(בואו נראה...איזה עוד התחלות יש..)
אולה סניורה!(OO?)
הבא ונמשיך את הפרק השני!^^.
פרק שני:"קולות ויצרים.."
עמוד תשיעי:
קול פגיעתו בקרקע היה עוצמתי והרעיד את כל המרפסת. גלי אבק פרצו מן המרצפות ועפו לכל עבר.
היא קמה מאחוריי המזרקה שיערה החום מאובק, היא משפשפת את עיניה, עומדת בתוך ענן האבק. ובדיוק כשנראה כאילו גורלו נחרץ, היא שמעה קול צעדים. האבק התפזר וחשף מכתש במרצפות בקוטר חצי מטר ולעברה, על שברי השיש צועד לו האיש. מרכין ראשו מתלתל לעברה נוהם נהמה עמוקה, שיערו השחור והפרוע מסתיר את עיניו. כשלפתע משום מקום ידו נשלחת לעברה והיא מתחמקת במזל."מה לעזאזל?!..." ליבה התחיל לפעום בקצב, היא ראתה את פניו עכשיו, עיניים אדומות ופיו הפתוח חושף שתי ניבים מחודדות וארוכות. היא מעדה לאחור והוא קפץ לכיוונה, ניסה לתפוס את צווארה, אך היא התגלגלה ותוך כדי קימה תפסה מוט ברזל. הוא קם לעברה אך לפני שהספיק לעמוד היא הניפה את המוט וחבטה בראשו בשיא העוצמה. קול ריסוק מבחיל בקע מצווארו והוא נפל דומם על הרצפה. הכל קרה כל כך מהר, האדרנלין שטף את דמה והיא הרגישה את ליבה פועם חזק כל כך כאילו מבקש לקרוע את דרכו החוצה מהחזה.
קאסי מעולם לא הרגה מישהו, והנער הזה נראה לה מת מאוד. היא לא הראתה את זה, אך ליבה געש. היא הרגה, נטלה את חייו, היא ניסתה להגן על חייה..אבל עדיין....
היא צעדה אחורה, שמטה את המוט, הביטה בגופו השרועה על הרצפה ועל מפרקתו השבורה. היא הסתובבה ללכת, כשהיא שומעת היאנקויות מאחוריה. לא...לא יכול להיות היא הסתובבה וראתה אותו מתפתל ונאבק לקום. וכשהוא קם סדרת קליקים שעוררו בה חלחלה בקעו מצווארו וצווארו התיישר וחזר על קנו, היא הרגישה את הבחילה מכרסמת בקרבה. מה הולך פה?!.. היא פנתה לברוח אך הוא קפץ עליה וחבק אותה. בעודה נאבקת נגדו כנגד המעקה הוא תופס את צווארה ודוחף אותה אל מעבר למעקה, אך היא לא הרפתה מידו ושניהם צללו מטה מעבר למרפסת...
עמוד עשירי:
מבולבלת,מזיעה, מבוהלת, היא מוצאת עצמה תלויה, אוחזת במעקה בכל כוחה. קול גופו המתרסק על הבטון הקשיח העביר בה צמרמורת וחלחלה.
היא משכה עצמה בכל הכוח הנותר למעלה, והתמוטטה על הרצפה באפיסת כוחות. היא התנשמה והתנשפה, וליבה דפק על דפנות החזה.
וכשסוף-סוף ליבה האט והיא נרגעה, נשמע קול דוחה שכמו הדליק לה נורה אדומה. קול הדומה למעיין "פאק-פאק", כמו ששמעה קודם כשצווארו השבור התאחה. היא קמה והציצה מעבר למעקה. היא ראתה את גופתו שוכבת בתנוחה לא טבעית, ומשהו נראה כאילו זז בתוכה. עצמותיו נדחקות וזזות מתחת לעורו ובשרו, גבנונים של עור הנמתח על פני עצמות הבולטות מהחזה ומהרגליים עולות ויורדות זזות, מתאחות ומתחברות. עד מהרה נראה כי גופו שוב משלים תהליך ריפוי. היא שמה את ידה על פיה כדי לעצור את הקיא שעלה לאיטו בגרונה. היא הייתה מבועתת, והחליטה לא להישאר הרבה זמן כדי לראות את התהליך את המת קם ורודף אחריה בשנית. היא פתחה בריצה בהולה לכיוון היציאה.
היא ירדה במדרגת ותוך כדי שחצתה את האולם היא הציצה אחורה אל המקום בו גופתו הייתה מוטלת, אך היא איננה שם. קאסי חלפה על פני תיק הצד זרוק על הרצפה ויצאה מהדלת אל הסערה המשתוללת בחוץ.
הברד הכה על פניה והיקשה על הראות, אך לה לא היה איכפת, היא רצה. היא הרגישה שהוא עוקב אחריה, אך לא העזה להפנות את ראשה לאחור.
לבסוף הגיעה אל דירתה הפרטית הקטנה. היא נכנסה בסערה פנימה וטרקה את הדלת, מבולבלת ומטושטשת נכנסה למטבח. היא מזגה מים וביד רועדת לגמה.
חלפו הדקות, היא נשענה על השיש והביטה בהשתקפותה במים שבכוס.
ממה את מפחדת?...
ממנו- מי זה? -זה שעומד שם בחוץ, מחכה, אורב לי- אין שם אף אחד... -דווקא יש.. -אין! אין שם אף אחד! את רק דמיינת את לא מבינה?! מה שקרה שם היה סך הכל פרי דמיונך,הזיה!- לא...- כן! מחשבותיה רצו ממחשבה למחשבה, ותמונות חלפו מול עיניה, כשלפתע ליבה החסיר פעימה למשמע חריקת הדלת הנפתחת לאיטה...
עמוד אחד-עשר:
היא שלפה סכין מהמגירה, ובדריכות חושים היא התקדמה לעבר דלת הכניסה. נצמדה לקיר, אחזה בסכין היטב והציצה מעבר לקיר לכיוון הדלת. היא הייתה חצי פתוחה וניתן היה לראות את הסערה המשתוללת בחוץ ואת הברד המידפק על דלתה.
קאסי יצאה מאחורי הקיר והציצה החוצה, אך איש אינו מסתובב בשעות כאלה בחוץ ובטח שלא בסערה שכזו, היא נכנסה פנימה וכנגד הרוח המבקשת להיכנס סגרה את הדלת בטריקה. זו בוודאי הייתה הרוח, חשבה בליבה, היא הסתכלה על מנעול הדלת ונזכרה ששכחה לנעול כשנכנסה. היא גיחכה לעצמה ונעלה את הדלת, ובתחושת רווחה צעדה חזרה למטבח.
אך ברגע שרגלה דרכה במפתן דלת המטבח, נחתה עליה מכה בגזע המוח שהעיפה אותה על השולחן והכיסאות בפינת המטבח, הסכין נשמטה מידה והחליקה על הרצפה. קאסי, מזועזעת ומטושטשת ניסתה לקום בין שברי הכיסא, אך הוא תפס את פרק כף ידה ומשך בכוח למעלה עד שפרצופה ופרצופו נפגשו...
"אריק". השם עלה בליבה מיד כשראתה את פרצופו הלבנבן המכוסה במחציתו בשיער שחור וחלק, עיניו הירוקות שעכשיו היו מוקפות דם של טירוף שהציף את עיניו, והטירוף הזה שיתק אותה. ללא כל יכולת לזוז או להתנגד וללא היכולת לצרוח, הוא החדיר את ניביו אל ידה, עורקה הראשי ואנחת עונג מהולה ברווחה בקעו מגרונו. היא ניסתה לצרוח מכאב אך זעקתה נחנקה בגרונה ורגליה השתתקו. היא נפלה על ברכיה והביטה למעלה, הרגישה את הדם המתנקז מכל גופה אל ידה ומשם נשאב אל פיו. מליון מחשבות חלפו בראשה אך גם הן התמעטו עם הדם ההולך ומתרוקן. עיניה הריקניות הסתובבו על הרצפה עד שנתקלו בסכין ובשארית כוחותיה המועטים שלחה יד אל הסכין הסתכלה למעלה בשנית, הטירוף שבעיניו כבר התנדף אך קאסי לא היססה היא שלחה דקירה ונעצה את הלהב בחזהו.
הוא שמט את ידה, וכאילו המציאות הכתה בו, כאילו התעורר מחלום, הוא הסתכלת על קאסי, התקפל מכאב, פלט גניחה מיוסרת והתמוטט ארצה על הרצפה.
קאסי, שראשה הולם בחוזקה, לא מסוגלת לעמוד בכוחות עצמה, התנודדה לכיוון הדלת בחיפוש אחר עזרה.
עמוד שניים-עשר:
היא פקחה את עיניה אט-אט והחלה סורקת את החדר מלא המיטות. משמאלה הייתה מונחת מכונת האיי.קיי.גיי ששלחה חוטים המתחברים לחזה שלה בעזרת מדבקות רפואיות. היא שמעה את צפצופי המכונה המחקים את קצב פעימות ליבה, וכשהטתה את ראשה למעלה הבחינה בשקית דם ממנה זורם דם אל צינור המוחדר לעורקה בעזרת מזרק ומשם נכנס למחזור דמה.
"או, התעוררת" נכנסה לחדר אחות בלונדינית גבוה הדמתה לברבית בעיניה של קאסי. קאסי, עוד מטושטשת ועייפה ניסתה להשיב "אוי יקרתי, נוחי" "אבל" "מצאו אותך ברחוב, לא רחוק מבית החולים, אם זה מה שרצית לשאול "כן, תודה, אבל.." "היית במצב עגום, ילדתי, היה חסר לך המון דם בגוף, מקרה מוזר, לא היו לך פצעים מדממים, חוץ משני נקבים על העורק הראשי, אך הם לא דיממו. בהחלט מקרה מוזר, אם כי לא הראשון" היא הניחה ספל תה על שולחן קטן מימינה של קאסי "לא? כלומר, ישנם עוד מקרים?" "או, כן" היא הזדקפה " כל כמה זמן ישנן תקיפות שכאלה. הרופאים לא יודעים מה זה.. הם משערים שזה סוג של חיה" קאסי נזכרה בנהמה הגרונית ומצמררת שבקעה מגרונו של אריק.
"ועכשיו, חזרי לנוח. אני בטוחה שנוכל לשחרר אותך עם שחר " היא פנתה לכיוון הדלת. "אה, סליחה.." "כן?" היא הסתובבה חזרה אל קאסי "כמה זמן אני כאן?" "בערך שעה. העירוי אמור להסתיים בקרוב" "תודה" "בבקשה, יקירתי" היא חייכה חיוך חביב יצאה מהחדר והשאירה את קאסי לבדה עם מחשבותיה.
הסופה עוד השתוללה בחוץ, אך היא הייתה כלום לעומת הסערה שתחוללה בליבה. טיפות היגיון הנבלעות בטייפוני השאלות מחוסרות התשובה, פרצופו והכאב ששיתק את רגליה וכרסם בגופה.
עם כל רגע שעבר היא הרגישה יותר ערנית ומרוכזת ואת השתפרות מצבה ליוו קרני השמש החמימות הראשונות...
זהו^^
סוף פרק^^.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
†....The Author....†