עקב מחסור גדול בזמן ולחץ לא קטן כמו שאני רגיל אליו, לא נכנסתי לפה יותר מדי, שלא לדבר על כתבתי.
אבל הזמן האחרון היה שונה מבד"כ, עד כמה שונה? שונה לחלוטין.
הייתי מאושר, ואז הייתי מדוכא, הייתי אופטימי ואז נהייתי פסימי, חשבתי לעשות ועשיתי וגם ויתרתי, הייתי לחוץ ונרגעתי, הפסדתי וניצחתי.
ואז נזכרתי במשהו שהסכמתי איתו כבר מזמן, כל אחד בוחר את מצב הרוח שלו.
כמובן, קשה לפעמים להתמודד עם דברים, ויש דברים שצריך זמן כדי לעכל אותם ולהתגבר עליהם, אבל באופן כללי, כל אחד מחליט אם הוא שמח או עצוב, אנרגטי או עייף.
מצב רוח משתנה עם הגישה של הבן אדם, ואם הוא מחליט שיש לו יותר סיבות לשמוח מאשר להיות עצוב וייפעל ככה, מצב הרוח שלו באמת ישתנה.
לא תמיד זה עובד מיד, לא תמיד זה פשוט, אבל בסופו של דבר הרצון גובר על הכל.
ואני לא מדבר רק על סתם מצב רוח שבא פתאום, אלא גם על גישה של אנשים בנוגע לחיים.
כלומר נניח שקרה משהו שממש ביאס אותך, מותר להתבאס קצת ולהמשיך הלאה(כלומר הכל מותר, אבל לדעתי לפחות צריך לא להגזים עם זה), כי מה לעשות, לא צריך לעבור הלאה ישר כאילו לא קרה כלום מכל דבר בחיים, כי גם הבאסה והדיכאון הם חלק מהם.
אבל להתחיל להתבאס ולשקוע בדיכאון שגורם לוותר על כל מיני דברים שתוכננו קודם, או לפספס דברים שאוהבים בגלל תחושת הבאסה, זה בזבוז לדעתי.
כי חבל על הכיף שתפסידו, חבל על הזמן שלא עוצר בגלל העצב, פשוט חבל.
יכול מאוד להיות שמשהו דפוק אצלי, אבל אם אני רואה אדם קרוב אליי בדיכאון כלשהו, ולו הכי קל שיש, אני לא יכול שלא לנסות לעודד אותו. לא יכול להניח לו לשקוע בדיכאון.
לא תמיד אני מצליח כמובן, אבל אותו בן אדם שווה שאני אתאמץ ואנסה בשבילו גם אם הסיכויים לא משהו, כי עצם היותו קרוב אליי לא מובנת מאליה, וצריך לשמור על כל אחד קרוב עד כמה שאפשר.
אבל כמו שאמרתי קודם, יכול להיות שאני פשוט דפוק.
אבל דפוק או לא, זה אני.
עם איך שהפוסט הזה מתקדם, אני אוהב אותו פחות ופחות...כנראה שזה לא משהו שנוח כ"כ להסביר במילים, כי הכל נראה פה החלטי וחד משמעי, אבל זה המקום שבו אני פורק הכל אז אני אשאיר את זה ככה למרות הכל. הרי כמו שמצב הרוח נתון בידיכם, גם ההחלטה אם לקרוא פה היא לרשותכם (;
אז לטובת מי שעדיין נשאר כאן אני אמשיך בכתיבת הפוסט הזה.
אז אחרי שכתבתי מה אני חושב על עניין הדיכאון, ועל זה שצריך לפעול כדי לשנות אותו, נזכרתי בנושא "חברים ומשפחה".
נשמע לא קשור אבל החברים והמשפחה של כל אחד הם 2 מנקודות האור הבולטות של כל אדם כשהוא מדוכא.
כל אדם מבואס באשר הוא צריך להסתכל על האנשים הקרובים אליו ולהבין דבר אחד-הם פה בגללך!
משפחה לא בוחרים, אבל היחס שמקבלים מהם יכול להיות מושפע מהיחס שנותנים להם, וחברים? את כל אלו השגתם בכוחות עצמכם, ובזכות מי שאתם!
וקשר נוסף לנושא הוא שהאנשים הקרובים אליכם לא תמיד יכולים למנוע מכם ליפול, אבל הם תמיד יהיו שם כדי לעזור לכם לקום, רק תושיטו את היד למעלה.
ומעניין לעניין באותו עניין. סתם, חפרתי על זה מספיק P:
בכל מקרה, החשק שלי לכתוב את הפוסט הזה עלה מדבר אחר לגמרי.
בזמן האחרון, אני שמתי לב לכך שאין לי זמן.
נשמע בכייני, אבל זה באמת ככה.
בעוד 3 ימים אני חוזר לעבוד למשך חודש, יש לי בחודש הקרוב 6-7 בגרויות וגם פרוייקט במחשבים שעדיין לא סיימתי, ואם כל זה לא מספיק אני מתגייס ביולי.
כן, עוד חודשיים בערך אני כבר לא אהיה פה, ונשארו לי רק חודשיים לעשות את כל מה שאני רוצה לעשות, וכמו שאמרתי, החודשיים האלה מלאים בבגרויות, מתכונות, פרוייקט ועבודה.
פשוט נפלא..
אז לצאת מהלחץ כבר אמרתי? צריך לנצל עד כמה שניתן את מה שנשאר, וזה מה שאני מתכוון לעשות, זה מה שאני מנסה לעשות, וזה מה שאני עושה.
כבר אמרתי לא פעם פה שעניין הצבא מדאיג אותי, ולצערי זה לא משתפר.
אני עדיין לא יודע לאן אני הולך, ונראה שהכיוון הוא מה שהכי פחות רציתי(חוץ מלהיות ג'ובניק-הבהרה:מודיעין זה לא להיות ג'ובניק).
אחרי שהמודיעין העיף אותי לעזאזל עושה רושם שאני הולך לקרבי.
אני יודע שיש כאלו שממש רוצים ללכת לקרבי ולא מבינים למה אני מקטר, אבל אני לא רוצה את זה.
מבחינתי השירות הצבאי זה 3 שנים שאני תורם מהחיים שלי בשביל המדינה, ואלה 3 שנים שאני רוצה לנצל, ואני לא רואה איך שירות קרבי יקדם אותי מבחינת קריירה כמו ששירות ביחידת מודיעין כלשהי היה מקדם אותי. וכן, אני אינטרסנט, מה לעשות, החיים שלי חשובים לי גם.
בנוסף, אני פשוט לא איש של שירות קרבי. מה זאת אומרת? אני לא ממש בכושר, ואם לומר את האמת, גם לא ממש מתאים לתנאי שטח. ומה שהתכוונתי אליו כשאמרתי "תנאי שטח" זה לא דווקא תנאי המחייה, כי זו רק הקרבה קטנה, התכוונתי לשירות עצמו.
אני לא בחור של טיולים, של שטח וכד' אלא רק טיפוס עירוני פשוט שאוהב טכנולוגיה ודברים כאלה. אני מעדיף לעשות את העבודה שלי בשקט ובנוחיות.
אני גם לא חושב שיש לי סיבה להצטער על מה שאני אומר.
כל הכבוד לכל מי שרוצה לשרת כלוחם, אני יותר ממעריך אותו על כך, אני פשוט חושב שאני לא מתאים לזה.
שיהיה ברור, אני אשרת בכל מקום שיאמרו לי לשרת בו ואעשה כל מה שיגידו לי לעשות, אבל כדי לתרום את המקסימום שלי, אני צריך להיות במקום שונה מזה, כי חוץ מהבחינה האישית אני רוצה לתרום עד כמה שאני יכול.
ובפשטות- אני רוצה לעשות את המקסימום שאני יכול ולקבל את המקסימום שאני יכול, מערכת יחסים הדדית שכזו.
אז עוד חודשיים אני הולך, נחכה ונראה.
ושיר אחד שקשור לנושא שלמעלה-
להתחיל לנסות/תום
כל בניין החל מלבנה,
כל תכנון החל מהבנה,
כל חלום החל מהדימיון,
וכל תוצאה..
החלה רק מניסיון
בין תקווה לבין ייאוש,
בין אכזבה לבין ריגוש,
בין שלום למלחמות,
בין לדבר ללעשות
ניסיון להגשים, ניסיון לעשות,
ניסיון להציל או ניסיון לשנות
ניסיון להתחבר, ניסיון להימנע,
ניסיון להתנתק או ניסיון להיטמע
בין תקווה לבין ייאוש,
בין אכזבה לבין ריגוש,
בין שלום למלחמות,
בין לדבר ללעשות
מה שהיה, לא יחזור שנית,
העבר הוא זיכרון, לא תשובה מעשית
אם לבכות או להיאבק, התשובה בידיך,
וגם אם נראה שהתהפך העולם,
האדמה עדיין מתחת לרגליך
~יש לי עוד 3-4 שירים שרציתי להעלות לכאן אבל לא ידעתי איזה, אז נראה לי שאני אדחה את זה לפוסט הבא ואעשה פוסט שירים. אופצייה נוספת היא להעלות עוד שיר אחד או 2 לכאן בעריכה~
נגמר הפוסט האיום הזה, עמכם הסליחה.
G3LB3M4N0S
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
§ parker §