Tokio Hotel Story^^

היי ^^

וסליחה על השעה... אבל זה חופש חנוכה, מותר הכל !! 3=

אוקיי באיחור קצת גדול אני מביאה לכם את פרק 10 בלי הרבה חפירות ^.^

אההההה וחנוכה שמח לכולם [=

וגם סילבסטר שמח לכולם ^^

מאירועי הפרק הקודם (אוי, למה זה כותב קטן? O.O):

היי [=

נכון, אמנם הוואנשוט התעכב טיפה (?) אבל הנה הוא!

אז, אחרי מאתים אלף עריכות ושינויים, הנה הוואנשוט "תציל אותי".

תציל אותי

ביל הדליק את החימום בחדרו והתיישב חזרה בכיסא ליד השולחן, מתחפר בסוודר שלו. הוא הרגיש כ"כ ריק בלי טום, כ"כ בודד. כאילו חלק מליבו פשוט הלך ועזב אותו. הוא החזיק את העט שלו, מסתכל בחלון השחור, בפתיתי השלג החולפים על פניו בדרך למטה. רק חודש. רק חודש בלי טום. איך הוא עשה לו את זה? איך עזב אותו?

בעיניים מלאות דמעות, החל ביל לכתוב.

טום היקר,

אני כועס עלייך. על הטמטום שלך. אני מרגיש כאילו יש בי חלק ריק, אני לא מרגיש עצמי. טום, איך עשית לי את זה?! מאז שעזבת אני לא חי, אני בודד, אני מרגיש לא אנושי! מתי תחזור, טום? מתי? ולמה עזבת?

אני לא מרגיש שאוכל לחיות ככה עוד הרבה זמן. אני לא יכול יותר. שברת אותי.

הבטחנו לעצמנו, הרי הבטחנו, שלא ניפרד לעולם! מה עשיתי שזה מגיע לי?

כל העולם שלנו, כל היחסים שבנינו יחד, כולם התמוטטו! כל מה שהיה בינינו, הכול כאילו התפוגג בבת אחת.

הלב שלי מתפורר בתוכי, הוא נרקב מבפנים.

תחזור אליי, טום. אני רוצה לחזור לחיים הקודמים שלנו.

אני רוצה לחזור אלייך.

אני קופא פה בלעדייך.

עד מתי אני צריך לחכות?

עד כמה תיתן לי לסבול?

אני רק רציתי לחגוג איתך את הזכייה.

                                                                                                               ביל.

ביל הניח את העט על השולחן וניגב את הדמעות שעלו בעיניו. על מיטתו עוד נחה החולצה שטום שכח פה. ביל הרים אותה ועבר באצבעו על הכתמים השחורים שהוא עשה על החולצה עם האיפור שלו, כשבכה עליה. הוא יצא מחדרו, מחזיק ביד אחת את החולצה, צמודה אל חזהו, וביד השניה את המכתב.

הוא נכנס לחדרו של טום, שהיה ריק מלבד הרהיטים. הוא העביר יד אחת לאורך השידה והשאיר דרך נקייה בין כל האבק שהצטבר שם לאורך החודש האחרון. הוא פתח את הארון הריק, קופץ אחורה בבהלה כשהעכביש שהיה שם ברח במהירות החוצה. ביל נתן לו להתרחק ואז התקרב אל הארון ובחן אותו מבפנים. גם בפנים היה הרבה אבק. פה ושם נראו תמונות של בחורות בביקיני, וקשקושים של טום. ביל הבחין שטום כתב בגדול, באמצע של כל הקשקושים הקטנים, "חופש 89". ביל ליטף את המילים האלו. המילים שחרוטות בידו. לפתע הוא הבחין בקו חרוט, ריבוע, מסביב למילים האלה. ביל נתן דחיפה קלה לריבוע, והוא נפל פנימה. ביל השמיע קריאת הפתעה. בפנים היה שקע בקיר, שלתוכו טום דחס נייר מקופל. ביל חשב, ואז הכניס את ידו לשקע והוציא את הנייר. בידיים רועדות הוא הניח את החולצה על מיטתו של טום ופתח את הפתק.

אנחנו, ביל וטום קאוליץ טרימפר,

מבטיחים שלא ניפרד לעולם, ולא נבגוד אחד בשני.

תמיד נהיה שם בשביל השני, ותמיד נעזור אחד לשני.

תמיד נתחלק בחפצים שלנו.

נשתדל לא לריב, ונבטיח שאף אחד מאיתנו לא יעזוב את השני יום אחד.

נאהב אחד את השני, ולעולם לא נשנא.

אנחנו מבטיחים לאהוב.

למטה היו שני כתמי דם יבשים. ביל נזכר שכדי שזאת תהיה שבועה אמיתית, הם שרטו מעט את האצבע של כל אחד עם סכין, וטפטפו מעט דם על הדף. אך למטה, בקצה של הדף, נכתב משהו שנכתב מאוחר יותר, ביל לא זוכר את זה.

13.1.08

אני, טום קאוליץ טרימפר,

החלק הבא היה קרוע. ביל ידע שטום לקח איתו את החלק שקרע. ביל עצם את עיניו ודמעות זרמו על לחייו, משאירות פסים שחורים על לחייו. הוא לקח את החולצה של טום ויצא למרפסת של חדרו.

"בבקשה, טום... תחזור." מלמל ביל לתוך החשכה, מניח את ידיו על המעקה. שני הדפים בידו האחת התקמטו. פתאום נשמע רעש של צעדים בשלג. ביל הסתכל בפחד למטה, וראה דמות צועדת ברשלנות בשלג העמוק. ביל התקרב אל הדלת, מצמיד את הדפים והחולצה לחזהו, חושב מי זה יכול להיות. הוא יצא בריצה מחדרו של טום, רץ לאורך המסדרון, למטה במדרגות, דרך הסלון, ואל דלת הכניסה. הוא פתח אותה, מצפה לראות את מי שהוא חשב שזה. לא עמד שם אף אחד.

"הלו?" צעק ביל, מנסה לראות דרך החושך. "טום?"

אין קול ואין עונה.

ביל הסתכל על השלג וראה עקבות שמובילות אל הדלת.

עיניו של ביל התחילו להתרוצץ בפחד לכל מקום שראה, בעוד שהוא מתרחק מהדלת. הוא רץ למעלה, נכנס לחדרו וטורק את הדלת. הוא התיישב על המיטה, מכווץ את ברכיו אליו ונצמד אל הקיר. הוא החזיק את החולצה ושני הדפים קרוב ללוח ליבו. הוא פחד. הוא פחד ממה שראה. הוא פחד ממה שחשב. הוא רצה שטום יהיה לידו. הוא רצה שטום יחבק אותו וירגיע אותו. הוא מתחיל לדמיין דברים, הוא מתחיל להיזכר בדברים. דברים שהפחידו אותו.

"אני רוצה אותך איתי." הוא מדמיין, הוא רק מדמיין...

הוא קם בבהלה ורץ לדלת, מועד על השטיח, ויוצא למסדרון. הוא מתחיל לקבל הזיות. הוא מתחיל להשתגע.

עומד במסדרון, הוא שמע בתוך ראשו "אתה שלי."

"לא, די!" צעק ביל ורץ לאמבטיה, לופת בראשו.

הוא סגר את הדלת, מסתכל במראה.

"אני משתגע." הוא אמר.

*פלאשבק*

"ביל, אתה יכול לעזור לי?" נשמע קולו של טום מלמטה.

ביל המשיך להתאפר, מתעלם מטום.

"ביל?"

ביל הזדקף.

"נו ביל!" צעק טום.

"אין לי כוח!" צעק ביל בחזרה.

טום נכנס לחדר, מנגב את הזיעה ממצחו.

"נו, ביל." אמר טום, מתחנן. "תעזור לי בבקשה. אני לא יכול לעשות את זה לבד."

"אז תצטרך להתמודד." אמר ביל, לא מפנה אפילו את מבטו לטום.

*ס. פלאשבק*

"אני מגעיל. אני מטומטם." אמר ביל מסתכל על עצמו במראה. "בגללי הוא עזב."

הוא שם את ידיו על המראה, נשען עליה.

*פלאשבק*

ביל ישב על הספה, מחזיק בקבוק בירה.

טום נכנס לחדר, מניח את הגיטרה על הספה השניה, וזורק על גיאורג את הדף המקומט שהחזיק.

ביל פתח את הבקבוק, לוגם לגימה ארוכה ומחייך.

"ביל, תן לי שלוק." אמר טום, מתיישב על הספה.

ביל הניד בראשו.

"ביל, נו אל תהיה רע!" צעק טום והתנפל על ביל.

"אוף טום, מי שמדבר, תראה מה עשית!" צעק ביל כשהבירה נשפכה על חולצתו.

"כל זה לא היה קורה אם היית יודע להתחלק." סינן טום.

*ס. פלאשבק*

"טום..."

ביל הסתכל על המראה.

"אני רוצה אותך, טום." לחש ביל.

*פלאשבק*

"והזוכים הם... טוקיו הוטל!!"

ביל קפץ מעלה מטה, מוחא כפיים.

הוא התקרב אל טום בכדי לחבק אותו, אך טום הסתכל עליו במבט כועס והתרחק ממנו.

"מה... טום?" ביל המבולבל הסתכל על טום במבט מופתע, מתקדם לעבר הבמה בעצב.

*ס. פלאשבק*

*פלאשבק*

ביל נכנס לחדרו, מחזיק בשלושת הפרסים בהם זכו.

"טום!" צעק ביל.

שקט.

"טום?" שאל ביל יוצא מהחדר, מחזיק שני בקבוקי בירה.

הוא הלך בשקט לחדרו של טום, ופתח את הדלת.

החדר ריק.

דלת הארון פתוחה ואין בה בגדים.

בקבוקי הבירה של ביל נפלו על הרצפה ונשברו.

"לא!" ביל נפל על הרצפה, דמעות זורמות מעיניו, לא מאמין שטום עשה לו את זה.

*ס. פלאשבק*

"לא, די, די!! אני לא רוצה להיזכר בזה!!" צעק ביל, מושך בשיערו. "תפסיק!"

הוא הטיח את אגרופו בכל כוחו במראה.

רסיסי זכוכית עפו לכל עבר. "אין לי כוח!"

הוא הכה את המראה עוד הפעם. "אז תתמודד!"

ועוד פעם. "כל זה לא היה קורה אם היית יודע להתחלק."

ועוד הפעם. 'תמיד נתחלק...'

עוד הפעם. 'נאהב אחד את השני...'

ועוד פעם. 'אנחנו מבטיחים לאהוב.'

ידו המדממת של ביל כאבה, והוא בכה, אבל זה הגיע לו. על הטמטום שלו. על האנוכיות שלו.

הוא התיישב על הרצפה, מחזיק בידו המדממת. חולצתו של טום התלכלכה מדם, והדפים שהחזיק נפלו על הרצפה. פתאום, בבת אחת, כל האורות כבו. ביל היה בחשכה מוחלטת, הוא לא ראה כלום.

"לא!! לא! תדליקו את האורות! די!" צעק ביל, מתכווץ במקומו על הרצפה, בוכה. "די!! אני מפחד!! טום, תציל אותי!! טום... בבקשה..."

הוא הצטער, הצטער על כל הסבל שגרם לטום, הצטער על כל האנוכיות שלו. הוא בכה, מחזיק בחולצתו של טום, הפצע בידו מפעם בכאב. האורות לא נדלקו, עדיין היה חושך, וביל לא ראה כלום. "טום, בבקשה... תציל אותי... תשמור עליי..."

לפתע הוא שמע קול התנשפות בסביבות הדלת.

"לא, לא..." אמר ביל, תוך כדי בכי. "טום, תשמור עליי, אני מפחד!"

הוא שמע את הדמות פוסעת ברשלנות, מפילה משהו. הוא הרגיש את הדמות מתכופפת, הוא שמע את קול ההתנשפות באוזנו.

הוא הרגיש את ידיה של הדמות מוצאות אותו, ומרימות אותו אל חיבוק. ביל זיהה את הידיים החמות האלה.

"אני פה, אל תפחד." אמר טום. "אני איתך, אני שומר עלייך."

"אל תעזוב אותי טום, אני מפחד." אמר ביל. "אל תלך, תישאר איתי. אני מפחד."

"אני לא אעזוב אותך יותר בחיים. אני לא הולך." אמר טום. "חזרתי."

טום הרים אותו, מחבק אותו חזק, מלטף את ראשו. הוא הוביל אותו באיטיות דרך הדלת, אל החדר של ביל. שם היו החלונות פתוחים, ואור הירח האיר את החדר. טום הושיב את ביל על המיטה, מתיישב מולו על הברכיים.

"אני מצטער." הם אמרו פה אחד.

"לא הייתי צריך לברוח." אמר טום. "בבקשה תסלח לי."

בעיניו עמדו דמעות. הוא החזיק בשתי ידיו של ביל.

"מה עשית לעצמך?" הוא שאל בדאגה כשהבחין בדם על ידו של ביל. הוא מיד קם ויצא מין החדר.

"לא, אל תשאיר אותי לבד!" צעק ביל.

טום נכנס לחדר מחזיק בידיו תחבושות, ופינצטה.

"שברתי את המראה." לחש ביל בבושה.

"לא נורא." אמר טום בחיוך והרים את הפינצטה.

"זה יכאב?" שאל ביל בקול ילדותי.

"כן, אבל תתאפק." אמר טום ולקח את ידו של ביל.

ביל עצם את עיניו בחוזקה.

הוא הרגיש את הפינצטה תופסת בזכוכית בידו, ואז פתאום, כאב.

הוא צווח.

"זה כואב..." אמר ביל.

"אבל אחרי שנסיים עם זה, זה כבר לא יכאב." אמר טום.

טום הוציא עוד, ועוד זכוכיות. זה כאב לביל, מאוד.

לבסוף, טום הוציא את הזכוכית האחרונה.

הוא שטף את הפצע של ביל, וחבש את ידו.

האורות נדלקו.

ביל התיישב על מיטתו, וטום נעמד מולו.

"עכשיו, אני רוצה שתסביר לי." אמר טום. "למה שברת את המראה?"

ביל שתק.

טום המשיך להסתכל עליו.

פתאום הוא התיישב ליד ביל וחיבק אותו שנית.

"אני לא כועס. אני רק דואג לך." אמר טום.

"אני מטומטם, אני מפגר!" צעק ביל והחל לבכות. "גרמתי לך רק סבל, תמיד חשבתי רק על עצמי, אני צריך להיענש על זה!"

"די, אל תדבר ככה." אמר טום. "אתה מצטער על זה, וזה מספיק בשביל לסלוח לך."

טום קם.

"אכפת לך אם אלך להתקלח?" שאל טום.

"אבל אל תתעכב. אני לא רוצה להישאר לבד." אמר ביל.

טום חייך, ויצא מהחדר.

מתוך כיס מכנסיו נפל דף.

טום לא שם לב.

ביל קם, ולקח את הדף.

הוא פתח אותו.

זה היה החלק הקרוע מהדף שביל מצא בארונו של טום.

מבטיח תמיד לשמור על אחי, ביל.

לא לעזוב אותו, לא לאכזב אותו.

תמיד לאהוב אותו.

בטוב וברע.

באש ובמים.

על היבשה ובשמיים.

למטה נוסף משפט, בטוש אדום.

אבל כנראה הוא... לא הבטיח את זה לעצמו.

איך? נחמד?

טוב את זה תשמרו לתגובות...

לגבי פרק 10, שמעו אני בעיכובים קטנים עם פרק 11, אז יש מצב שלא יהיה פרק בסוף השבוע הזה...

ומנויים?

סורי, לא היה לי זמן לשלוח את הספוילרים, אבל עכשיו לי!!

היי, כן אני יודעת.

היה אמור להיות וואנשוט.

אבל משהו לא הסתדר לי, ואני צריכה לערוך אותו עוד הפעם.

אז במקומו אני אשים את פרק 9.

והוואנשוט?

כנראה יעלה מחר, או ביום שלישי.

בפרק הקודם:

טום לוקח לביל את המגבת, ביל מתעצבן עליו.

ליזה עומדת במרפסת במלון, וחושבת על ביל.

מולה עומד בניין יוניברסל, ליזה רואה בחלון את ביל.

היא שולחת לו סמס ובו היא מודיעה לו שהיא בברלין.

שניהם הולכים לחפש אחד את השני, ובגלל כמות האנשים ברחוב הראשי בברלין, לא מצליחים לתפוס את ידו של השני.

ביל הולך לחפש את ליזה במלון שלה, ושואל את המזכירה אם יש להם ליזה במלון.

בידיוק אז, יד מונחת על כתפו של ביל.

"אה..."

זה היה הבחור היפני ההוא. הוא הסתכל על ביל במבט מאיים.

"אין כאן שום ליזה. אתה יכול ללכת." אמר הבחור.

"אבל אני  –"

"יש כאן ליזה –" התחילה המזכירה.

"אתה לא מבין מה אומרים לך?!" אמר הבחור, מתעלם מדבריה של המזכירה. "לך מפה כבר!"

"אבל אני צריך –"

"אתה לא צריך כלום." קטע אותו הבחור. "עכשיו אתה הולך מפה."

הבחור סובב את ביל והתחיל להוביל אותו אל היציאה.

"אבל רגע, אני צריך לדבר עם ליזה!" אמר ביל וניסה לעצור, אבל הבחור המשיך לדחוף אותו.

"אתה רוצה שאני אתחיל להשתמש באלימות? תעוף מפה!" הבחור דחף אותו אל הדלת.

"אתה יודע בכלל עם מי אתה מדבר?!" צעק עליו ביל, הסתובב והסתכל עליו בזעם על חוצפתו. הוא פיזר את שיערו והסיר את משקפיו. אחר כך הפשיל את שרווליו, שחשפו את הקעקוע הגדול שלו.

"אני ביל קאוליץ!" צעק עליו ביל והחל לעורר את תשומת ליבם של אנשים סקרנים.

"כשאני אדע מי זה ביל קאוליץ, ואם מישהו מכיר אותו בכלל, אני אקרא לך." אמר הבחור. "ועכשיו, אתה הולך מפה."

הוא דחף את ביל החוצה דרך הדלת.

"ולא חוזר." הוא הוסיף, דוחף את ביל בפעם האחרונה, מוציא אותו לרחוב וגורם לו למעוד וכמעט ליפול.

"הוא עוד יקבל." סינן ביל בכעס.

ליזה נכנסה למלון, מסדרת את שיערה. היא התקדמה במהירות לכיוון המעליות. היא הבחינה בקאי המתקדם אליה. היא נעמדה במקומה והסתכלה על קאי, שעל פניו היה תלוי מבט מודאג.

"איפה היית? את יודעת איך הדאגת אותי?" הוא תפס בידה ומשך אותה אל המעליות.

"רק טיילתי קצת." אמרה ליזה בתמימות. "לא קרה לי כלום."

"אל תעשי את זה עוד הפעם." אמר קאי. "אני לא רוצה שתלכי לאיבוד פה פתאום."

"כן, אמא." אמרה ליזה.

"אוך, ליזה!" קאי צחק ודחף אותה קלות.

ליזה פתאום שמה לב שהמזכירה הסתכלה עליה בסקרנות, כשקאי צעק את שמה.

ליזה המשיכה לחייך אל קאי.

"אה, קאי, תלך לחדר אני אבוא עוד שניה, אני צריכה לסדר כמה דברים." אמרה ליזה לאט.

קאי הסתכל בחשד מסוים על ליזה, ואז הנהן בדאגה והלך.

המזכירה סימנה לליזה להתקרב.

ברגע שהמעלית של קאי נסגרה ועלתה, ליזה רצה אל הדלפק.

"בבקשה אל תספרי לחבר הזה שלך, שסיפרתי לך." אמרה המזכירה.

ליזה הנהנה.

"לפני כמה דקות, היה כאן בחור שחיפש אותך." אמרה לה המזכירה.

ליזה שתקה.

"הוא נראה מאוד נלהב." לחשה המזכירה והתקרבה אל ליזה, כדי שתוכל לשמוע אותה. "הוא והחבר שלך רבו, ומשום מה החבר הזה שלך אמר לבחור הזה שאין כאן שום ליזה. הוא דחף אותו אל מחוץ למלון, ואמר לו לא להתקרב לכאן יותר."

"איך – איך הוא נראה?" שאלה ליזה, מקווה שמחשבותיה נכונות.

"שיער שחור ארוך, קעקוע על היד, ציפורניים עם לק, וקראו לו ביל קאוליץ." לחשה המזכירה והתיישבה.

ליזה הזדקפה והסתכלה קדימה במבט לא ממוקד. ביל חיפש אותה. הוא היה פה. הוא רצה לדבר איתה. הוא...

רגע, אבל למה קאי לא רצה שביל יראה אותה? זה מוזר... למה קאי שיקר לביל? קאי מסתיר ממנה משהו. זה בטוח.

ביל הסיט את שיערו מעיניו ונכנס לבניין היוניברסל בעייפות. השריטה שלו כבר לא ממש כאבה, והוא היה ממש עייף. ראשו הסתחרר טיפה.

פתאום, בעוצמה של שור מתקיף, התנפל עליו טום.

"ביל!! לעזאזל איפה היית?! חיפשנו אותך בכל הבניין!!" טום לפת את ידיו ומשך אותו אל אותו החדר שממנו יצא.

"זה בסדר, דיוויד, מצאתי אותו!" צעק טום ברגע שנכנס.

דיוויד הסתכל מיד על ביל, ופתח את פיו בכדי לצעוק עליו, אבל אז סגר אותו ורק הסתכל עליו בזעם ובדאגה.

"מה קרה לך?" אמר לבסוף, עיניו עוברות על שיערו הפרוע, חולצתו הקרועה, השריטה שלו, ולבסוף על המכנס שהתלכלך.

"אה – אה – לא משנה..." מלמל ביל.

טום דחף אותו אל הספה והושיב אותו עליה. הוא דחף לידיו את הסנדוויץ' שלו. "תאכל את זה מיד."

ביל התחיל לאכול. אחרי שסיים את הסנדוויץ', דיוויד הלך, גיאורג נרדם על הספה, וגוסטב יצא לקנות קפה בקיוסק ממול.

טום התיישב ליד ביל והסתכל עליו.

"הלכת לחפש את ליזה?" הוא שאל אותו.

ביל הנהן.

"ומצאתי אותה." הוא אמר וחייך לעצמו.

"באמת? איפה היא?" שאל טום בסקרנות.

"במלון מול היוניברסל." אמר ביל וחיבק את ברכיו.

"טוב, תתקשר אליה או משהו..." אמר טום וקם מהספה. "אני הולך למצוא את דיוויד."

ביל קם והתקדם אל השולחן, עליו שרר בלגן גדול. פה ושם נראו עיתונים, ומגזיני אופנה, בצד אחד היו עטיפות מהסנדוויצ'ים, על כל הלכלוך הזה נח ספרו של גוסטב, ביל הבחין בתיק האיפור של נטשה נח לו באמצע. ובצד, מאיים ליפול למטה, היה תיקו של ביל. ביל תפס בתיק שלו, וזרק אותו על הספה.

עכשיו נשארה השאלה, מה יעשה?

טוב, כרגע הוא צריך ללכת לעבוד על השירים. אבל, מה יעשה בנוגע לליזה?

הוא יכול להתקשר אליה. כן, זה מה שיעשה. אבל לא עכשיו. הוא לא יכול לחשוב רק על ליזה כל הזמן. יש לו גם דברים אחרים לעשות. ביל קם, הלך מהר לדלת ויצא דרכה. הוא עלה לקומה החמישית, והלך במסדרון לכיוון חדר ההקלטות שלהם.

פתאום הוא הרגיש כאב בבטן וראשו הסתחרר. הוא אחז בבטנו ונשען על הקיר, מרגיש שגופו נחלש. הוא הסתכל קדימה. המסדרון נהיה מטושטש והכול הסתובב. ביל המשיך ללכת לכיוון חדר ההקלטות, תוהה אם גם לטום קורה משהו דומה. ראשו הסתחרר יותר ויותר. הוא נכנס לחדר, מעוות את פניו בגלל הרעש שטום ודוניה הקימו, שגרם לכאב בראשו לגבור.

"דוניה!!" צעק טום ורדף אחריה בכל החדר. "די, נו תחזירי את זה!!!"

"לא רוצה." היא צעקה אליו בחזרה והמשיכה לרוץ, חולפת על פני ביל, שהבחין שהיא לקחה את כובעו של טום.

"דוניה, נו..." טום נעצר, מתנשף, והושיט את ידו כדי לקבל את כובעו.

דוניה חייכה בהנאה וזרקה אליו את הכובע. טום תפס אותו וסידר את שיערו בתוך הכובע.

ביל התיישב על הספה. ראשו כאב. הוא השעין את ראשו על ידיו ועצם את עיניו, מנסה להרגיע את עצמו.

"ביל? מה קרה?" הוא הרגיש את ידו של טום נוגעת קלות בכתפו.

"אני לא מרגיש טוב." אמר ביל בין ידיו.

"כדאי שתגיד לדיוויד, אולי אתה חולה." אמר טום בדאגה והרים את ראשו של ביל. הוא הניח את ידו על מצחו של ביל.

"יש לך חום." אמר טום והתיישב ליד ביל. "תחכה פה, תנוח, אני אקרא לדיוויד."

"לא צריך." אמר ביל ונפנף בידו. "לא צריך, זה כלום."

"לא, ביל, אם יש לך חום זה לא יכול להיות כלום!" אמר טום.

ביל נאנח ונשען אחורה, מצמיד את ידיו למצחו הלוהט.

טום קם, אמר "אין מה לעשות, אני קורא לדיוויד." ויצא.

דוניה יצאה אחריו.

ראשו של ביל הסתחרר בכאב והוא הרגיש שכל שניה הוא עלול להתעלף. הוא נשכב על הספה ועצם את עיניו. פתאום הוא הרגיש רטט בברכו ושניה אחר כך התחיל הפלאפון שלו לצלצל.

"הלו?" הוא ענה בקול יבש.

"ביל? מה קרה, למה אתה נשמע חולה?" נשמע קולה של ליזה מהצד השני של הקו.

ביל מיד התיישב וחייך.

"אה, היי, אמ, אני פשוט טיפה לא מרגיש טוב, אבל זה בסדר." הוא אמר מהר.

"תרגיש טוב." אמרה ליזה בחיוך.

"תודה." אמר ביל. "מה העניינים אצלך?"

"אה, בסדר, ואתה?"

"מעולה."

"תגיד... יש מצב שבאת לחפש אותי במלון?"

"אה... כן."

"למה?"

"רציתי לראות אותך."

הייתה שתיקה קצרה.

"באמת?" שאלה ליזה בקול מתרגש.

"כ-כן. רציתי לדבר איתך, אבל... אני רוצה לדבר איתך פנים אל פנים." אמר ביל.

"אז... אנחנו ניפגש?" שאלה ליזה.

"כן." אמר ביל. "ניפגש במלון שלי."

"בסדר."

ביל ניתק והניח את הפלאפון.

הוא הולך לפגוש את ליזה. עכשיו.

דיוויד נכנס לחדר בסערה והתקדם אל ביל במהרה.

"ביל, אתה לא מרגיש טוב?" הוא שאל מיד ובדק את החום של ביל.

"כן.." מלמל ביל.

"טוב, אני אגיד לטובי שיסיע אותך למלון." הוא מיד אמר ולקח את הפלאפון שלו.

פרק נחמד, יצא קצר.

גיבו [=

מנויים?!

עוד כמה דקות ישלחו לכם ספוילרים לפרק 10!!

אני חייבת לדעת, כל מי שמנוי, נשלחו לכם הספוילרים? זה חשוב....

אני עכשיו מעדכנת תוך כדי כתיבת חיבור על תלבושת אחידה בבתי ספר למורה ללשון....... באסה...

באלי כבר חופש!!

כמה הודעות שהחלטתי עליהן לא מזמן:

א. פרק 10 מוכן ויצא מצחיק ומשמעותי ביותר!!

ב. מעכשיו אני מעלה פרקים ביום שישי או שבת אוקיי? ככה שהפרק יעלה ביום שישי הקרוב [=

ג. יש מצב לוואנשוט מחר! וניראלי אני אכתוב אותו בבצפר באחד השיעורים... כנראה בביולוגיה...

ד. אחרי כל פרק שעולה יש מצב שהמנויים מקבלים ספוילרים קבוע.

 בינתיים יש לי רק 11 שורות מתוך 20...... אוך.... ויש לי כתב פיצקייייייי אני לא אגמור את זה בחיים!!!

אתן יודעות מה גיליתי מתוך שיעמום?!

שכל המרקרים שלי מיוצרים בגרמניה!! וגם המחק, הקלמר ניקי שלי והעטים!

אני מאוד משועממת....

יש כאן מישהו שלומד בכפר הירוק?? כמעט כל החברות שלי חולות אין לי חברה!!!!!!!!!!

נכון יש את השיר תזהר ממנה ההמנון??

המצאתי לזה את גרסאת הזונות!!

תזהר ממנה

היא כמו זונה מיד מוצצת

סתם חזיה שהיא לובשת

תזהר אחי

גם איתך היא רק ללילה אחד

(ונכון בסוף יש "וירושלים"?)

ולאס וגאסססססס.........

XD

עזבו אני מאוד משועממת..

אז אני אמשיך לי עם החיבור....

ו...

מי שעוד לא ראה, יש פרק 8!!

רוצו לקרוא..

ערב טוב [=