תגידו, יש טעם להמשיך? כי הרבה זמן לא פרסמתי ואני תוהה אם אתם עדיין קוראיםOם.
טוב מילא, נפרסם נראה מה יהיה...
פרק שלישי:"ערפד" המשך...
עמוד חמישה עשר:
הוא ניסה להיזכר בליל אמש, חיפש בזיכרונותיו, פשפש בכל פינות מוחו, עד שנכנס לחלק אחר במוחו שאליו לא היה אמור להיכנס, חלק שבתת-מודעתו הדחיק. לפתע נתקף הזיה, חיזיון, הבזק.
הוא אחז בידה המטפטפת דם ושלף את ניביו מעורקה. הוא הביט למטה וראה את קאסי מרימה אליו מבט נואש וממששת משהו על הרצפה ואז...
הוא כמעט יכול היה להרגיש את הלהב בחזה.
"לך" פקד קולה של קאסי והמציאות הכתה בו בבת-אחת. "מה?" "שמעת אותי" היא עמדה בקצה השני של החדר מרוחקת ממנו, הוא לא שם לב שהתרחקה, היא נופפה בסכין לעבר היציאה "עכשיו צא מפה לפני שאקרא למשטרה."
פתאום הוא הבין, הוא הביט בה, איך לא ראה זאת?, היא פוחדת, ידה רעדה מעט ועיניה התאמצו להישאר רציניות אבל הוא יכול לראות-להריח את הפחד שלה. הוא עשה כפי שביקשה הוא הלך צמוד לקיר רחוק ממנה, היא עקבה אחריו בעיניה, הוא לא פחד מהסכין, הוא רק התקדם לאט לעבר הדלת מביט בה ותוהה, מה לעזאזל קרה אתמול בלילה?.
הוא יצא מהסלון השאיר אותה לבד. הוא חלף על פני שלוליות הדם, העובדה שזה דמו כבר לא הטרידה אותו. הוא הניח את ידו על ידית הדלת ופתח אותה, קרני אור היום הציפו אותו וסנוורו.
ושוב היא נותרה לבד עם מחשבותיה, זה הפך להרגל, בייחוד כשהמחשבות היו כה מהותיות. היא הצמידה את הסכין לחזה ונתנה לעצמה ליפול על הקיר, היא הטתה את ראשה אחורה הניחה אותו על הקיר וניסתה להירגע, אבל היה כל כך רועש, כל כך רועש, המחשבות עפו כמטוסי סילון בראשה. היא נשמה עמוק, לא יכול להיות שדמיינתי את זה, הדם, הסכין, לא יכול להיות. היא ניסתה לעצור את הבכי בגרון, אבל כבר החלו דמעות לבצבץ בזווית עינה. ידה השני לחצה על מצחה כנגד הקיר. אני באמת משתגעת, אני פשוט מאבדת את שפיותי. היא הניחה לעצמה להחליק במורד הקיר עד הרצפה ודמעות החלו לזלוג בשביל מופתי במורד לחיה. לפתע, היא שמעה צרחת כאב חייתית מחרישה ומצמררת שהקפיצה אותה על רגליה
"אריק?!" היא פתחה בריצה אל הדלת.
"אריק מה קר-" אך היא קפאה במקומה למראה אריק המתפתל מכאבים למרגלות הדלת באור השמש, נשרף על ידי להבות בלתי נראות, כתפו ומחצית מצידו הימני של גופו העליון היו מפוחמות, שחורות, ועורו נראה כקצוות נייר חרוך, היא שמעה את קול החריכה הבוקע מבשרו הנצלה, הוא צרח מכאב, היא רצתה לעזור אך ברגע שהתקרבה ועשתה צעד אחד לכיוונו, באשת רקמות שרופות הכתה באפה והיא נפלה על ברכיה והשתנקה.
הוא זעק, הכאב היה מייסר, יותר גרוע מכל מה שעבר בחייו, גופו היה כמעט משותק והוא יכל להרגיש איך קרני השמש חודרות אל בשרו, שכבת עור אחרי שכבה מכלות. הוא שם לב לקאסי המשתנקת בצד. "קאסי!!! קאסי, הדלת! תסגרי את הדלת!!" הוא צעק אך לשווא, היא נחנקה. "קאסי!,קאסי...קאסי...קא..." קולו החל לדעוך.
היא הרימה את מבטה וניתרה קדימה אל הדלת. הדלת נטרקה, היא עמדה דוממת כשפניה פונות אל העץ העמוק של הדלת. הסיוט נגמר, עכשיו רק נותר להסתובב.
עמוד שישה עשר:
היא היססה להסתובב, פחדה לגלות מה תראה, אך בכל זאת היא אילצה את עצמה.
"אוי אלוהים.." לחשה בעת שידה כיסתה את פיה באימה.
הוא שכב שם, מחצית כתפו וזרועו הימניות היו מפוחמות והוא בקושי הרגיש אותן. צידו הימני היה במצב יותר טוב, היו שלפוחיות וכוויות אך שום איבר לא נפגע קשות, שום דבר לא נשרף, נלכד באותן הלהבות שאותן לא יכול היה לראות אלא רק להרגיש.
חולצתו הייתה שרופה גם כן, שאריתה נתלתה מכתפו השמאלית
אף על פי שצידו הימני נראה במצב פחות עכור, בניגוד לכתפו, כל תזוזה הסבה כאב בל-יתואר שנלווה בשורה של אנקות ומקבץ קללות שסינן לעצמו.
היא התעוררה מהקיפאון הרגעי,
"אוי אריק" היא זינקה לעזרתו ברגע שהבחינה בניסיונותיו להתרומם. היא תמכה את צידו השמאלי ועזרה לו לקום.
"אתה בסדר?" שאלה בעת שעזרה לו להתיישב בעדינות על הספה.
"עד כמה שבנאדם שרוף למחצה יכול להיות" "חכה כאן, אני אתקשר למוקד חירום"
"אל תדאגי, זה לא שאני יכול ללכת..." אמר בעת שהיא רצה למטבח.
היא שלפה את הטלפון מהמטען וחייגה "911 ".
בעת שהמתינה למענה לצלילי החיוג היא החלה את דרכה לסלון אך נעצרה ליד הדלת הראשית.
במשך שנייה או שתיים עמדה דוממת. ואז, פתחה את הדלת מעט ושלחה את ידה החוצה להיחשף לאור. אך שום דבר, לא כאב, לא להט. היא פתחה את הדלת לרווחה ונתנה לקרני השמש לשטוף את כולה, אך חוץ משמש בוקרית חמימה היא לא הרגישה דבר והיא החלה לשקוע בתהיות...
"מוקד החירום, שלום" קול מהצד השני של הקו העיר אותה מהשאננות והשאיר לה עוד רגע של הרהורים בעת שסגרה את הדלת.
הוא ישב על הספה, נישען על צידו השמאלי וניסה לזוז כמה שפחות. אותו ריח של בושם נשי עדין מתקתק נישא בחלל החדר, והאור העמום ממנורת הקריאה הוסיף לאווירה השקטה.
הוא שמע את קאסי מדברת בטלפון, אך לא התאמץ להקשיב.
הוא היה עייף, מותש. הרבה מחשבות העסיקו את מוחו, ושאלות שחיפשו אחר התשובות החסרות.
עיניו נעצמו אט-אט, הוא הרגיש איך כוחותיו זונחים אותו, איך העייפות מכניעה אותו, אט-אט, מעין תשישות מוזרה נופלת עליו.
התודעה שלו נכנסה לתרדמת, הוא לא שם לב למתרחש...
טוב זה הכל להיום^^.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
†....The Author....†