מכירים את כל הסדרות נעורים המאגניבות האלה? זוכרים את 'סוויט ואלי', החבר'ה הטובים, כאלה? היו שם חוקים נורא ברורים: אין אלכוהול, סמים או סיגריות, אין מכות או דקירות, ואם כבר יש - אז זו תמיד הדמות ה-'מופרעת' שמפעילה 'לחץ חברתי' על דמות אחרת - שמגלה מיד!!!!!! שזה לא כזה אחלה דבר.
בולשיט.
יש לי חדשות: החיים הם הרבה פחות מתקתקים מאשר בטלוויזיה. זה לא משנה בכלל אם אתה מהגטו או גר בוילה; מה שמוביל למצב שלנו זה לא עוני או קיפוח או ניצול או חוסר תשומת לב. כולם - ואני מתכוון, כולם - רוצים רק שלושה דברים: סקס, סמים, רוקנ'רול. אבל כל מרד הנעורים בשקל הזה, שעוד פעם היה איכשהו אידיאליסטי, הפך לבעל מטרה אחת: להפיג את השעמום.
זה אני. ומה איתכם?
אז, אני שחר, שמיניסט בתיאוריה. פרקטית אני במגמת סטלה ואני עושה 5 יחידות ים. בית-ספר? אל תצחיקו אותי, באמאשכם. הדבר האחרון שמעניין אותי זה ללמוד. באמצע שנה שעברה, כיתה י"א שלי, נשבר למורים שלי הזין מזה שאני מבריז 24/7 ובכללי זורק זין על כל מה שהם אומרים, אז שלחו לי מכתב בדואר רשום שמודיע שאם אני לא משנה את דרכיי הנלוזות - עאלק - הם מעיפים אותי. אמרתי יפה שלום (טוב, האמת היא שלא כל כך יפה; התקשרתי לרכזת שלי והודעתי לה שהיא זונה בת שרמוטה ושאני שונא אותה) ולא חזרתי לשם יותר. חבורה של טמבלים.
זה אבא שלי, שאני במקרה גם גר איתו. הוא יכול להיות אחלה של בנאדם לפעמים. טוב, האמת היא שהוא בסדר איתי רוב הזמן, עד שהוא מתחיל לדבר על אמא שלי. הם התגרשו כשהייתי בערך בן 8, ומאז ועד היום הם מצליחים לסובב כל משפט שלישי שלי לתביעה משפטית אחד נגד השני, דיני מזונות, הסכמי גירושין, עוד ועוד נשק למלחמה הפרטית ביניהם. ואני? אני ואח שלי, האזרחים התמימים שעוברים שם במקרה, מנסים להיכנס לבונקר בתוך עצמנו ולחכות שכל הקרבות האלה ייגמרו כבר. או לפחות ככה זה היה עד גיל 14 שלי, כשנשבר לי וצעקתי על אמא שלי שהיא פוסטמה ושלא תתקרב אליי יותר. ומאז היא שוטפת לאח שלי את המוח נגד אבא שלי, אבא שלי מנסה לעשות אותו הדבר עליי, ושניהם הורסים אותנו כל פעם.
גיל 14 בכלל לא היה נחמד מבחינתי. הייתי פאנקיסט, הסתובבתי ברחובות הרבה, ברחתי מהבית. פגעתי בעצמי בכל הרמות, וחלק גדול מהזמן זה הגיע לרמה הפיזית... כמו שכל מי שמסתכל על הידיים שלי במקרה יכול להבין. חבר שלי, שהוא גם מקעקע, הציע לעשות לי 'שרוולים' בהנחה גדולה, אבל הורדתי אותו מזה. אני משאיר את הצלקות שם, גלויות לעין, משתי סיבות עיקריות. הראשונה היא בגלל אחד העקרונות המנחים בחיים שלי: אל תסתכל בקנקן. אם מישהו טורח להתרחק ממני בגללן, כנראה שהוא לא שווה את האכזבה או הפגיעה.
והשנייה, הן תמיד שם כדי להזכיר לי את התהומות שאדם יכול ליפול אליהן.
אבל די, אני פטאלי מדי. החיים שלי די בסדר כרגע. התחלתי ללמוד בבית ספר אקסטרני, ולמרות שהחבר'ה שם נראים לי ערסים ממדרגה ראשונה, תמיד אפשר למצוא שפה משותפת עם מספיק אלכוהול.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
