אני, יודעת, אני יודעת, המון המון זמן לא עיכנתי וזה כי אני התחלתי ללמוד. אז קצת לא היה זמן אבל עכשיו, יש זמן^^.

אז א' למי שלא שם לב יש לי עיצוב חדש ויפייפה^^.

וב' לקח לי המון זמן לכתוב פשוט את סוף הפרק אז לא עדכנתי@.@ (זה לא סוףך הפרק מה שאני מפרסמת).

אז אנא קבלו את המשך הפרק!^^

פרק שלישי:"ערפד.." המשך..

עמוד שבעה עשר::

"כן!

כן,כן, מהשמש! לא,לא סתם כווית שיזוף, כל הכתף שלו חרוכה!" קאסי צעקה לתוך הטלפון הולכת אל פתח חדר השינה ואל המטבח, הלוך ושוב, מתוחה ועצבנית.

"ת-תקשיבי לי, אוקי, הוא פתח את הדלת ונש-

נכון, זה לא הגיוני, אבל זו המציאות! לא, לא ידוע לי על רגישות מסויימת...

לתאר את הנפגע? אוקי חכי.."

היא הלכה בחוסר סבלנות אל הסלון ותוך כדי סיפרה מזיכרונה, "אוקי כל הכתף שלו- איזו כתף?..רגע..." היא נכנסה לסלון כדי לתאר למוקד החירום את מצבו של אריק, אך כשהגיעה לסלון נעצרה במפתנו כשמבט מבוהל על פניה.

"הלו,הלו? גברתי?" נשמעו קריאותיה המבולבלות של האישה מהקו השני שנקטעו בידי צליל הניתוק...

הוא שמע צלילים עמומים, אך לא ראה דבר.

מידי פעם החושך הואר בידי אור עמום.

טיפות, טיפה אחר טיפה נחתו על הרצפה בקול  עדין והדהדו במוחו.

ראייתו מעט התבהרה, עתה, יכול היה לראות צללים על הקיר. טיפה ועוד טיפה.

כאב, עמום באזור צווארו ששיתק את שריריו, מלווה בחום נעים שהציף את גופו.

גניחות, התנשמויות, אנחות, טיפות של נוזל לא ברור.

נשיקה,

הוא פתח את עיניו עד כמה שיכל וראה אותה במטושטש.

שפתיה האדומות, פרצופה הרך, יריעה לא מוסברת, היא התנשמה וגנחה, ליקקה את שפתיה בעונג, חייכה חיוך חושף ניבים, ליבו החל לפעום בקצב משתולל, כאב בחזה, היא קרבה את פיה לצווארו וככל שהתקרבה ליבו הגביר את הקצב, הוא כבר יכול היה להרגיש את נשימתה החמה על עורפו...

הוא שכב על הספה, לא זז, בספק אם נשם. קאסי התקרבה בהיסוס "אריק?.."

הוא לא ענה, עיניו היו עצומות, היא התקרבה לספה, הניחה את ידה מעל פיו ואפו, היא לא הרגישה את אותו אויר חם שאמור לצאת בעת שהוא נושם, היא לא הרגישה אויר כלל.

"אריק?..אריק?!" היא תפחה על לחיו וניסתה להעיר אותו, אך הוא נשאר דומם כסלע.

מבוהלת, היא כרעה ברך והצמידה את ראשה לחזהו, אין פעימות. היא התחילה להיכנס לפאניקה, לאור מה שקרה ביממה האחרונה, היא לא תשלול את האפשרות שהוא פשוט מת..עד כמה שרצתה לשלול.

 דמעות החלו לבצבץ בזוית עיניה והיא הצמידה שתי אצבעות לעורקו הראשי,

אך אין דופק...

מצטערת>.< זה הכל לבינתיים^^.

תגידו, יש טעם להמשיך? כי הרבה זמן לא פרסמתי ואני תוהה אם אתם עדיין קוראיםOם.

טוב מילא, נפרסם נראה מה יהיה...

פרק שלישי:"ערפד" המשך...

עמוד חמישה עשר:

הוא ניסה להיזכר בליל אמש, חיפש בזיכרונותיו, פשפש בכל פינות מוחו, עד שנכנס לחלק אחר במוחו שאליו לא היה אמור להיכנס, חלק שבתת-מודעתו הדחיק. לפתע נתקף הזיה, חיזיון, הבזק.

הוא אחז בידה המטפטפת דם ושלף את ניביו מעורקה. הוא הביט למטה וראה את קאסי מרימה אליו מבט נואש וממששת משהו על הרצפה ואז...

הוא כמעט יכול היה להרגיש את הלהב בחזה.

"לך" פקד קולה של קאסי והמציאות הכתה בו בבת-אחת. "מה?" "שמעת אותי" היא עמדה בקצה השני של החדר מרוחקת ממנו, הוא לא שם לב שהתרחקה, היא נופפה בסכין לעבר היציאה "עכשיו צא מפה לפני שאקרא למשטרה."

פתאום הוא הבין, הוא הביט בה, איך לא ראה זאת?, היא פוחדת, ידה רעדה מעט ועיניה התאמצו להישאר רציניות אבל הוא יכול לראות-להריח את הפחד שלה. הוא עשה כפי שביקשה הוא הלך צמוד לקיר רחוק ממנה, היא עקבה אחריו בעיניה, הוא לא פחד מהסכין, הוא רק התקדם לאט לעבר הדלת מביט בה ותוהה, מה לעזאזל קרה אתמול בלילה?.

הוא יצא מהסלון השאיר אותה לבד. הוא חלף על פני שלוליות הדם, העובדה שזה דמו כבר לא הטרידה אותו. הוא הניח את ידו על ידית הדלת ופתח אותה, קרני אור היום הציפו אותו וסנוורו.

ושוב היא נותרה לבד עם מחשבותיה, זה הפך להרגל, בייחוד כשהמחשבות היו כה מהותיות. היא הצמידה את הסכין לחזה ונתנה לעצמה ליפול על הקיר, היא הטתה את ראשה אחורה הניחה אותו על הקיר וניסתה להירגע, אבל היה כל כך רועש, כל כך רועש, המחשבות עפו כמטוסי סילון בראשה. היא נשמה עמוק, לא יכול להיות שדמיינתי את זה, הדם, הסכין, לא יכול להיות. היא ניסתה לעצור את הבכי בגרון, אבל כבר החלו דמעות לבצבץ בזווית עינה. ידה השני לחצה על מצחה כנגד הקיר. אני באמת משתגעת, אני פשוט מאבדת את שפיותי. היא הניחה לעצמה להחליק במורד הקיר עד הרצפה ודמעות החלו לזלוג בשביל מופתי במורד לחיה. לפתע, היא שמעה צרחת כאב חייתית מחרישה ומצמררת שהקפיצה אותה על רגליה

 "אריק?!" היא פתחה בריצה אל הדלת.

"אריק מה קר-" אך היא קפאה במקומה למראה אריק המתפתל מכאבים למרגלות הדלת באור השמש, נשרף על ידי להבות בלתי נראות, כתפו ומחצית מצידו הימני של גופו העליון היו מפוחמות, שחורות, ועורו נראה כקצוות נייר חרוך, היא שמעה את קול החריכה הבוקע מבשרו הנצלה, הוא צרח מכאב, היא רצתה לעזור אך ברגע שהתקרבה ועשתה צעד אחד לכיוונו, באשת רקמות שרופות הכתה באפה והיא נפלה על ברכיה והשתנקה.

הוא זעק, הכאב היה מייסר, יותר גרוע מכל מה שעבר בחייו, גופו היה כמעט משותק והוא יכל להרגיש איך קרני השמש חודרות אל בשרו, שכבת עור אחרי שכבה מכלות. הוא שם לב לקאסי המשתנקת בצד. "קאסי!!! קאסי, הדלת! תסגרי את הדלת!!" הוא צעק אך לשווא, היא נחנקה. "קאסי!,קאסי...קאסי...קא..." קולו החל לדעוך.

היא הרימה את מבטה וניתרה קדימה אל הדלת. הדלת נטרקה, היא עמדה דוממת כשפניה פונות אל העץ העמוק של הדלת. הסיוט נגמר, עכשיו רק נותר להסתובב.

עמוד שישה עשר:

היא היססה להסתובב, פחדה לגלות מה תראה, אך בכל זאת היא אילצה את עצמה.

"אוי אלוהים.." לחשה בעת שידה כיסתה את פיה באימה.

הוא שכב שם, מחצית כתפו וזרועו הימניות היו מפוחמות והוא בקושי הרגיש אותן. צידו הימני היה במצב יותר טוב, היו שלפוחיות וכוויות אך שום איבר לא נפגע קשות, שום דבר לא נשרף, נלכד באותן הלהבות שאותן לא יכול היה לראות אלא רק להרגיש.

חולצתו הייתה שרופה גם כן, שאריתה נתלתה מכתפו השמאלית

אף על פי שצידו הימני נראה במצב פחות עכור, בניגוד לכתפו, כל תזוזה הסבה כאב בל-יתואר שנלווה בשורה של אנקות ומקבץ קללות שסינן לעצמו.

היא התעוררה מהקיפאון הרגעי,

"אוי אריק" היא זינקה לעזרתו ברגע שהבחינה בניסיונותיו להתרומם. היא תמכה את צידו השמאלי ועזרה לו לקום.

"אתה בסדר?" שאלה בעת שעזרה לו להתיישב בעדינות על הספה.

"עד כמה שבנאדם שרוף למחצה יכול להיות" "חכה כאן, אני אתקשר למוקד חירום"

"אל תדאגי, זה לא שאני יכול ללכת..." אמר בעת שהיא רצה למטבח.

היא שלפה את הטלפון מהמטען וחייגה "911 ".

בעת שהמתינה למענה לצלילי החיוג היא החלה את דרכה לסלון אך נעצרה ליד הדלת הראשית.

במשך שנייה או שתיים עמדה דוממת. ואז, פתחה את הדלת מעט ושלחה את ידה החוצה להיחשף לאור. אך שום דבר, לא כאב, לא להט. היא פתחה את הדלת לרווחה ונתנה לקרני השמש לשטוף את כולה, אך חוץ משמש בוקרית חמימה היא לא הרגישה דבר והיא החלה לשקוע בתהיות...

"מוקד החירום, שלום" קול מהצד השני של הקו העיר אותה מהשאננות והשאיר לה עוד רגע של הרהורים בעת שסגרה את הדלת.

הוא ישב על הספה, נישען על צידו השמאלי וניסה לזוז כמה שפחות. אותו ריח של בושם נשי עדין מתקתק נישא בחלל החדר, והאור העמום ממנורת הקריאה הוסיף לאווירה השקטה.

הוא שמע את קאסי מדברת בטלפון, אך לא התאמץ להקשיב.

הוא היה עייף, מותש. הרבה מחשבות העסיקו את מוחו, ושאלות שחיפשו אחר התשובות החסרות.

עיניו נעצמו אט-אט, הוא הרגיש איך כוחותיו זונחים אותו, איך העייפות מכניעה אותו, אט-אט, מעין תשישות מוזרה נופלת עליו.

התודעה שלו נכנסה לתרדמת, הוא לא שם לב למתרחש...

טוב זה הכל להיום^^.

=..="

לא יכולתי להיכנע לדחף המסתורי והדפוק שהכריח אותי כנגד רצוני לפרסם את הפרק השלישי בטרם עת.

למה לא רציתי לפרסם?

בגלל...

שקודם כל, רציתי אולי להשאיר אתכם קצת במתח ולחכות לפרק השלישי. אני לא הולכת לפרסם את כל הפרק השלישי אלא רק שני עמודים מתוכו.

שנית, עדיין לא סיימתי לכתוב אותו=\. אז יכול להיות שאם אפרסם מהר מידי עמודים אז אתם תדביקו את הפער וזה לא יהיה טוב כי אז אני ארגיש לחוצה, ושמישהו רודף אחרי( אתם לא רודפים אחרי נכון?O.O).

שלישית, שני העמודים שאני הולכת לפרסם...איך לומר... הם ללא אקשן. מבולבלים? אתם לא היחידים~.~.

אני אסביר,

כפי שכבר הסברתי במקום אחר בו אני מפרסמת את הספר, ספר\סיפור הוא כמו גוף. משמע? העלילה היא השלד, עליו כל הספר מונח ומעוצב לפיו. המידע שהסופר מספק הוא השרירים, מניעים את העלילה קדימה. האקשן הוא הבשר. אבל אי אפשר להגיד(למרות שזה יהיה נורא מצחיק לומר) שסיפור בלי אקשן, למשל, הוא כמו גוף של מתעמלת(רק שרירים ועצמות..מצטערת שבתור מתעמלת אני מחמיאה לעצמי יותר מידיXD).לא, יש סיפורים ללא אקשן, ללא מכות, ללא דם וקרביים שעפים לכל עבר וזה הסגנון שלהם^^.

אז, אני מפרסמת את העמודים ומקווה שאני לא עושה טעות....

פרק שלישי:"ערפד"

עמוד שלושה עשר:

 עיניו נפקחו והוא לקח שאיפה עמוקה כאילו לא נשם הרבה זמן, הרגיש איך האוויר צורב את דפנות  ריאותיו ואת החמצן השורף מעט בעיניים, כאילו קם לתחייה, נולד מחדש או התעורר מתרדמת עידנים.

הוא מצא את עצמו שרוע בתנוחה לא-תנוחה על רצפת בית זר. כשהטה את מבטו מעט הצידה הבחין בסכין מרוחה בדם מונחת לצד גופו וכשקם ראה חתך בחולצתו המגואלת דם באזור החזה, אך כל הפרטים האלה, מסיבה משונה, היו כעוד פריטים בחלל החדר, הוא יותר הסתקרן לדעת היכן נמצא ואיך הגיע לשם...

ראשית התאמץ להיזכר מה קרה בליל אמש, אך כל שזכור לו הם צללים ורעשים.

הוא החל לסקור את סביבתו, " דירה פרטית סטנדרטית" חשב לעצמו, רצפת עץ, פייטים, תמונות פה ושם. הוא הציץ הצידה אל תוך המטבח וראה את שברי הכיסאות והשולחן ההפוך, תחושה מוזרה הסתובבה בקרבו באותה העת, הוא כבר היה שם, הוא כמעט בטוח, השקט הזה, זה כל כך מוזר, הוא צעד פנימה ועבר מעל טיפות הדם, אך דווקא אלה משכו את תשומת ליבו. הוא נתן לטיפת דם לעלות על קצה אצבעו, הוא הביט בה והרגשה משונה אחרת החלה לחצות את ראשו, לאט-לאט התגנבה למוחו, הוא קם מהר ושטף את ידו, לא שוב, מלמל מוחו מילים מוזרות על לילה נשכח.

חתיכות הברד הנמסות נרמסו תחת רגליה בעודה עולה במעלה הרחוב, השעה הייתה 6:30 כשעזבה את בית החולים שנמצא בלוק אחד מאחוריה והשמש כבר הספיקה לעלות מעט מעל קו האופק.

היא התבוננה בידה המנוקבת בעודה צועדת אל דירתה "חיה הא?..." היא לחשה

ספק-שואלת ספק-מזלזלת.

היא נשענה על ידית הדלת ופשפשה בכיסה אחר המפתח כשלפתע הדלת נפתחה והיא מעדה פנימה. מופתעת היא נזכרה שלא נעלה את הדלת אתמול, או שאולי כן? זיכרון מעורפל שלא סיפק תשובה נשאר תלוי במוחה בעודה סוגרת את הדלת.

כשהסתובבה חזרה לפנים הבית היא קפאה במקומה למראה שלוליות הדם הקרוש על הרצפה והסכין רווית הדם, הבזק מהיר של דקירה הזכיר לה את הנעשה אתמול בלילה ומיד צפה במוחה השאלה, היכן הגופה.

בצעד מהסס היא נכנסה למטבח. שברי כיסאות ושולחן הפוך בפינת המטבח והכוס בפינת השיש צופה על המתרחש, ידה שרפה במקצת, כמעיין תזכורת קטנה מליל אמש...

לפתע חריקה על רצפת עץ הקפיצה את ליבה ודממה את מחשבותיה. היא יצאה מן המטבח וחיפשה אחר מקור הקול. חדר השינה היה סגור ומשמאלה עמדה לה דלת הסלון הפתוחה עד כדי חריץ. היא התגנבה אל הדלת והציצה פנימה.

כל החלונות היו סגורים ולא נתנו לטיפת האור החלוש להיכנס, החדר היה עמום והואר רק על ידי מנורת קריאה המונחת על כוננית לצד הספה בצבע בז' בהיר. ריח בושם עדין נישא באוויר, הוא הבחין בתמונה המוארת באור הזרקורים של מנורת הקריאה. הוא התקרב והתבונן.

"לורן" הוא זיהה את הדמות בעלת השיער הבלונדיני- מתולתל ומשקפי השמש הכהות, זו בת דודתו מצד אימו, וגם חברתה הטובה של קאסי, הדמות בעלת השיער חום-זהוב-גלי ועיניים תכלת בוהק המחזיקה את לורן ומתכופפת תחת כובד משקלה. אבל זה לא הדירה של לורן. הוא הכיר את הדירה של לורן, היא שכנה בחלק העשיר של העיר כמה בלוקים מכאן, בדירות הפאר של העיר. "אז זו הדירה של-" נקטע משפטו ונתעתקה נשמתו כשהרגיש את הלהב הקר נצמד לצווארו....

עמוד ארבעה עשר:

"קאסי?" נשמע קולו מעבר לכתפו. היא הופתעה מעט, זו הייתה הפעם הראשונה, הפעם הראשונה ששמחה לשמוע את קולו, ולא אנחות וגניחות. אך עוד יותר הפתיע אותה לשמוע את קולו האנושי אחרי שנטע בה כזו אימה בליל אמש. לשמוע את קולו הרך הזכיר לה לפתע את פרצופו, היה זה פרצופו מאחורי החיה רדופת הדיבוק שאתמול תקפה אותה. הוא החל להסתובב לאט, היא נרתעה מעט, אך המשיכה להחזיק את הסכין צמוד  לצווארו.

הוא השלים סיבוב ונתקל בפרצופה של קאסי, המאובן כאבן ומעוות מפחד בו-בזמן. מבט מבולבל מעט התלבש על פרצופו, ואיתו פרצוף חושד.

"קאסי, מה..." הוא ברר את מיליו בקפידה "מה את עושה?.." "אל תזוז. אתמול בלילה היה מספיק...יש לך מזל שעדיין לא הודעתי למשטרה."

לאט-לאט בהבזקים לא רצוניים זיכרונה שב, עיניהם נפגשו והבזק עיניים אדומות הכאיב בחזה. "מה קרה אתמול בלילה?" "אל תשחק איתי, אני בטוחה ששנינו נזכור את החוויה די טוב. אתה יודע, לא ביליתי שעה וחצי בבית חולים מרותקת למיטה עם מחט נעוצה בעורקי לשווא. אתה באמת לא זוכר?" "לא...אני לא זוכר"  "את זה אתה לא זוכר?" היא הפשילה את שרוולה בזריזות והושיטה את ידה אל מול עיניו, הוא קימט מצחו וצמצם עיניו בהביטו על שני הנקבים על ידה.

"מה זה? מי עשה לך את זה?" "הרופאים אומרים שזו בוודאי חיה. אתה חיה, אריק?" "קאסי, הרגעי," "לא אריק ,אני לא הרגע, מה שעברתי אתמול בלילה היה בלתי נשכח ובלתי נסלח, זה כאב אתה יודע? זה כאב!" היא השתדלה לשמור על קור-רוח אך היא הרגישה איך הכעס

 גאה, היא כבר שכחה עם מי היא מדברת, עם מה היא מדברת.

"קאסי, תורידי את הסכין, את לא באמת תדקרי אותי, אין טעם לאיים עליי כך " "אה כן? מה גורם לך לחשוב שאהסס הפעם?" "קאסי את לא רוצחת" "ואתה אריק? אני תוהה מה היה קורה אילולי דקרתי אותך, אני תוהה אם הייתי נשארת בחיים כדי לתהות בכלל!" אבל לקאסי היה קשה להודות, היא לא תדקור אותו, היא לא יכולה, מחשבותיה ורגשותיה טרם פינו את מקומן לרגשות האשם, החרטה המייסרת על רצח אדם. אף שטכנית, לא רצחתי, הצדיק אותה מוחה, הוא חי,מדבר נושם. לרגע מחשבה זו עודדה אותה אבל אז חשבון פשוט בראשה הסיק, אם הוא עדיין חי ונושם, הסכין לא תועיל לה נגדו במקרה שיתקוף שנית.

 טוב...><

הנה, עשיתי את זה ( הסופרת של נ.ב אני ערפד, את מרוצה עכשיו? הא?!הא?!...סתםXDאני מתוסכלת שנכנעתי לדחפיי ולרצונותי האסורים=..=).

אממ....הסופרת של לילה עם ערפד הציעה לי לעשות רשימת קבועים אבל מסיבות שפירטתי בתגובות של הפוסט הקודם החלטתי לא לעשות. אם מישהו רוצה שאני אעדכן אותו בפרקים יכול לפנות אליי באופן אישי(או לא אישי איך שאתם רוצים) ולבקש ממני ואני בשמחה אעדכן אותו^^

(בואו נראה...איזה עוד התחלות יש..)

אולה סניורה!(OO?)

הבא ונמשיך את הפרק השני!^^.

                      פרק שני:"קולות ויצרים.."

עמוד תשיעי:

קול פגיעתו בקרקע היה עוצמתי והרעיד את כל המרפסת. גלי אבק פרצו מן המרצפות ועפו לכל עבר.

היא קמה מאחוריי המזרקה שיערה החום מאובק,  היא משפשפת את עיניה, עומדת בתוך ענן האבק. ובדיוק כשנראה כאילו גורלו נחרץ, היא שמעה קול צעדים. האבק התפזר וחשף מכתש במרצפות בקוטר חצי מטר ולעברה, על שברי השיש צועד לו האיש. מרכין ראשו מתלתל לעברה נוהם נהמה עמוקה, שיערו השחור והפרוע מסתיר את עיניו. כשלפתע משום מקום ידו נשלחת לעברה והיא מתחמקת במזל."מה לעזאזל?!..." ליבה התחיל לפעום בקצב, היא ראתה את פניו עכשיו, עיניים אדומות ופיו הפתוח חושף שתי ניבים מחודדות וארוכות. היא מעדה לאחור והוא קפץ לכיוונה, ניסה לתפוס את צווארה, אך היא התגלגלה ותוך כדי קימה תפסה מוט ברזל. הוא קם לעברה אך לפני שהספיק לעמוד היא הניפה את המוט וחבטה בראשו בשיא העוצמה. קול ריסוק מבחיל בקע מצווארו והוא נפל דומם על הרצפה. הכל קרה כל כך מהר, האדרנלין שטף את דמה והיא הרגישה את ליבה פועם חזק כל כך כאילו מבקש לקרוע את דרכו החוצה מהחזה.

קאסי מעולם לא הרגה מישהו, והנער הזה נראה לה מת מאוד. היא לא הראתה את זה, אך ליבה געש. היא הרגה, נטלה את חייו, היא ניסתה להגן על חייה..אבל עדיין....

היא צעדה אחורה, שמטה את המוט, הביטה בגופו השרועה על הרצפה ועל מפרקתו השבורה. היא הסתובבה ללכת, כשהיא שומעת היאנקויות מאחוריה. לא...לא יכול להיות היא הסתובבה וראתה אותו מתפתל ונאבק לקום. וכשהוא קם סדרת קליקים שעוררו בה חלחלה בקעו מצווארו וצווארו התיישר וחזר על קנו, היא הרגישה את הבחילה מכרסמת בקרבה. מה הולך פה?!.. היא פנתה לברוח אך הוא קפץ עליה וחבק אותה. בעודה נאבקת נגדו כנגד המעקה הוא תופס את צווארה ודוחף אותה אל מעבר למעקה, אך היא לא הרפתה מידו ושניהם צללו מטה מעבר למרפסת...

עמוד עשירי:

מבולבלת,מזיעה, מבוהלת, היא מוצאת עצמה תלויה, אוחזת במעקה בכל כוחה. קול גופו המתרסק על הבטון הקשיח העביר בה צמרמורת  וחלחלה.

היא משכה עצמה בכל הכוח הנותר למעלה, והתמוטטה על הרצפה באפיסת כוחות. היא התנשמה והתנשפה, וליבה דפק על דפנות החזה.

וכשסוף-סוף ליבה האט והיא נרגעה, נשמע קול דוחה שכמו הדליק לה נורה אדומה. קול הדומה למעיין "פאק-פאק", כמו ששמעה קודם כשצווארו השבור התאחה. היא קמה והציצה מעבר למעקה.  היא ראתה את גופתו שוכבת בתנוחה לא טבעית, ומשהו נראה כאילו זז בתוכה. עצמותיו נדחקות וזזות מתחת לעורו ובשרו, גבנונים של עור הנמתח על פני עצמות הבולטות מהחזה ומהרגליים עולות ויורדות זזות, מתאחות ומתחברות. עד מהרה נראה כי גופו שוב משלים תהליך ריפוי. היא שמה את ידה על פיה כדי לעצור את הקיא שעלה לאיטו בגרונה. היא הייתה מבועתת, והחליטה לא להישאר הרבה זמן כדי לראות את התהליך את המת קם ורודף אחריה בשנית. היא פתחה בריצה בהולה לכיוון היציאה.

היא ירדה במדרגת ותוך כדי שחצתה את האולם היא הציצה אחורה אל המקום בו גופתו הייתה מוטלת, אך היא איננה שם. קאסי חלפה על פני תיק הצד זרוק על הרצפה ויצאה מהדלת אל הסערה המשתוללת בחוץ.

הברד הכה על פניה והיקשה על הראות, אך לה לא היה איכפת, היא רצה. היא הרגישה שהוא עוקב אחריה, אך לא העזה להפנות את ראשה לאחור.

לבסוף הגיעה אל דירתה הפרטית הקטנה. היא נכנסה בסערה פנימה וטרקה את הדלת, מבולבלת ומטושטשת נכנסה למטבח. היא מזגה מים וביד רועדת לגמה.

חלפו הדקות, היא נשענה על השיש והביטה בהשתקפותה במים שבכוס.

ממה את מפחדת?...

 ממנו- מי זה? -זה שעומד שם בחוץ, מחכה, אורב לי- אין שם אף אחד... -דווקא יש.. -אין! אין שם אף אחד! את רק דמיינת את לא מבינה?! מה שקרה שם היה סך הכל פרי דמיונך,הזיה!- לא...- כן! מחשבותיה רצו ממחשבה למחשבה, ותמונות חלפו מול עיניה, כשלפתע ליבה החסיר פעימה למשמע חריקת הדלת הנפתחת לאיטה...

עמוד אחד-עשר:

היא שלפה סכין מהמגירה, ובדריכות חושים היא התקדמה לעבר דלת הכניסה. נצמדה לקיר, אחזה בסכין היטב והציצה מעבר לקיר לכיוון הדלת. היא הייתה חצי פתוחה וניתן היה לראות את הסערה המשתוללת בחוץ ואת הברד המידפק על דלתה.

קאסי יצאה מאחורי הקיר והציצה החוצה, אך איש אינו מסתובב בשעות כאלה בחוץ ובטח שלא בסערה שכזו, היא נכנסה פנימה וכנגד הרוח המבקשת להיכנס סגרה את הדלת בטריקה. זו בוודאי הייתה הרוח, חשבה בליבה, היא הסתכלה על מנעול הדלת ונזכרה ששכחה לנעול כשנכנסה. היא גיחכה לעצמה ונעלה את הדלת, ובתחושת  רווחה צעדה חזרה למטבח.

אך ברגע שרגלה דרכה במפתן דלת המטבח, נחתה עליה מכה בגזע המוח שהעיפה אותה על השולחן והכיסאות בפינת המטבח, הסכין נשמטה מידה והחליקה על הרצפה. קאסי, מזועזעת ומטושטשת ניסתה לקום בין שברי הכיסא, אך הוא תפס את פרק כף ידה ומשך בכוח למעלה עד שפרצופה ופרצופו נפגשו...

"אריק". השם עלה בליבה מיד כשראתה את פרצופו הלבנבן המכוסה במחציתו בשיער שחור וחלק, עיניו הירוקות  שעכשיו היו מוקפות דם של טירוף שהציף את עיניו, והטירוף הזה שיתק אותה. ללא כל יכולת לזוז או להתנגד וללא היכולת לצרוח, הוא החדיר את ניביו אל ידה, עורקה הראשי ואנחת עונג מהולה ברווחה בקעו מגרונו. היא ניסתה לצרוח מכאב אך זעקתה נחנקה בגרונה ורגליה השתתקו. היא נפלה על ברכיה והביטה למעלה, הרגישה את הדם המתנקז מכל גופה אל ידה ומשם נשאב אל פיו. מליון מחשבות חלפו בראשה אך גם הן התמעטו עם הדם ההולך ומתרוקן. עיניה הריקניות הסתובבו על הרצפה עד שנתקלו בסכין ובשארית כוחותיה המועטים שלחה יד אל הסכין הסתכלה למעלה בשנית, הטירוף שבעיניו כבר התנדף אך קאסי לא היססה היא שלחה דקירה ונעצה את הלהב בחזהו.

הוא שמט את ידה, וכאילו המציאות הכתה בו, כאילו התעורר מחלום, הוא הסתכלת על קאסי, התקפל מכאב, פלט גניחה מיוסרת והתמוטט ארצה על הרצפה.

קאסי, שראשה הולם בחוזקה, לא מסוגלת לעמוד בכוחות עצמה, התנודדה לכיוון הדלת בחיפוש אחר עזרה.

עמוד שניים-עשר:

היא פקחה את עיניה אט-אט והחלה סורקת את החדר מלא המיטות. משמאלה הייתה מונחת מכונת האיי.קיי.גיי ששלחה חוטים המתחברים לחזה שלה בעזרת מדבקות רפואיות. היא שמעה את צפצופי המכונה המחקים את קצב פעימות ליבה, וכשהטתה את ראשה למעלה הבחינה בשקית דם ממנה זורם דם אל צינור המוחדר לעורקה בעזרת מזרק ומשם נכנס למחזור דמה.

"או, התעוררת" נכנסה לחדר אחות בלונדינית גבוה הדמתה לברבית בעיניה של קאסי. קאסי, עוד מטושטשת ועייפה ניסתה להשיב "אוי יקרתי, נוחי" "אבל" "מצאו אותך ברחוב, לא רחוק מבית החולים, אם זה מה שרצית לשאול "כן, תודה, אבל.." "היית במצב עגום, ילדתי,  היה חסר לך המון דם בגוף, מקרה מוזר, לא היו לך פצעים מדממים, חוץ משני נקבים על העורק הראשי, אך הם לא דיממו. בהחלט מקרה מוזר, אם כי לא הראשון" היא הניחה ספל תה על שולחן קטן מימינה של קאסי "לא? כלומר, ישנם עוד מקרים?" "או, כן" היא הזדקפה " כל כמה זמן  ישנן תקיפות שכאלה. הרופאים לא יודעים מה זה.. הם משערים שזה סוג של חיה" קאסי נזכרה בנהמה הגרונית ומצמררת שבקעה מגרונו של אריק.

"ועכשיו, חזרי לנוח. אני בטוחה שנוכל לשחרר אותך עם שחר " היא פנתה לכיוון הדלת. "אה, סליחה.." "כן?" היא הסתובבה חזרה אל קאסי "כמה זמן אני כאן?" "בערך שעה. העירוי אמור להסתיים בקרוב" "תודה" "בבקשה, יקירתי" היא חייכה חיוך חביב יצאה מהחדר והשאירה את קאסי לבדה עם מחשבותיה.

הסופה עוד השתוללה בחוץ, אך היא הייתה כלום לעומת הסערה שתחוללה בליבה. טיפות היגיון הנבלעות בטייפוני השאלות מחוסרות התשובה, פרצופו והכאב ששיתק את רגליה וכרסם בגופה.

עם כל רגע שעבר היא הרגישה יותר ערנית ומרוכזת ואת השתפרות מצבה ליוו קרני השמש החמימות הראשונות...

זהו^^

סוף פרק^^.