אוקי אני אעשה את זה מאוד מהר...:

פרק ראשון עמוד שלישי:

היא ירדה במדרגות אל קומת הקרקע כשצעדיה מהדהדים על רצפת השיש. היא לבד, כולם כבר הספיקו לעזוב בזמן שהיא דברה עם וינס.
אולי אומר לא שאני לא יכולה לבוא...שיש לי משמרת..הרהרה ומחשבות חלפו בראשה בזמן שחצתה את חצר האוניברסיטה אל עבר היציאה.
היא עברה בשער הברזל הגדול של המכללה והחלה לצעוד לכיוון תחנת הרכבת התחתית הקרובה.
הערב ירד על רחובות ניו יורק, החושך הואר בידי האורות הכתומים של פנסי הרחוב, ערפיליות קלה נישאה באוויר.
הרכבת עצרה והיא ירדה אל הרציף בזהירות. הרציף לא היה מלא אנשים בשעה זו של הערב. אחרי שוידאה שהיא בתחנה הנכונה, היא עשתה את דרכה אל המדרגות ועלתה אל פני השטח.
היא יצאה מהתחנה, משב רוח קליל קידם את פניה והיא החלה את דרכה לרחוב 26 שם נמצאת הדירה.
בדרך היא פסעה בשדרה הרביעית כפי שנהגה לעשות כל יום בדרכה הביתה. היא עברה בין הבניינים הגבוהים שנישאו מצדדיה בגאון, מבנים מדהימים בצורתם. ושוב, היא קנאה, קנאה בכל העשירים שגרים אי שם בראש הבניין שהגיע אל העננים. בעשירים האלה, שאורות זרקורים מלווים אותם בכניסתם אל הדירה. יותר דומה למלון מאשר לדירה, מלמלה בכעס, הסיטה את מבטה והמשיכה לצעוד לבדה בשדרה ואז פנתה לרחוב 24.
אך כשהגיעה למפגש בין רחוב 24 והשדרה השלישית היא עצרה כהרגלה , מול אותו הבניין. היא שנאה את הבניין הזה, הבניין שהיא תמיד עוברת לידו בדרכה אל ביתה. אם הייתה יכולה שלא לעבור לידו הייתה עושה זאת. לא, לא היה זה בניין מגוריו של אֶרִיק. היה זה בניין אחר מתועב לא פחות, כל פעם שהייתה עוברת לידו קור הקפיא אותה. לא כי מזג האוויר החליט להתאכזר אליה. אלא קור מפחד. היא מכירה את זה. היה זה בניין גבוה ורעועה, אפור וקודר. נראה כי בנייתו טרם הסתיימה, וכנראה שגם לא תסתיים. קירותיו שבורים ולמרגלות מדרגות הכניסה התגלגלו אבני בניין שכנראה נפלו. דלת הכניסה הגדולה הייתי שבורה למחצה וחלקיה הנותרים רפרפו על צירם, הרוח נשבה בין חלליו ונשמעה כצרחות ויללות. הפנס הקרוב היחיד היה במרחק של עשרה מטרים משם, אבל גם הוא היה עקור מהאדמה ואורו הבהב. זה היה כך תמיד. בכל פעם שעברה ליד הבניין, היא הייתה נתקפת אימה.
היא הייתה מרגישה את כפור בניין הרפאים חודר לעצמותיה ומשתק אותה.
לפתע, יד תפסה בכתפה ומשכה אותה אחורה.

פרק ראשון עמוד רביעי:

היא קפצה וחושיה השתוללו "לא! עזוב אותי!" היא ניסתה להתנער מהיד שתפסה בכתפה "קאסי!" היא הסתובבה והנה ניצב מולה, מי אם לא אֶרִיק . "מה נכנס בך?!" "מה נכנס בי? מה נכנס בך?! " היא החזירה לעצמה את הנשימה שמה יד על הלב והרגישה איך הוא פועם בכוח בקצב אחיד ומהיר. "מה קרה?" "הבהלת אותי עד מוות זה מה שקרה".
"טוב." אמרה לבסוף אחרי שווידאה שהלב נשאר במקום ושהנשימה שלה חזרה לסדירות "עכשיו, מה היה כל-כך חשוב, שהרגשת צורך לבוא אליי כך מאחור בערב ולספר לי?"
" אני גר לא רחוק ובדרכי הביתה ראיתי אותך ונזכרתי ששכחת להגיד לי מה תנגני. אולי תנגני, אני יודע, את הסונט-"
"מונלייט. מונלייט של מוצרט." הוא חייך חיוך לא מובן "אם כך, מונלייט של מוצרט, אני מחכה לחזרות של מחר"
"כן, ובכן, אם תסלח לי, אני מעט ממהרת לדירה שלי, ערב טוב שיהיה לך" אמרה בחוסר סבלנות מופגן והסתלקה.

הוא בהה בקאסי המתרחקת, וספק- חייך ספק-צחק. הוא החל את דרכו שלו לכיוון דירתו כשלפתע הרגיש שתי ידיים רכות ליטפו את עורפו ומשם עברו אל חזהו עושות את דרכן על גופו הרך במגע מצמרר, היא נצמדה אליו, הכל קרה מהר אבל איטי, זריזות שנראתה על-אנושית ואם זאת רכות איטית, הוא לא הספיק להגיב, ולפתע אחת הידיים תפסה את צווארו בכוחניות בפראיות ,חנקה אותו ואז הוא הרגיש נשיכה מהירה על עורפו, ששתיקה את גופו, הוא השתנק ונפל אחורה.
הוא פקח מעט את עיניו וראה אותה רוכנת מעליו. היא, מי זאת היא? אישה שמעולם לא פגש, הוא עצמו לא ידע מי זו היא.
היא הרימה אותו וגררה אותו לתוך החשכה, האפלה האופפת את הבניין.


פרק שני עמוד שישי:

הבוקר הפציעה בצורה של קרניים חמימות. כאופייני למנהטן העמוסה, אנשים מתרוצצים, ממהרים, מסתכלים בשעון,מגלים שהם מאחרים, תופסים מונית ודוהרים בכביש.

"נו איפה הוא?"-" מישהו ראה את אריק?"- איפה אריק?"-"זו השעה הנכונה, נכון?"
כעשרים נערים על בימת המכללה היו אמורים להתכונן לטקס סיום הלימודים,אך במקום, הם מתהלכים שוב ושוב ברחבי האולם והבמה, קוראים בשמו של אריק ומסיטים את וילון הבמה מידי פעם, שמא הוא מסתתר שם.
ביניהם על ספסל הפסנתר יושבת לה קאסי, אדישה למתרחש. כל החזרות הן סתם נטל עבורה, גם כי הן לוקחות לה את זמן המנוחה בין שעות המכללה לבין שעות משמרת הלילה וגם כי זמן מנוחה הזה נטול אריק, והחזרות בבימויו של אריק .
"טוב, אני כבר חצי שעה כאן ואני לא רואה אותו, אני הולך." אמר איש צעיר חסר הסבלנות ופסע לעבר היציאה ואחריו קמו עוד עשרה ועשו דרכם לעבר הדלת. "לא חכו! הוא יגיע כל רגע!" קפץ נער אחד "כן! אסור לכם ללכת! זהו טקס סיום השנה שאנחנו מתכוננים אליו!" קפצה נערה אחרת לתמוך בו, אך לשווא, קולותיהם נבלעו בקולות צעדיהם של הנערים על רצפת העץ. קאסי קמה, ובתחושת רווחה גדולה יצאה עם כולם מהאולם, מחייכת לה בלי לתהות על נסיבות היעדרו של אריק.
בבוקר השמיים היו אפרפרים ואווירה צוננת מילאה את האוויר, אך עכשיו, בשעה חמש וחצי אחר הצהריים, בדרכה לתחנת הרכבת שליד האוניברסיטה היא יכלה להרגיש התקררות והאווירה הצוננת התחלפה לריח שבא לפני הגשם.
היא ירדה אל הרציף ובזמן ששהתה מתחת לאדמה ברכבת השמיים הפכו שחורים.
כמידי יום ביומו היא עלתה שוב אל הרחוב אך ברגע שרגלה דרכה על אדמת אויר פתוח נחתה לה טיפה על הראש. עד מהרה הטיפה הקטנה הפכה לגשם ועננים כבדים נראו כאילו רדפו אותה בעודה רצה לביתה. היא רצה בין המטריות השחורות כשהיא מכסה את ראשה עם התיק, רדופה על ידי הגשם, היא כבר יכלה להרגיש חתיכת קרח נוחתת על מצחה.
לפתע, היא נעצרה.
צמרמורת מקפיאה, לא מהקור, ירדה במורד גבה. מולה ניצב לו הבניין. שוב היא מצאה את עצמה עומדת מולו ומביטה בו מהופנטת, כאילו משהו משך אותה פנימה, אולי זו הסקרנות. אור ברק הלבין את החושך אשר עטף את הבניין. המחשבה למצוא מחסה מן הגשם בתוך הבניין עברה במוחה, אך עצם הרעיון לצעוד עוד צעד אחד לכיוון האפלה, עורר בה בחילה וחלחלה.
רגע קט עמדה מול הבניין, מתנשפת ומתנשמת, סופגת את חתיכות הברד הבלתי פוסקות שאליהן כבר התרגלה.
יללות הרוח הנוראות שבקעו מן הבניין נשמעו כיבבות ולעיתים היה נדמה שהן הופכות לצרחות. היא אספה את מחשבותיה ונתנה לעצמה להיבלע בשחור...


פרק שני עמוד אחד עשר:

מבולבלת,מזיעה, מבוהלת, היא מוצאת עצמה תלויה, אוחזת במעקה בכל כוחה. קול גופו המתרסק על הבטון הקשיח העביר בה צמרמורת וחלחלה.
היא משכה עצמה בכל הכוח הנותר למעלה, והתמוטטה על הרצפה באפיסת כוחות. היא התנשמה והתנשפה, וליבה דפק על דפנות החזה.
וכשסוף-סוף ליבה האט והיא נרגעה, נשמע קול דוחה שכמו הדליק לה נורה אדומה. קול הדומה למעיין "פאק-פאק", כמו ששמעה קודם כשצווארו השבור התאחה. היא קמה והציצה מעבר למעקה. היא ראתה את גופתו שוכבת בתנוחה לא טבעית, ומשהו נראה כאילו זז בתוכה. עצמותיו נדחקות וזזות מתחת לעורו ובשרו, גבנונים של עור הנמתח על פני עצמות הבולטות מהחזה ומהרגליים עולות ויורדות זזות, מתאחות ומתחברות. עד מהרה נראה כי גופו שוב משלים תהליך ריפוי. היא שמה את ידה על פיה כדי לעצור את הקיא שעלה לאיטו בגרונה. היא הייתה מבועתת, והחליטה לא להישאר הרבה זמן כדי לראות את התהליך את המת קם ורודף אחריה בשנית. היא פתחה בריצה בהולה לכיוון היציאה.

היא ירדה במדרגת ותוך כדי שחצתה את האולם היא הציצה אחורה אל המקום בו גופתו הייתה מוטלת, אך היא איננה שם. קאסי חלפה על פני תיק הצד זרוק על הרצפה ויצאה מהדלת אל הסערה המשתוללת בחוץ.
הברד הכה על פניה והיקשה על הראות, אך לה לא היה איכפת, היא רצה. היא הרגישה שהוא עוקב אחריה, אך לא העזה להפנות את ראשה לאחור.
לבסוף הגיעה אל בית הדירות שמרוב ערפל בקושי ראתה. היא עלתה מהר במדרגות אוחזת במעקה ודוחפת את עצמה בכוח לקומה הראשונה. לבסוף הגיעה אל הדירה היא נכנסה פנימה וטרקה את הדלת. היא נכנסה למטבח קפואה מקור ומזגה לעצמה כוס מים. חלפו הדקות, היא נשענה על השיש והביטה בהשתקפותה במים שבכוס.
ממה את מפחדת?...
ממנו- מי זה? -זה שעומד שם בחוץ, מחכה, אורב לי- אין שם אף אחד... -דווקא יש.. -אין! אין שם אף אחד! את רק דמיינת את לא מבינה?! מה שקרה שם היה סך הכל פרי דמיונך,הזיה!- לא...- כן! מחשבותיה רצו ממחשבה למחשבה, ותמונות חלפו מול עיניה, כשלפתע ליבה החסיר פעימה למשמע חריקת הדלת הנפתחת לאיטה...

פרק שלישי עמוד ארבע עשר:

עיניו נפקחו והוא לקח שאיפה עמוקה כאילו לא נשם הרבה זמן, הרגיש איך האוויר צורב את דפנות ריאותיו ואת החמצן השורף מעט בעיניים, כאילו קם לתחייה, נולד מחדש או התעורר מתרדמת עידנים.
הוא מצא את עצמו שרוע בתנוחה לא-תנוחה על רצפת בית זר. כשהטה את מבטו מעט הצידה הבחין בסכין מרוחה בדם מונחת לצד גופו וכשקם ראה חתך בחולצתו המגואלת דם באזור החזה, אך כל הפרטים האלה, מסיבה משונה, היו כעוד פריטים בחלל החדר, הוא יותר הסתקרן לדעת היכן נמצא ואיך הגיע לשם...
ראשית התאמץ להיזכר מה קרה בליל אמש, אך כל שזכור לו הם צללים ורעשים.
הוא החל לסקור את סביבתו, " דירה פרטית סטנדרטית" חשב לעצמו, רצפת עץ, פייטים, תמונות פה ושם. הוא הציץ הצידה אל תוך המטבח וראה את שברי הכיסאות והשולחן ההפוך, תחושה מוזרה הסתובבה בקרבו באותה העת, הוא כבר היה שם, הוא כמעט בטוח, השקט הזה, זה כל כך מוזר, הוא צעד פנימה ועבר מעל טיפות הדם, אך דווקא אלה משכו את תשומת ליבו. הוא נתן לטיפת דם לעלות על קצה אצבעו, הוא הביט בה והרגשה משונה אחרת החלה לחצות את ראשו, לאט-לאט התגנבה למוחו, הוא קם מהר ושטף את ידו, לא שוב, מלמל מוחו מילים מוזרות על לילה נשכח.

חתיכות הברד הנמסות נרמסו תחת רגליה בעודה עולה במעלה הרחוב, השעה הייתה 6:30 כשעזבה את בית החולים שנמצא בלוק אחד מאחוריה והשמש כבר הספיקה לעלות מעט מעל קו האופק.
היא התבוננה בידה המנוקבת בעודה צועדת אל דירתה "חיה הא?..." היא לחשה
ספק-שואלת ספק-מזלזלת.
היא עלתה במדרגות והלכה בפרוזדור שהוצף אור שמש מחלון בקצהו.
היא נשענה על ידית הדלת ופשפשה בכיסה אחר המפתח כשלפתע הדלת נפתחה והיא מעדה פנימה. מופתעת היא נזכרה שלא נעלה את הדלת אתמול, או שאולי כן? זיכרון מעורפל שלא סיפק תשובה נשאר תלוי במוחה בעודה סוגרת את הדלת.
כשהסתובבה חזרה לפנים הבית היא קפאה במקומה למראה שלוליות הדם הקרוש על הרצפה והסכין רווית הדם, הבזק מהיר של דקירה הזכיר לה את הנעשה אתמול בלילה ומיד צפה במוחה השאלה, היכן הגופה.
בצעד מהסס היא נכנסה למטבח. שברי כיסאות ושולחן הפוך בפינת המטבח והכוס בפינת השיש צופה על המתרחש, ידה שרפה במקצת, כמעיין תזכורת קטנה מליל אמש...
לפתע חריקה על רצפת עץ הקפיצה את ליבה ודממה את מחשבותיה. היא יצאה מן המטבח וחיפשה אחר מקור הקול. חדר השינה היה סגור ומשמאלה עמדה לה דלת הסלון הפתוחה עד כדי חריץ. היא התגנבה אל הדלת והציצה פנימה.

כל החלונות היו סגורים ולא נתנו לטיפת האור החלוש להיכנס, החדר היה עמום והואר רק על ידי מנורת קריאה המונחת על כוננית לצד הספה בצבע בז' בהיר. ריח בושם עדין נישא באוויר, הוא הבחין בתמונה המוארת באור הזרקורים של מנורת הקריאה. הוא התקרב והתבונן.
"לורן" הוא זיהה את הדמות בעלת השיער הבלונדיני- מתולתל ומשקפי השמש הכהות, זו בת דודתו מצד אימו, וגם חברתה הטובה של קאסי, הדמות בעלת השיער חום-זהוב-גלי ועיניים תכלת בוהק המחזיקה את לורן ומתכופפת תחת כובד משקלה. אבל זה לא הדירה של לורן. הוא הכיר את הדירה של לורן, היא שכנה בחלק העשיר של העיר כמה בלוקים מכאן, בדירות הפאר של העיר. "אז זו הדירה של-" נקטע משפטו ונתעתקה נשמתו כשהרגיש את הלהב הקר נצמד לצווארו....