח את המטרייה שלו.

הו הו אהבתי את הקטע שביל נרטב [=
טוב מוזמנים להגיב ולהגיד לי איך היה הפרק [=
ולסיום:
 אעאעאעאעא כפתור של דיוויד?!? חחחחחח......
וואו השקענו.....

היי, אני ממש בדיכאון ולא יודעת אפילו למה.
אולי זה בגללו, אולי זה בגלל כל הטווינסטים שאני קוראת וכל כך מרגשים אותי,
אולי זה בגלל שיש קטעים בסיפור שלי שממש מרגשים אותי, אולי זה בגלל שראיתי את הסרט אנסטסיה כבר בערך 20 פעם וזה כל כך מרגש,
אולי זה בגלל שאני חושבת יותר מידי על ביל, אולי זה בגלל שהסיפור שיהיה אחרי אהבה גם פוצעת מעציב אותי,
ואולי זה בגלל השירים הדיכאוניים שאני מקשיבה להם.
טוב את הפרק ערכתי בערך מאתיים פעם ועכשיו הוא ממש בסדר בעיני אז הנה.
   
בפרק הקודם:
ליזה מטפלת בפצע של קאי
היא מספרת לו על הבחור שכמעט דרס אותה והוא אומר לה שהיא לגמרי מאוהבת בו
ליזה מכחישה ואומרת שהיא לגמרי בטוחה מה היא מרגישה כלפיו
ואז נזכרת שטניה סיימה בצפר לפני שעה ונאלצת להפרד מקאי וללכת לטניה
כשהיא יוצרת מביתו נדמה לה שמישהו מסתכל עליה,
היא מסתכלת אחורה ורואה את הוילונות בביתו של קאי זזים כאילו מישהו עמד שם והסתכל עליה לפני שניה.

פרק 3
ליזה הלכה לאיטה לכיוון הבית של טניה והוציאה מכיסה תוך כדי את הפלאפון כדי להתקשר אליה. היא מצאה אותו וחייגה במהירות את מספרה של טניה. מהצד השני נשמע קול של אישה שהודיע על כך שהפלאפון סגור. ליזה ניתקה בעצבנות והכניסה את הפלאפון שלה לכיסה. היא חשבה שניה על מה שראתה כשיצאה מביתו של קאי. למה הוילונות זזו? אולי הייתה זאת הרוח שהזיזה את הוילונות? לא, זה לא יכול להיות, החלון היה סגור... האפשרות היחידה היא שמישהו הזיז אותו. יכול להיות שזה היה החתול. לא, החתול הרי היה על ברכיו של קאי, ואפילו חתולים לא מסוגלים לרוץ כל כך מהר... אז נשארה רק אפשרות אחת. שבן אדם עשה את זה. אבל... מי? קאי גר לבד. אולי היה אצלו חבר? אבל אז, למה להסתיר אותו? אולי זה היה קרוב משפחה? לא... ליזה ידעה שהוריו של קאי גרים ביפן, והיא לא ידעה על עוד קרובי משפחה שיש לו. אבל היא זכרה שבכל התמונות המשפחתיות שלו, חוץ ממנו ומהוריו, הייתה שם ילדה... ילדה בעלת שיער שחור וחלק וחיוך כל כך נעים.... קאי אף פעם לא דיבר על משפחתו. כשנפגשו קאי סיפר רק על זה שהוריו גרים ביפן, הוא לא סיפר שום דבר על אחיות שיש לו... אבל, למה בהכרח שזאת תהיה אחות? זו יכולה להיות בת דודה, או איזושהי קרובה-רחוקה.... קאי תמיד סירב לדבר על משפחתו. הוא לא היה מאושר איתם, ליזה ידעה זאת. חבריו של קאי למדו כבר שלא להזכיר את משפחתו של קאי, אחרת כל השיחה הייתה מתפקששת וקאי היה מדוכא למשך שארית היום. אבל בכל זאת, מי היה זה שהזיז את הוילונות?

"ביל, בוא תאכל!" נשמעה צעקתו של טום מהמטבח. ביל לא ענה. הוא המשיך לשבת על הספה החומה ושקע במחשבות. איך ימצא את אותה נערה, שכמעט דרס? הוא רצה לראות אותה, רק עוד פעם אחת. לראות אותה, לגעת בה, לדעת שהיא בסדר. הבעיה היא, שהוא אפילו לא יודע את שמה. איך ימצא אותה? איך ידע איפה לחפש אותה? הלוואי שהיה יודע את התשובות לשאלות האלה... הוא עצם עיניו ונזכר בדמותה, עומדת מולו ומחייכת אליו. הוא חייך לעצמו, ודמיין אותה רצה אליו,  קוראת בשמו, מחבקת אותו, הוא דמיין את עצמו מחבק אותה ומרים אותה כך שהייתה טיפה יותר גבוהה ממנו, מחייך וצוחק, שפתותיהם כל כך קרובות...
"ביל!" טום נכנס לחדר והתיק אותו ממחשבותיו. "קראתי לך לפני שעה, בוא כבר. תפסיק לחשוב על בחורות ותזיז ת'תחת שלך למטבח!"
"לא חשבתי על בחורות." שיקר ביל, למרות שידע שאף פעם לא יוכל לשקר לאחיו התאום. "וחוץ מזה קראת לי לפני חמש דקות, לא שעה."
טום חייך אל ביל ואמר. "לי – אתה לא תשקר, אחי הקטן והיקר. חשבת על בחורה, אני יודע." ביל הסתכל על טום. טוב, נו, הנה ההוכחה לכך שאף פעם לא יוכל לשקר לו. "טוב, חשבתי על בחורה, אתה מרוצה?" אמר בכעס וניסה לקום אבל טום חסם את דרכו.
"נו, בילי, על מי חשבת, הא?" התחכם טום.
"טום תפסיק לנדנד לי, חשבתי שקראת לי לאכול, לא?" השיב ביל.
"אל תשנה נושא. על מי חשבת? אני אוציא את זה ממך, תאמין לי." טום חייך.
ביל הסתכל הצידה, מכווץ את שפתיו. למה טום תמיד חייב להידחף?!
"טום...נו..." ניסה ביל למצוא דרך לגרום לו לעזוב אותו. אבל אחיו התאום הבין אותו ואמר, "זה לא ילך לך. על מי חשבת? מספיק רק שם." הוא הקל על ביל.
"אני לא יודע איך קוראים לה." אמר ביל. "זהו. עניתי לך, תן לי לצאת."
"לא כל כך מהר." אמר טום. "איפה פגשת אותה?"
"נו, טום תרד ממני כבר!" ביל דחף את טום וניסה לקום. טום תפס את ידו של ביל.
"נו, ביל, אנחנו אחים תאומים אתה חייב לספר לי הכול!" אמר טום בתחנונים לעוד מידע על הבחורה הזאת.
"לא תמיד!" צעק עליו ביל והשתחרר מאחיזתו של טום. הוא הלך בזעם ויצא מין החדר והתקדם, לא אל המטבח, אלא אל דלת היציאה.
"ביל, ביל!! תחזור!" צעק טום ורץ אחריו. "נו, ביל! אני מצטער נו!!"
הוא נעצר באכזבה ליד דלת המטבח, בוהה בדלת הכניסה שנסגרה והקשיב לצעדיו המתרחקים של ביל.
"אתה יודע, טום, אפילו שהוא האח התאום שלך, גם לו יש חיים פרטיים." אמר גוסטב והציץ מדלת המטבח.

ביל צעד בזעם במורד הרחוב, לא יודע לאן ללכת הפעם. לא היה לא כוח ללכת לביתו, משום שטום ילך לשם אחריו. הוא שנא כשטום עושה את זה. כשהוא מתערב בחייו הפרטיים, שלו. אפילו שהם תאומים, לכל אחד מהם יש חיים פרטיים, וגם לו יש כאלה!
וגם לטום יש חיים פרטיים משלו. ביל לא בא ושואל 'על איזו בחורה אתה חושב?' כל פעם שהוא מודע למחשבותיו של אחיו. לפעמים הוא שנא את הטלפתיה שיש ביניהם. לפעמים הוא היה רוצה לשלוט בטלפתיה הזאת, לבחור מתי הוא רוצה שטום יראה את מחשבותיו, ומתי לא. הוא היה בטוח שגם טום רוצה בזה. הרי גם טום לא מגלה לו הכול. הרי גם טום יושב לפעמים ושוקע במחשבות. אז למה, לעזאזל, הוא תמיד חייב להפריע לאחיו, כשביל לא מפריע לו אף פעם?! טוב נו, הוא לא צריך להגזים. זה לא 'אף פעם' זה יותר 'לעיתים רחוקות'. אולי יש פעמים שביל גם מפריע לטום אבל לא מודע לזה. אולי יש פעמים שגם טום מרגיש כמו ביל, שגם הוא חושב על מישהי, ואז פשוט רוצה שביל לא יראה את זה.

אם כך, מי לעזאזל, הזיז את הוילונות? ליזה החליטה שתספר את זה לטניה, ותדבר איתה גם על הבחור ההוא. מרוב שליזה הייתה שקועה במחשבותיה -

ביל לא שם לב לאן הוא הולך -

ואז היא בטעות -

הוא בטעות נתקל -

במישהו.

"סליחה! אני ממש מצטער!" הוא צעק פעם שניה באותו יום. הוא מעד מעט, התייצב ותפס בכתפיה של הבחורה בה נתקל, כדי שלא תיפול. 'אני צריך להפסיק לחשוב טום ככה, פעם שניה שאני כמעט הורג בנאדם, ועוד באותו יום.' הוא חשב לעצמו.
"זה בס-סדר... אה.. אני..." היא גמגמה כשהבחינה במי נתקלה. או שזה צירוף מקרים מאוד-מאוד מוזר או שהוא פשוט עוקב אחריה.
"וואו, אמ, אנחנו צריכים להפסיק להיפגש ככה!" הפר ביל את הדממה. הנערה חייכה. "לא הספקנו להכיר בפעם הקודמת. קוראים לי ביל." הוא חייך והושיט את ידו ללחיצה.
היא לחצה את ידו בחשש ואמרה "אני – אני ליזה." היא מייד הורידה את החיוך, שילבה את ידיה ואמרה "אתה עוקב אחרי?" ביל הניד בראשו בחוזקה ואמר "לא! מה פתאום! למה לי לעקוב אחרייך?" הוא אמר בהפתעה והוסיף לעצמו במחשבותיו 'אבל הייתי שמח לעשות זאת'.
היא הסתכלה עליו בחשדנות ואז אמרה "אז, למה אתה כזה... אמ.... כועס?"
"אה." הוא הסתכל על כפות רגליו. "בגלל אחי המטומטם."
"בן כמה הוא?" היא שאלה.
"אנחנו תאומים. הוא גדול ממני ב-10 דקות." השיב ביל בקצרה.
"אה." היא אמרה. "מה הוא עשה? אם מותר לי לשאול?"
"אה, הוא פשוט מתערב לי בחיים." אמר ביל, מסמיק לאור העובדה שבגלל אותה הנערה הוא התחיל 'להתערב לו בחיים'.
הם התחילו ללכת, לכיוון שאליו ביל הלך מלכתחילה, מדברים.
"מותר לי לשאול איך הוא בדיוק 'התערב לך בחיים'?" שאלה ליזה והביטה בביל.
"אמ." ביל הסמיק עוד יותר בגלל השאלה הזאת. "אמ, אה, לא... לא ניראה..."
"טוב, בסדר. הבנתי. זה לא משהו שאני צריכה לדעת." ליזה חייכה אליו והתחילה לצחוק.
ביל נשם לרווחה וצחק יחד איתה. הם המשיכו לצחוק ככה עד שהגיעו לפארק הגדול שהיה בחלק קצת מרוחק מהעיר.
הם עמדו מול הכניסה מסתכלים לעבר האגם הגדול שהיה באמצע הפארק ועליו צפו כעת עלים יבשים שנשרו מהעצים שהיו מסביב לו. בחורף, תמיד כשהאגם קפא, ילדים החליקו על הקרח ושיחקו עליו. הם המשיכו לצעוד לתוך הפארק.
"אתה יודע, זה כאילו הגורל רוצה שניפגש." היא אמרה לפתע והקפיצה מעט את ביל.
"מה.. מה זאת אומרת..?" הוא שאל, שואל את עצמו בלב לאן היא חותרת.
"נו, איך שנפגשנו היום פעמיים, ובשתי הפעמים האלו כמעט הרגת אותי?" היא אמרה, בועטת קלות בעלים היבשים שעל המדרכה.
"טוב, אל תגזימי, אני לא יכול להרוג בנאדם כשאני רק נתקל בו." אמר ביל.
"טוב, אבל בכל זאת, כמעט נפלתי, ועזרת לי. זה די מוזר לא?" היא אמרה בעודם ממשיכים להתקדם לעבר האגם הגדול.
טוב, היא צודקת, זה באמת טיפה מוזר. בכל זאת, הם נפגשו באותו יום פעמיים, בשתי הפעמים האלו הוא כמעט הפיל אותה, וזה קרה בגלל ריב שלו עם טום. היא באמת צודקת. מעניין מאיפה היא יודעת את כל זה. האופי שלה באמת מאוד מוצא חן בעיניו. היא עצמה באמת מאוד מוצאת חן בעיניו. איך בא לו עכשיו לחבק אותה, לגעת בה, לדעת מה היא חושבת עליו... הוא רוצה שהיא תדע מה הוא חושב עליה...  הוא רוצה שהיא תחזיק בידו, הוא רוצה להרגיש את מגע ידיה, מגע שפתיה על שלו...
"ביל?" היא שאלה כשראתה שהוא לא עונה.
"מה – כן, כן, זה באמת מוזר." הוא מיהר לענות והנהן בחוזקה בראשו.
הם הגיעו לאגם והתחילו להקיף אותו.
"תגיד, בן כמה אתה?" היא שאלה.
"19." הוא אמר. "ואת?"
"18." היא ענתה. "אתה כבר לא לומד בבית ספר נכון? מה אתה –"
אבל צלצול הפלאפון שלו קטע את דבריה.
הוא ענה ומיד שמע את קולו של טום. "ביל, תחזור לפה תכף ומיד! דיוויד משתגע!"
"דיוויד? מה הוא קשור?" שאל ביל בסקרנות, תוהה אם טום ממציא את זה.
"הוא בדיוק הגיע, ואמר בדחיפות שאנחנו נוסעים לברלין, ואז הוא שם לב שנעלמת, והוא עכשיו רותח, תחזור לפה תוך שתי דקות או שהוא יאכל אותך חי!"
"אל תעבוד –" אבל באותו רגע נשמעו ברקע צעקותיו של דיוויד שצעק בבירור "תגיד לו שהוא מת אם הוא לא פה תוך דקה!!"
"שמעת אותו, כדאי מאוד שאתה נמצא עכשיו מרחק חצי דקה מהבית." אמר טום.
ביל החוויר. "טוב, אני בא." הוא אמר וניתק תוך כדי שדיוויד חידש את צעקותיו.
"אני חייב לטוס, אחרת את לא תזכי לשמוע אותי עוד הפעם, עד סוף חייך!" הוא מהר רשם את מספר הפלאפון שלו על פיסת נייר שהייתה לו במקרה בכיסו, ודחף אותה לידיה של ליזה המופתעת. "מצטער!" הוא אמר, נופף לשלום והתחיל לרוץ לכיוון היציאה מהפארק בידיוק כשהתחיל לרדת גשם.