מן הסתם שוב נפרדנו.. ובחיים לא הייתי מבולבלת יותר מעכשיו
טוב לי איתו, טוב לי בלעדיו
רע לי איתו, רע לי בלעדיו
הוא מספק אותי רק פיזית, בעצם לא, הוא גם מספק אותי רגשית ומנטלית. האומנם?
הוא אוהב אותי. הוא לא מאוהב בי אבל.
אני מתגעגעת, לא אני לא- אני רגילה אליו.
בלי קשר- זה סתם אובססיה
זה לא אובססיה, אני באמת ובתמים אוהבת אותו, מאוהבת בו
קשורה אליו ברמות מטורפות
למה?
אהבה ראשונה
הבחור הראשון שקיבל אותי עם כל ההפרעות והנטיות
הבנאדם היחיד שמכיר את הבושה הכי גדולה שלי- הגוף שלי. ומקבל אותו
כמו שהוא ואפילו אוהב אותו לדבריו.
הוא מצחיק אותי, הוא מרגש אותי, הוא כובש אותי, הוא מדהים אותי, הוא מקסים אותי
הוא טוב (מאוד אפילו) במיטה,
כשאני איתו לא משנה מה אין לי את המחשבות לחזור לדיאטות כאסח המפגרות האלה ואני מרשה לעצמי לאכול מה שבא לי
הוא גורם לי איפשהו לאהוב את עצמי.. היחד שגרם לי באמת לאהוב את עצמי. לא משנה כמה התחילו איתי וכמה זרקו מחמאות..
הוא הבנאדם הראשון שבאמת באמת נכנס לי ללב בלי תנאים
הוא תמיד מצליח להכניס אותי לפרופורציה, היא לימד אותי כ"כ הרבה..
הוא הבנאדם הכי אינטיליגנט שיצא לי להכיר בחיים שלי
אני כ"כ אוהבת לשמוע אותו ולהקשיב לו שהוא מדבר וחבל שהוא לא רואה את זה
מה שמפריע לו זה שאני שותקת
ושאני ילדותית אבל הוא לא מבין
אני פשוט בנאדם כזה
שמצליח לבטא את עצמו יותר טוב בהתנהגות כזאת
הוא מחפש את הפואטיות שבי
והוא לא מבין שאני לא פואטית, אני פשוט מלנכולית
הוא כל הזמן מצפה ומצפה שאני אפסיק לשתוק ואתחיל לדבר
אבל.. הוא לא מבין ואף אחד לא יכול להבין את זה
איך זה שיש לי רגשי נחיתות כלפי הבן זוג שלי?
איך זה שכל הזמן יש לי כ"כ הרבה להגיד לו וברגע שאני רואה אותו והוא דוחק שאני אדבר המילים פשוט נעתקות ממני?
איך אפשר להיום עם בנאדם שכל הזמן מצפה ממך להשתנות אבל הוא לא מוכן לעשות זה בעצמו?
"את תשתני ותשני ואני לא כי אני פשוט בנאדם כזה"
איך אפשר להיות בקשר שחוץ מישיבה בבית, סקס, ריבים ופלייסטיישן לא עושים כלום? תמיד רציתי שהוא יעשה לי איזו מחווה רומנטית כזאת
"בייבי יאללה תארגני תיק נוסעים לצימר בצפון"..
איך אפשר להיות עם בנאדם עם מצבי רוח משתנים, שאו שהוא אוהב אותך ונותן לך את כ ו ל ו או שהוא פתאום אוכל את הסיבוב
והוא בקושי יכול להסתכל עליך אבל עדיין לא רוצה שתלכי?
ולא לא, אני לא שה תמים
אני בנאדם שקשה להיות איתו, למרות שאני נותנת את כולי.. אבל כולי כולי כולי.
תמיד הרחקתי ממני אנשים וכנראה גם תמיד ארחיק
לא כי אני עושה את זה בכוונה
אני פשוט בנאדם כזה
שמפחד מהטוב אני חושבת
כזאת אני.. מכורה למנלכוליה.. להרס העצמי שלה.
בנאדם חלש.. שכל דבר קטן שקורה לו ישר נופל לתהום
אפעם לא מגיע לנחיתה עצמה.. ממשיך ליפול ולא מפסיק לרגע
מידי פעם מישהו עוצר אותו ומושך טיפה למעלה
ואז נהיה לו כבד מידי אז הוא משחרר
ואני.. אני ממשיכה ליפול.
אני לא מחפשת להחזיר אותו אליי יותר.. כי אני יודעת שהפעם זה סופי.
כי איך שזה נראה זה לא שמשהו כבה אצלנו ואפשר להצית אותו מחדש
משהו מת פה
אי אפשר להחיות מתים.
קשה לי.. קשה מאוד אפילו
שנה וחודשיים לא הולכים ברגל לצערי..
אבל היי.. "הכל זה מלמעלה.. אז אל תבכי הלילה. הכל זה לטובה.."?
מחכה לטוב שיגיע כבר וישכיח אותו ממני.
בנתיים אני מסתכלת קדימה כמה שאני רק יכולה ועדיין יוצאת ומבלה וצוחקת.
ו.. יהיה בסדר. אני יודעת שאני אהיה בסדר. אני כבר בסדר למען האמת.
השלמתי עם זה ועכשיו אני מתמודדת כי אין ברירה.
ובנוגע אליו.. אני יודעת שאני בחיים לא אצליח לשכוח אותו.. אבל עדיין-
הראש שלי מעכשיו מסתכל רק קדימה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
