הייתי בתקופה קשה בלימודים, כל הציונים שלי היו נורא נמוכים, וגם היו לי מלא קשיים בחיים הפרטיים, אני לא אפרט.
אני רק אגיד, שלא היה לי מוזה לפרק, וכל פעם שניסיתי לכתוב לא ידעתי פשוט מה לכתוב.
וגם רעיונות לוואנשוטים לא עלו לי.
ועכשיו, לכל אלה שמחכים לפרק, אבל מתאכזבים כל יום מחדש כשאני לא שמה אותו, אל תחשבו שאני יודעת שאתם מחכים לפרק.
תפתחו כל פוסט שהיה לי אי פעם בבלוג הזה ותמצאו שמספר התגובות הגדול ביותר שהיה לי היה 24 אם אני לא טועה.
וואלה אם חושבים על זה, חצי מהתגובות האלה שמה היו של בנאדם אחד, אז זה לא נחשב.
אני החזקתי את כל הקטע הזה עם התגובות בפנים כל הזמן הזה ואמרתי לעצמי, בסדר יש כאלה שקוראים ולא רוצים להגיב, ניחא.
אבל כאילו, אתם לא מגיבים, ואתם עוד מצפים שאני אדע שאתם קוראים?
תראו אני לא יוצאת עליכם בקריזות, פשוט אני יושבת, כותבת, בגלל הסיפור הזה התחלתי להידרדר בלימודים, וכשאני רואה אצל אחרים תגובות יותר ממאה, אני פשוט מקנא. מקנא, אוקיי? נקודה.
אני מקנא שיש להם כל כך הרבה תגובות, והם מקבלים כזה ביטחון עצמי, ועידוד, ומחמאות על הסיפור!
ויש לעומתם בלוגרים שכותבים סיפורים מדהימים (ואני מדברת גם על אחרים) ולא מקבלים יותר מעשר עשרים תגובות.
זה נראה לכם הוגן?
לי לא.
אז תעשו טובה, ותבזבזו כמה שניות בלהוסיף תגובה נחמדה לפרק הבא שיעלה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
T.H Story || תה עם חלב 3=