"טום, הרסת הכול, פשוט הכול!" צעק עליו ביל, הולך במהירות לכיוון המכונית, אחרי שטום הסביר לו מה קרה. טום הסתרך מאחוריו, נשען על גיאורג וגוסטב. "היא החברה הכי טובה של ליזה, ועכשיו היא תספר לה הכול וליזה תחשוב שגם אני כזה וזהו! הלך עלייך."
הם התיישבו במכונית, וגוסטב נהג. ביל ישב מאחורה עם טום, ממלמל לעצמו בכעס.
הם הגיעו למלון, ביל אפילו לא טרח להסתכל על טום, הוא פשוט הלך למעליות ועלה ישר לחדרו. כשנכנס, הוא טרק את הדלת אחריו, זורק את תיקו על הרצפה ומוריד את הז'אקט שכבר התחיל להציק לו. הוא יצא למרפסת, מדליק סיגריה ולוקח נשימה ממנה, מפריח עשן. הוא עצם את עיניו וחשב. הוא חשב איך ליזה תגיב. היא בטוח תחשוב שהוא בידיוק כזה. לא, ביל, אסור להיות פסימי. צריך לחשוב רק טוב. אבל מה הצד הטוב בזה? אין לזה. אבל אם חושבים על זה, ליזה יכולה לחשוב גם שזה טום, וביל שונה מטום. לא רק במראה. חוץ מזה, ביל צחק לעצמו, היא תגלה מי זה טום, ואז היא תהיה כולה של ביל. הוא חייך. הנה, הוא מצא את הצדדים החיוביים של המקרה הזה לגמרי לבד. אבל הוא חייב לדבר עם ליזה ולהבהיר לה שזה היה מקרה של טום, ושטום לא ידע והוא היה שיכור. ביל קם, מכבה את הסיגריה וזורק אותה מעבר למעקה המרפסת. הוא התקדם לעבר דלת המרפסת שנסגרה כשנכנס, ומשך בידית. הדלת לא נפתחה.
"מה –" פלט ביל ומשך את הידית חזק יותר.
"מה לעזאזל..." הוא משך את הדלת בשתי ידיו, אבל היא נשארה תקועה.
"אמא –" ביל שם את רגלו על הקיר, מושך את הדלת בשתי ידיו בכל כוחו, מטלטל אותה, אבל היא לא נפתחה.
"אני תקוע." הוא אמר, מסתכל על הדלת השקופה בעצב. הוא נשען עליה, מצמיד את מצחו אל הזכוכית הקרה. הפלאפון שלו בתוך החדר, כך שהוא לא יוכל להתקשר לטום או למישהו אחר כדי שיבואו ויפתחו את הדלת מבפנים. הוא התיישב על הכיסא מאחוריו, חושב מה לעשות. הוא הסתכל הצידה, אל מרפסתו של טום. החדר היה חשוך. טום בטח ישן. הוא הסתכל למעלה. מעליו הייתה עוד מרפסת. מה יעשה? אולי שווה לו לצעוק עד שמישהו יבוא ויוציא אותו מפה. לא... זה ישמע כמו ילדה קטנה במצוקה. ביל לא רצה שיחשבו שהוא ילדה קטנה. הוא הסתכל לתוך חדרו. פתאום נשמע צלצול פלאפון עמום. זה היה הפלאפון שלו. ביל קם מיד וניסה עוד הפעם לפתוח את הדלת.
"נו,נו, תיפתחי כבר כוסעמק!!" הוא צעק תוך כדי זריקת מבטים חטופים לעבר הפלאפון שלו. לבסוף הוא נכנע, שם את מצחו על הזכוכית הקרה והסתכל בפלאפון המצלצל בעצב. הפלאפון הפסיק לצלצל. ביל דפק על הדלת מרוב כעס, והסתובב שמאלה.
"אמא!" הוא צווח וקפץ אחורה כשראה את גוסטב מסתכל עליו מהמרפסת ליד.
"סליחה. מה קרה?" שאל גוסטב.
"נתקעתי." אמר ביל.
"אני אלך לקרוא למישהו." אמר גוסטב, קם ויצא מהמרפסת.
ביל חייך והתיישב על הכיסא באנחת רווחה.
כעבור כמה דקות הוא ראה את הדלת בחדרו נפתחת, ולתוך חדרו נכנסו איש תחזוקה מהמלון, דיוויד וגוסטב. איש התחזוקה התקדם אל הדלת של המרפסת והתחיל להתעסק במנעול. כעבור כמה שניות הוא פתח את הדלת וביל נכנס בשמחה לחדרו.
"ביל, מה קרה, בזמן האחרון אתה נכנס ליותר מידי מקרים כאלה." אמר דיוויד.
"אני לא אשם." אמר ביל בתמימות וחייך.
הוא זרק תודה חפוזה לאיש התחזוקה שיצא מהחדר, ואז קם ולקח את הפלאפון שלו. הוא הסתכל על הצג. שיחה אחת שלא נענתה. מליזה. ביל הסתכל אל דיוויד וגוסטב. בעצם, הם כבר לא היו שם. ביל קם וסגר את הדלת. הוא לחץ על כפתור השיחה החוזרת וחיכה. כעבור כמה שניות, ליזה ענתה.
"כן?" היא אמרה.
"היי, זה ביל." אמר ביל, מחייך.
"כן, ביל, מה נישמע?" שאלה ליזה.
"בסדר... תקשיבי בקשר –"
"למה שקרה היום –"
"במלון ובמועדון –"
"אני מצטערת."
הם אמרו פה אחד.
"זה בסדר." שניהם אמרו ביחד.
הם התחילו לצחוק. "אז... אני מצטער, אם זה לא היה בסדר... או שפשוט אמ.... לא יודע, בקיצור, אני מצטער." הוא אמר, מרגיע את צחוקו.
"לא, זה היה... כאילו זה בסדר... עזוב תשכח מזה. לא קרה כלום אוקיי?" היא אמרה, סוגרת את הנושא.
"אוקיי." אמר ביל. "אז, אני אראה אותך מחר?"
"כנראה, אם לא תהיה עסוק מידי." אמרה ליזה, מגחכת.
"אני אשתדל." אמר ביל וחייך. "ביי."
"ביי."
ביל ניתק. אוקיי, זה בסדר, הנה, הוא עבר שיחה נורמלית עם ליזה. והוא אפילו חושב שהיא אמרה שזה בסדר, אז מה זה אומר? אולי היא בכל זאת רוצה להתנשק איתו? עד כמה שביל הבין בנות, הוא לא ידע מה יעשה כעת. הוא שם את הפלאפון על השידה ליד המיטה הוריד את חולצתו וזרק אותה לפינה מסוימת בחדר וצנח למיטתו.
"יום מושלם." הוא לחש ועצם את עיניו, נרדם כמעט מיד.
אור שמש קלוש האיר את חדרה של טניה והיא פקחה את עיניה בעייפות. בעודה מפהקת פיהוק גדול, היא התיישבה במיטתה. היא נעמדה, מתמתחת, והלכה לאמבטיה. אחרי שצחצחה שיניים ושטפה פנים היא פתחה את המים והתחילה להתפשט. היא נכנסה לתוך האמבטיה, פותחת את זרם המים מלמעלה ונותנת למים לזרום על גופה. היא עצמה את עיניה, נהנית ממגע המים הקרירים. פתאום, בבת אחת, חזרו אליה הזיכרונות מאתמול בלילה. המועדון, טום, השירותים, הנשיקה, ה... כן... היא נזכרה בזה. הסקס. היא כל כך אהבה את טום, היא זוכרת שהיא רשמה את הפלאפון שלה עם השפתון על ידו. מעניין למה הוא לא התקשר... הוא בטח ישן. טניה העבירה יד אחת בשיערה הרטוב וחשבה. היא עשתה סקס. עם טום. מה ההורים שלה יגידו על זה? הרי הם רק נפגשו, וישר זרמו לסקס. כמה זמן הם מכירים? אפילו לא יום שלם... אבל מצד שני, היא לא חייבת לספר להורים שלה. אבל, היא תמיד סיפרה להורים שלה. הכול. רק את הפעם הראשונה שלה היא לא סיפרה להורים. מה תעשה הפעם?
טוב, היא כבר בוגרת, היא צריכה להפסיק להיות תלויה רק בהורים שלה. היא צריכה להתבגר. היא צריכה להפסיק לפחד כל הזמן. זהו, מעכשיו... טניה אחרת. טניה בוגרת יותר. טניה שלא תלויה באחרים.
היא לקחה את הספוג והסבון והתחילה לקרצף את עצמה. אחרי שסיימה להתרחץ, סגרה את המים ויצאה. היא ליפפה את המגבת סביב גופה הרטוב ויצאה לחדרה. היא לקחה הלבשה תחתונה ובגדים והחלה להתלבש. היא לבשה את הג'ינס הכחלחל, אחר כך את החולצה הסגלגלה כשפתאום נשמעה דפיקה בדלת. טניה הסתכלה בשמחה בדלת. היא התקדמה לאט אליה ופתחה אותה. בפתח עמדה ליזה. החיוך של טניה נמחק.
"מה קרה? ציפית למישהו אחר?" שאלה ליזה בחיוך ונכנסה.
"לא... פשוט... לא משנה." היא מלמלה. "רצית משהו?"
ליזה הסתכלה עליה בעיניים חושדות, ואז החליטה להשאיר את זה לאחר כך.
"טוב, אמ... שמעי, אני וקאי יוצאים לקניות פה בקניון, את רוצה לבוא?" שאלה ליזה.
"אני – זאת אומרת... כן, בסדר." אמרה טניה, נזכרת בזה שהיא צריכה להתנהג בוגר יותר, כמו ליזה למשל.
"טוב אז... תסיימי להתלבש ואז תרדי ללובי, אנחנו נחכה לך שם." אמרה ליזה ויצאה מהחדר.
טניה התקדמה בעצב אל המיטה שלה ולקחה את הסוודר הירוק שלה ולבשה אותו. היא לקחה את המעיל שלה ונעלה את המגפיים. אחרי ששמה את הפלאפון שלה בתיק שלה, היא לבשה את המעיל ויצאה, סוגרת את החדר. היא התקדמה לעבר המעליות. כשהגיעה ללובי, הבחינה מיד בליזה ובקאי, משום שהיו היחידים בחדר. לקאי הייתה היום תסרוקת קצת יותר מוזרה מהרגיל. חצי ראשו היה קירח, וראו שהוא צבוע בצבע ורוד-סגלגל, והחצי השני היה שיער מדורג בצבעים ורוד וסגול, אסופים בקוקו דרך כובע שחור. הפירסינגים שלו בלטו במיוחד עם התסרוקת הזאת. טניה התקדמה אליהם, ונעמדה, מחייכת.
"תגיד קאי, איך אתה מתכוון להחזיר את השיער לתסרוקת חדשה מחר?" שאלה טניה.
"תוספות." הוא ענה בפשטות.
"וחוץ מזה, איך אתה מספיק?" שאלה ליזה, מנסה לגעת בשיערו של קאי, שמיד הרחיק את ידה בבהלה. "היום ראיתי אותך בשמונה בבוקר, ואתה כבר היית עם התסרוקת הזאת."
"אני קם מוקדם וזהו. אל תגעו לי בשיער." הוא הוסיף, והתכופף אחורה כשליזה המשיכה לנסות לגעת בשיערו.
"טוב די!" הוא אמר ותפס בידיה של ליזה.
"טוב, בסדר, בסדר, תעזוב אותי.." אמרה ליזה, ושיחררה את ידיה מאחיזתו של קאי.
"בואו כבר, אתם מתכוונים להעביר את כל הבוקר בלובי? חשבתי שאנחנו הולכים לקניון." אמרה טניה, שעמדה כבר ליד דלת הכניסה.
ליזה וקאי התקדמו לעבר הכניסה, מחייכים.
טום פקח את עיניו, מפהק. מול עיניו נחה הכרית שלו, והשמיכה הייתה על הרצפה. הוא היה בבגדים של אתמול. פניו היו על ידו, והוא הניח שישן ככה כל הלילה. משום מה היה ריח של אודם בסביבה. הוא התקדם לאט אל האמבטיה, פותח את זרם המים באמבטיה. אבל כשהוא הרים את ראשו אל המראה הוא כמעט צעק.
מלחיו, דרך אפו ועד לקצה העין נמתח מספר פלאפון. הוא מיד הסתכל על ידו, שם המספר היה ברור יותר. הוא התפשט, ונכנס לאמבטיה, מרטיב את שיערו. הוא ניסה כמובן למחוק את המספר מפניו.
אחרי שסיים להתקלח, הוא יצא מהאמבטיה, מסתכל במראה. על פניו כמעט ולא היה אודם, אולי כתם אדום קטן, אבל על ידו הייתה אדומה מאוד. הוא ניסה לשטוף את זה. לא עזר. הוא התלבש לאט, בודק אם עדיין ידו אדומה כל כך. לבסוף, יצא מהחדר, והתקדם לכיוון המעליות.
ביל התיישב בחדר האוכל של המלון, מתחיל לאכול את הסלט שלקח לעצמו. טום ישב מלפניו, עם מבט מנומנם, ואכל לאט מאוד את הסלט שלו. ביל לא סיים אפילו חצי מהסלט, וכבר איבד את התיאבון. הוא שיחק במזלג שלו בעגבנייה קטנה בסלט שלו, מזיז אותה לפה ולשם.
"ביל, מה קרה?" שאל אותו גוסטב, שהתיישב לידו, ובידו צלחת עם סלט, גבינה צהובה וזיתים. בידו השניה הוא החזיק כוס תה.
"לא יודע... אין לי מצב רוח.." אמר ביל, ממשיך לשחק עם העגבנייה.
"רבת עם טום?" שאל גוסטב, מהסס מעט.
"לא, מה פתאום." אמר ביל ושלח מבט לטום. "אני פשוט... לא יודע... אני חושב על מישהי.."
"אה, בסדר." אמר גוסטב, והתחיל לאכול.
ביל החליט שהוא לא מתכוון לגמור את הסלט, וקם, הולך לכיוון היציאה. הוא עלה במעליות, וכמה שניות אחרי שיצא הוא שמה מעלית נפתחת מאחוריו וקול ריצה. שניה אחרי זה, יד תפסה במרפקו והוא הסתובב לראות מי זה היה. זה היה טום.
"תראה, אני רוצה לדבר איתך." הוא אמר. "בפנים."
הוא אמר והצביע על חדרו.
ביל מלמל "בסדר," ונכנס לחדרו של טום. טום נכנס אחריו. הוא התיישב על מיטתו, מניח את ידיו על ברכיו. ביל נעמד ליד השיש של המטבחון, נשען עליו.
"תראה, אני יודע שאתה כועס עליי, ואני יודע שאתה חושב שמה שעשיתי לא היה בסדר." אמר טום. "ואני הבנתי שזאת החברה הכי טובה של ליזה, וזה... כן ו... אמ..."
ביל לא האמין לזה. טום, מתנצל?! אוקיי, זה בהחלט מוזר מאוד. הסתכל על טום, מחכה שטום יגיד משהו כמו 'סליחה, אני מצטער' או 'מה שעשיתי לא היה בסדר, אני מצטער... תסלח לי' או משהו בסגנון. אבל -
"ואני אומר לך שהכול יהיה בסדר, וכלום לא ישתבש לך." אמר טום, מחייך. "ותראה, החברה הזאת שלה ממש סקסית, יש מצב אתה מסדר לי פגישה איתה?"
"טום!" צעק עליו ביל, צועד בזעם לכיוון הדלת.
"מה?" אמר טום בבלבול.
"אל תדבר איתי." אמר לו ביל ויצא, הולך לחדרו.
"מה קרה עכשיו?" שאל גוסטב, שבידיוק יצא מהמעלית.
"עכשיו רבתי עם טום." אמר ביל, מדגיש את המילה 'עכשיו'.
הוא נכנס לחדרו, טורק את הדלת אחריו. הוא בעט בבגדיו שנחו על הרצפה ואז התיישב על מיטתו, חושב להתקשר לליזה, לשאול אותה אם היא רוצה לבוא איתו להסתובב. הפלאפון שלו לא היה בכיסו. הוא גם לא היה על השידה. ביל חיפש את הפלאפון שלו מתחת לכל בגדיו הזרוקים על הרצפה, מתחת המיטה שלו, במטבחון ובארון. אחר כך הוא גם הוציא את הכיסים של כל הז'אקטים והמכנסיים שלו, ובדק אם הפלאפון שלו שם.
"כוסעמק.." מלמל לעצמו לביל.
לבסוף הוא הזדקף(ובדרך הוציא כמה קליקים בגב), והחליט לבקש מגיאורג את הפלאפון שלו להתקשר לדיוויד. הוא יצא, וכמעט נפל אחורה כשנתקל בטום, שעמד מחוץ לדלת.
ביל נראה כאילו הוא מתכוון להגיד משהו, אבל ברגע האחרון הוא שינה את דעתו, והתעלם. הוא המשיך לדלתו של גיאורג. הוא דפק על הדלת. גיאורג פתח את הדלת, עומד בבגדים שבהם נרדם כנראה, שיערו פרוע.
"תגיד גיאורג, אני יכול –" (גיאורג פיהק) "- לקחת שניה את הפלאפון שלך?" שאל ביל.
"כ-כן.." אמר גיאורג תוך כדי הפיהוק.
הוא הביא לביל את הפלאפון שלו, שמיד התקשר לדיוויד.
"הלו?" נשמע קולו של דיוויד מהצד השני, עירני לגמרי.
"דיוויד, תקשיב זה ביל, אין לי מושג איפה הפלאפון שלי." אמר ביל בקצרה.
"איפה ראית אותו בפעם האחרונה?" שאל דיוויד.
"ב..." ביל ניסה להיזכר. "בחדר אוכל... ניראה לי."
"תבדוק שם ותגיד לי." אמר דיוויד וניתק.
ביל הסתכל על הפלאפון בהפתעה גמורה, ואז החליט באמת ללכת ולחפש אותו שם. הוא הסתובב אל גיאורג כדי להחזיר לו את הפלאפון.
"תודה, גיאו –"
גיאורג נרדם, נשען על המעקה של הדלת.
אחרי כמה דקות, אחרי שביל העיר את גיאורג והחזיר לו את הפלאפון, הוא יצא עמד ליד הכניסה לחדר האוכל, שבינתיים כבר נסגר. אבל בשבילו, כמובן, הם הלכו לחפש את הפלאפון.
ביל ראה את הבחורה שאותה שאל מתקרבת אליו.
"לא מצאנו כלום." היא אמרה. "אתה בטוח שהשארת אותו שם?"
"אני יכול לחפש בעצמי?" אמר ביל, מציץ אל החדר אוכל.
"אה... כן, בטח." היא אמרה, זזה הצידה כדי לאפשר לו לעבור.
ביל נכנס לחדר והתקדם מיד לשולחן שבו ישב. הוא חיפש על השולחן, וכשהתכופף כדי להסתכל מתחת השולחן, הוא מצא את מה שחיפש. או יותר נכון, חלק ממה שחיפש. הוא הרים את המכסה של הפלאפון שלו, שאותו זיהה לפי השריטה הענקית שהייתה עליו.
"כן... גנבו אותו." אמר ביל. "אני יכול שניה להתקשר למישהו מהפלאפון שלך?"
"כ-כן." אמרה הבחורה והושיטה לו את הפלאפון שלה.
הוא הקיש את מספרו של דיוויד וחיכה.
"הלו?" ענה דיוויד, בקול טיפה יותר מעוצבן.
"דיוויד, איבדתי את הפלאפון. זאת אומרת גנבו לי אותו." אמר ביל במהירות.
"בסדר, אני מרשה לך לקנות חדש, בבקשה אל תפריע לי יותר." אמר דיוויד וניתק.
ביל הסתכל על הפלאפון בהפתעה רבה יותר מההפתעה בה הוא הסתכל על הפלאפון של גיאורג.
"הוא מתנהג היום מוזר מהרגיל." אמר ביל והחזיר לבחורה את הפלאפון, חושב על להחליף לבגדים יותר רישמיים. בכל זאת, הוא הולך לשופינג בברלין.
"טניה, תיראי איזה חולצה יפה!" אמרה ליזה לטניה, מראה לה את החולצה השחורה. טניה הסתכלה על החולצה שניה ואז הנהנה ולקחה אותה. ליזה חייכה, ולקחה לעצמה חולצה דומה. היא נכנסה איתה לתא המדידה והורידה את הסוודר האפור שלה ואת החולצה האדומה. היא לבשה את החולצה השחורה, שהייתה עם מחשוף גדול בגב.
היא יצאה מחדר המדידה ובדקה במראה איך החולצה נראית עליה.
"נחמד.." היא מלמלה לעצמה.
"זה מהמם.." היא שמעה מימינה מישהו אומר.
היא הסתובבה, וראתה את קאי מסתכל עליה במבט מוזר כזה, הוא ממש היה מוקסם ממנה.
"קאי?" היא אמרה.
"אה..? אה, כן, כן." הוא התייצב, נכנס לאחד מתאי המדידה.
'מוזר.' חשבה ליזה.
היא החליפה חזרה לחולצה שלה ויצאה. היא הסתובבה לכיוון היציאה, מסתכלת עליה. היא חיכתה שקאי וטניה יסיימו עם המדידה. היא הסתכלה עוד הפעם לכיוון היציאה. נאראקו, אחותו של קאי עמדה בחנות מהצד השני.
טוב יצא פרק ארוך ^^"
אני מקווה שאהבתם אחרי הנטישה הזמנית שלי ^-^"
ובשביל לפצות על הנטישה שלי, ספוילרים לפרק הבא:
"קאי! חכה, חכה, זה ביל!"
"יהיה בסדר... תהיי חזקה..."
"א-אסור לי..."
"היא סובלת!"
"ילד, אתה כבר עולה לנו על העצבים, עוף מפה!"
"אני החבר שלה!!"
"אני יכול לראות אותה?"
"אה... ברור. אני מבין כמה אתה דואג לה."
"יהיה בסדר... את תחלימי, ויהיה בסדר."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
T.H Story || תה עם חלב 3=