שלומות לכולם^^

ובכן, זהו הבלוג המוקדש לספר(ואני מדגישה ספר) שכתבתי. הספר בעיקרון הוא מן הג'אנר הלא כל כך פופולארי(אם כי צובר תאוצה)

-ערפדים-.

ברשימה מצד שמאל הקרויה "The Characters" יתעדכן מידע על הדמויות לפי התקדמות הספר(שכן במהלך הספר יחשפו עוד פרטים בנוגע לרקע הדמויות לכן אין להיבהל אם בפרק הראשון לא תדעו הכל כולל מה הצבע האהוב על הדמות, אל תדאגו, זה יגיע).

וברשימה שמתחתיה "The Book" יהיו קישורים לעמודים.

ועכשיו, קבלו במחיאות כפיים סוערות......"האור באפלה" פרק ראשון-"עוד תצטער שלא מתת!"(לכל מי שרוצה לדעת למה הוא יצטער על זה שהוא לא מת...בבקשה!):

פרק ראשון-"עוד תצטער שלא מתת..."

עמוד ראשון:

מסדרונות  האוניברסיטה  ריקים. רק צעדי עובדת הניקיון על רצפת השיש הנקייה נלוו למנגינת הפסנתר שהדהדו בחללי אוניברסיטת "ג'וליארד".

חדר ריק, סטודיו. פסנתר חום כהה מעץ מהגוני משובח עמד באמצע . רצפת העץ החלקה, הוארה באור השמש שפרץ מבעד החלונות הגבוהים. היא ישבה שם, ניגנה. ידיה ריקדו בין הקלידים, עצמה את עיניה והתמסרה למוסיקה שהיא עצמה הפיקה. שיערה השאטני האסוף ברפיון, גלש במורד גבה עד האמצע, שפתיים אדמדמות ודקות חשקו בעת שהיא נגנה. ללא איפור, טבעית לגמרי, חיוך שליו נמתח על עור לבנבן.

קָאסִי שמה.

עשרים ושתיים שנים מלאו לה. מתוכם, חמש עשרה הוקדשו לנגינה. הפסנתר היווה חלק משמעותי בחיי ילדותה ובנעוריה. תמיד התלוו לנגינותיו זיכרונות, זיכרונות ילדות.

לפני שלוש שנים היא החליטה לעזוב את הבית וללכת ללמוד במכללת "ג'וליארד" שבניו יורק. אחרי שאביה ג'ושוע קרטר, נפטר, החיים בביתה היו בלתי נסבלים. היא תמיד הייתה משכנעת את עצמה, שזו לא הייתה האווירה המדכאת והמייאשת שגרמה לה כך לנטוש את ביתה, אלא שהיא פשוט לא יכלה להישאר בבית שבו חי פעם אביה., אולי...זו עוד אחת מיני סיבות. שלוש שנים היא במכללה, שלוש שנים שהיא לבדה, בדירה שכורה בניו יורק, מנהטן.

צלילי היצירה האחרונים נחקקו באוזניה. אט,אט היא הרפתה מקלידי הפסנתר. שחררה את שריריה ונשמה עמוק, כדי להרגיע את הלב, למחות את הדמעות ששוב זלגו, לאחר שנזכרה.

היא קמה לקחה את ספריה מהכיסא שליד הפסנתר ופנתה אל הדלת.

 בחוץ, דוחק בלתי נסבל של נערים שיצאו מכיתותיהם, הציף את הרחבה. היא המשיכה ללכת עם זרם ההמון הצועד לעבר היציאה.

עמוד שני:

בעודה פוסעת במסדרון המוביל ליציאה, היא מבחינה בו פוסע לידה, שקוע בספר.

אֶרִיק וולינג , בנו של איש העסקים מהמצליחים בניו יורק כולה. הוא היה מפורסם באוניברסיטה בשל עובדה זו.

בן גילה של קאסי, בוגר האוניברסיטה, גם הוא עמד לסיים השנה ללמוד.

היא הכירה אותו. בעבר, הוא נהג לבוא אחרי סיום שעות הלימוד, כדי להקשיב לפסנתר.

עיניים ירוקות כאבני חן נוצצות המתמקדות בספר ושיער שחור כנוצות עורב מבריקות. לבוש יוקרה כיסה את מבנה גופו הדק והארוך ועורו לבן כשלג. כך נהגו  הבנות שנפלו בקסמו לתארו.

היא לא ממש הכירה אותו, חוץ מכמה עובדות על אהבתו למנגינות פסנתר וקוויאר (בזה הוא שיתף אותה באחד מביקוריו) היא לא ידעה עליו דבר. עם זאת, שנאה אותו.

ליתר דיוק, היא קנאה בו, באושרו, בחייו. כל כך, עד ששנאה אותו ושנאה את עצמה על כך. היא שנאה את הנוכחות שלו, אולם תמיד הייתה ילדה מנומסת. לכן, מעולם לא גירשה אותו.

היא החליטה ללכת משם מהר, לפני שיבחין בה. היא החלה לצעוד צעדים מהירים ולהתרחק, ניסתה להסיר מעליה את רגשות האשם שעטפו אותה.

"היי, קאסי!" היא עצרה במקומה. "לא ראיתי אותך" הוא סגר את הספר ושם אותו בחיקו "הייתי שקוע בספר.". כן, טוב, למה לא יכולת להישאר שקוע... היא מלמלה בלב. "כן, קורה. לא נורא" היא הסתובבה ובשל הנימוס הרב שהיא סיגלה לעצמה, היא מתחה על פניה חיוך מתקתק מלא חן, כדי להסתיר את הרגשות הגועשים בה. "רציתי לשאול...אני צריך נגן או...נגנית במקרה שלך, שתנגן בטקס הסיום...מה את אומרת?" הוא היה תמיד כזה כריזמטי. מנומס. ובעזרתך קולו הגברי והרך, היה ממס את לבבות הבחורות בכל פעם שאמר משפט רומנטי וחכם.

לא, לא, לא! אפילו אל תשקלי את זה היא גערה בעצמה בעודה עומדת מולו חסרת מילים..."בטח, בשמחה" היא חייכה חיוך אפילו יותר מתוק מקודמו, שעורר אפילו בה מעט בחילה. לא!!!.

"מושלם, אז נדבר מחר." "כן, נתראה מחר"  הוא פנה משם אל המסדרון המוביל אל אולם הטקסים. היא הסתובבה בחזרה לכיוון היציאה, כשחיוכה המזויף והמבחיל נמחק מעל פניה. אני לא מאמינה! איך יכולת? טיפשה, טיפשה, טיפשה!. היא ירדה במדרגות, המשיכה לכעוס על עצמה.

עמוד שלישי:

היא ירדה במדרגות אל קומת הקרקע כשצעדיה מהדהדים על רצפת השיש. היא לבד, כולם כבר הספיקו לעזוב בזמן שהיא דברה עם וינס.

אולי אומר לא שאני לא יכולה לבוא...שיש לי משמרת..הרהרה ומחשבות חלפו בראשה בזמן שחצתה את חצר האוניברסיטה אל עבר היציאה.

 היא עברה בשער הברזל הגדול של המכללה והחלה לצעוד לכיוון דירתה.

הערב ירד על רחובות ניו יורק, החושך הואר בידי האורות הכתומים של פנסי הרחוב, ערפיליות  קלה נישאה באוויר.

היא נכנסה לשדרה הרביעית (או שדרת הפארק), שדרה רחבת ידיים בעלת מגורי פאר במנהטן. ושוב, היא קנאה. קנאה בכל העשירים שגרים אי שם בראש הבניין שהגיע אל העננים. בעשירים האלה, שאורות זרקורים מלווים אותם בכניסתם אל הדירה. יותר דומה למלון מאשר לדירה, מלמלה בכעס, הסיטה את מבטה והמשיכה לצעוד לבדה ברחוב.  כשהיא הגיעה אל סוף שדרת הפארק היא תמיד נעצרה, מול אותו הבניין. היא שנאה את הבניין הזה, הבניין שהיא תמיד עוברת לידו בדרכה אל ביתה. אם הייתה יכולה שלא לעבור לידו הייתה עושה זאת. לא, לא היה זה בניין מגוריו של אֶרִיק. היה זה בניין אחר מתועב לא פחות, כל פעם שהייתה עוברת לידו קור הקפיא אותה. לא כי מזג האוויר החליט להתאכזר אליה. אלא קור מפחד. היא מכירה את זה. היה זה בניין גבוה ורעועה, אפור וקודר. נראה כי בנייתו טרם הסתיימה, וכנראה שגם לא תסתיים. קירותיו שבורים ולמרגלות מדרגות הכניסה התגלגלו אבני בניין שכנראה נפלו. דלת הכניסה הגדולה הייתי שבורה למחצה וחלקיה הנותרים רפרפו על צירם, הרוח נשבה בין חלליו ונשמעה כצרחות ויללות. הפנס הקרוב היחיד היה מרחק של עשרה מטרים משם, אבל גם הוא היה עקור מהאדמה ואורו הבהב. זה היה כך תמיד. בכל פעם  שעברה ליד הבניין, היא הייתה נתקפת אימה.

היא הייתה מרגישה את כפור בניין הרפאים חודר לעצמותיה ומשתק אותה.

לפתע, יד תפסה בכתפה ומשכה אותה אחורה.

וזוה כמובן לא סוף הפרק, אבל בגלל שאם הייתי מעלה את כל הפרק עכשיו אז אנשים היו מסתכלים על הפוסט ומתייאשים מהאות הראשונה. אז אני אפרסם את המשך הפרק בהמשך השבוע^^