חיים חדשים - בלוג סיפורים (:

בוקר טוב [:

פרק קצת קצר... סליחה.

מבטיחה פרק הבא יותר מושקע וארוך [:

תהנו 3 >

בפרק הקודם:" אני:"ביי" אמרתי מהר וניתקתי, נלחצתי מאוד מכל הרעש ,

הדפיקות רק התחזקו והתחזקו,

התקרבתי לדלת במהירות, והתלבטתי אם לפתוח או לא,

לרגע הדפיקות הפסיקו, פתחתי את הדלת לאט לאט ולא האמנתי למראה עיניי."

היא עמדה שם רטובה לגמרי, ובוכה כל כך חזק,

לא הבנתי מה קרה ורק הסתכלתי עליה, והיא רק צרחה וצרחה,

"גל מה קרה?" חיבקתי אותה מהר אלי כשעוד עמדנו בפתח הדלת.

גל:"ה..." היא לא הצליחה לדבר, כל כך כאב לי, הרגשתי כאילו דוקרים אותי בלב, לראות שככה כואב לה,

אני:"מה? מה קרה מאמי?" הסתתי את שיערה הרטוב מפניה

גל:"הגר מה ... מה אני יעשה?" פניה היו אדומות, עיניה נצצו מרוב דמעות, והיא נראתה כל כך מסכנה שכבר שכחתי מכל הריב הטיפשי שלנו.

אני:"בקשר למה?" חיבקתי אותה חזק אלי וניסיתי להרגיע אותה.

גל:"אני לא יכולה... אני לא אעמוד בזה" היא עצמה חזק את עיניה והמשיכה לבכות.

אני:"בואי ניכנס" לקחתי את ידה הקרה שרעדה ומשכתי אותה אחרי.

גל:"הוא..." היא ניסתה להגיד אך הדמעות עצרו אותה. כל כך כאב לי. לא הצלחתי להבין מה קרה, ולא הצלחתי להרגיע אותה.

אני:"חכי רגע" אמרתי והושבתי אותה לאט לאט על הספה.

רצתי לעבר המטבח מזגתי לה כוס מים ורצתי אליה חזרה, דחפתי לה את הכוס ליד,

אני:"תשתי... תירגעי" אמרתי וליטפתי את פניה.

היא שתתה מכוס המים, ידה רעדה, כל גופה רעד.

אני:"מה קרה?" אמרתי לאחר שעזרתי לה להניח את כוס המים על השולחן שהיה ליד הספה.

גל:"אבא שלי..." היא התחילה להגיד ועצמה שוב חזק את עיניה, הדמעות שוב ירדו, ולא יכולתי לראות אותה ככה.

"הוא חולה סרטן... כבר... כבר הרבה זמן. ור... רק עכשיו אמא שלי טרחה להגיד לי"

היא אמרה ושוב פרצה בבכי, והרגשתי איך שנכנסתי היישר לתוך ליבה, ועיניי נרטבו גם הן, לא רציתי להילחץ, מיד ניגבתי את עיניי וחיבקתי אותה חזק אלי,

אני:"אל תדאגי. אנחנו נעבור את זה ביחד" גמגמתי מרוב פחד.

גל:"לא... הגר" היא התנשמה וכל גופה המשיך לרעוד.

אני:"בטח שכן. את היית לצדי כשהייתי צריכה אותך. ועכשיו את צריכה אותי, ואני כאן!" הסתכלתי לתוך עיניה והדמעות לא הפסיקו לרדת, ניגבתי את הדמעות. "אני איתך! תמיד!"

גל:"אני יודעת... אני יודעת שלא תמיד הייתי בקשר טוב איתו, ולפעמים גם רבנו, אבל... מה אני יעשה בלעדיו? מה... איך אני ימשיך לחיות אם הוא לא יהיה בבית? מה אני אעשה בלי אבא שלי?"

אני:"מאמי... די. אל תבכי. אני לא יכולה לראות אותך ככה. הוא יצא מזה!" אמרתי ושוב ניגבתי את הדמעות שירדו.

גל:"הוא לא יצא מזה! יש לו רק כמה חודשים לחיות. זה כבר נמשך הרבה זמן. ואמא שלי לא רצתה שזה יציק לי, את מבינה ?! היא... היא חשבה שזה... שזה יעיק עלי! ש... שאני לא יודעת להתמודד... עם כאלה דברים. היא... היא חשבה שאני עוד קטנה! היא מתייחסת אלי  כמו אל תינוקת!" היא הסבירה והתנשמה, בקושי הצליחה לדבר, וכל הזמן הניעה את ראשה לאות שלילה. "אני באמת לא מסוגלת להתמודד עם זה!" היא צעקה.

אני:"לא , יפה שלי... אל תבכי. די, אנחנו נעבור את זה ביחד, אני איתך, והכל בסדר! את תראי שאת תנצלי את הזמן הזה איתו כמו שלא בילית איתו אף פעם" חייכתי אליה חיוך קטנטן.

גל:"לא... למה זה קורה לי?" היא הניחה את ראשה בין ידיה , ושמעתי כמה חזק היא בוכה,

פשוט התחשק לי לבכות איתה.

אני:"בואי מאמי... שכבי" אמרתי והרמתי את רגליה כדי שתשכב על הספה, עליתי לחדר מהר וירדתי עם שמיכת פוך, כיסיתי אותה ועשיתי קוקו בשערה.

היא בכתה עוד קצת ונרדמה.

התיישבתי בספה ליד, והתחלתי לחשוב לעצמי, לא האמנתי שזה קורה.

אני כל כך מרחמת עליה, זה באמת דבר מאוד קשה... זה אבא שלה!

והוא עומד למות. מיד עלתה לי דמעה קטנה, סתם מכל המצב הזה של לראות את גל נשברת ככה, בחיים לא ראיתי אותה כל כך שבורה, כל כך מיואשת וחסרת אונים, היא לא ידעה מה עוד לעשות? חוץ מלבכות.

הסתכלתי עליה, היא נראתה פתאום כל כך שלווה, ועיניה היו מנופחות, פניה היו אדומות לגמרי. פתאום חשבתי על זה שאנחנו בכלל לא מדברות, ואנחנו בריב...

ובכל זאת היא באה לכאן, ולא לנופר המפגרת הזאת...

זה רק מראה שאין דבר שיכול להפריד בינינו.

התיישבתי על הספה והדלקתי את הטלוויזיה כשאני מתכסה בשמיכת הצמר ,

ראיתי קצת טלוויזיה ומידי פעם העפתי מבט לגל כדי לראות אם היא מתעוררת, ככה עברה לה שעה, ועוד שעה.

דפיקת הדלת הבהילה אותי ... "רגע!" ניסיתי לא לצעוק וקמתי לעבר הדלת.

אני:"היי" ראיתי את אימא עם כמה שקיות בידיים אז לקחתי ממנה 2 והנחתי על השולחן.

אימא:"היי מאמי" היא נתנה לי נשיקה והלכה למטבח כדי לשים את השקיות.

אני:"מה... איפה היית?"

אימא:"סידורים" היא ענתה בפשטות.

אני:"אה" עניתי בשקט.

אימא:"היי גלוש' הרבה זמן לא היית כאן..." היא הבחינה גל כשהיא התקדמה אלי.

אני:"היא ישנה" התיישבתי בחזרה על הספה.

אימא:"באמת? מה.. מה קרה?" היא הסתכלה על גל.

אני:"גילו שאבא שלה חולה סרטן ואין לו עוד הרבה זמן לחיות" פתאום אמרתי את זה.

אימא:"מה?!" היא אמרה בשוק.

אני:"כן..."

אימא:"אבל.. איך? הוא נורא צעיר. אוי ואבוי. אני חייבת להתקשר לאורית!" (אמא של גל)

היא לקחה במהירות את הטלפון וחייגה,

אני:"את לא מבינה כמה היא בכתה לי פה. אני כל כך מרחמת עליה" הסברתי.

אימא:"ואו. אני לא רוצה לתאר איזה תקופה תבוא עליה עכשיו" היא אמרה ושמתי לב שאורית ענתה לה אז היא כבר פחות התייחסה אלי.

המשכתי לראות טלוויזיה והפלאפון של גל צלצל המון ,

בהתחלה לא התייחסתי, אבל אחרי כמה דקות הוא פשוט לא הפסיק לצלצל,

בדקתי מי זה, ועל הצג היה כתוב "אימא (:"

עניתי.

אורית:"גל? איפה את?... מה? לאן הלכ...?" קולה היה כל כך כאוב דואג ומצטער.

אני:"אורית זאת לא גל, זאת הגר." אמרתי בחשש.

אורית:"הגר" היא אמרה באכזבה.

אני:"כן... גל ישנה"

אורית::"כמה זמן היא אצלך?"

אני:"בערך שעתיים וחצי..."

ראיתי שגל מתעוררת , ומסתכלת עלי בשאלה "מי זה?"

עניתי לה בלחש , "אימא שלך"

היא קמה אלי , לקחה את הטלפון מידי וצעקה לתוכו –

"תעזבי אותי! אני אהיה איפה שאני רוצה! מתי שאני רוצה! ולך אין זכות בכלל לדבר אלי אחרי מה שעשית!" היא צרחה וניתקה מיד.

מיד היא נפלה על הספה בחזרה והתחילה לבכות.

אימא שלי שמעה הכל והתקרבה אליה.

"אל תדאגי גלוש' את תעברי את זה כמו גדולה" היא ליטפה את פניה.

גל:"אוף" היא הכניסה את ראשה בין ידיה.

אני:"די מאמי, אל תריבי איתה עכשיו... היא בסך הכל רצתה בטובתך."

גל:"לא נכון! היא לא רצתה בטובתי. היא רק חושבת שהיא יודעת מה טובתי!" הדמעות לא הפסיקו לנזול וכל כך ריחמתי עליה. הרגשתי חסרת אונים. פשוט לא ידעתי מה אני יכולה להגיד במצב כזה.

הרגעתי אותה ועלינו לחדר שלי,

גל:"אני לא מתכוונת ללכת הביתה"

אני:"מאמי תקשיבי, אין לי בעיה שתישארי פה. אבל אימא שלך זאת הבעיה. את לא יכולה להתעלם ממנה עכשיו. היא אימא שלך! ודווקא בתקופה הזאת את הכי צריכה אותה." התעקשתי.

גל:"היא לא אימא שלי. אימא שלך כבר מתייחסת אלי יותר יפה! היא מתייחסת אלי כמו אל חרא."

אני:"זה לא נכון. אימא שלך אוהבת אותך, ורוצה שתהיי מאושרת"

גל:"בולשיט" היא סגרה את הדיון הזה ונשכבה על המיטה.

אני:"טוב לפחות תודיעי לאימא שלך"

גל:"הגר תקשיבי, אני באמת מצטערת שאני נופלת עלייך ככה, ואני יודעת... שבכלל אנחנו לא מדברות. אבל את החברה הכי טובה שיש לי. את מבינה? אני פשוט.. לא יכולתי ללכת למישהי אחרת מלבדך. כי... את הכי מבינה אותי. ואם לא תרצי שאני אשאר פה, כי את חושבת שאני נצלנית או משהו כזה, אז אני יבין. באמת"

אני:"מה את מדברת שטויות?! די מאמי, הכל עבר ונסלח. לא צריך לדבר על זה בכלל. זה לא עושה טוב לאף אחת מאיתנו. תהיי בטוחה שאני איתך ! ואני לא אעזוב אותך לרגע"

גל:"תודה על הכל" היא חיבקה אותי חזק חזק.

אני:"בשבילך הכל" חייכתי אליה חיוך קטן והיא החזירה לי חיוך לא ברור.

"גרמתי לך לחייך?!" חייכתי חיוך גדול. "חשבתי שאני לא אראה את החיוך הזה עוד לעולם!" שמחתי כל כך שאני מצליחה לשפר את המצב רוח שלה.

גל:"רק את מצליחה" היא חייכה שוב חיוך קטן ולרגע היה נדמה שהיא שכחה מכל העניין שמחכה לה בבית.

אני:"טוב, אז למחר אני אתן לך בגדים. ואז אחרי בית ספר נלך לבית שלך, להביא בגדים, ותיק... ותישארי אצלי?"

גל:"אין עלייך!"

אני:"אני יודעת אני יודעת" התגאיתי.

גל:"טוב אז..."

אני:"גל, את תטעי... כל זה בתנאי שאת מדברת עם אימא שלך ואת אומרת לה שאת אצלי בינתיים ושלא תדאג"

גל:"טוב..." היא לא ניסתה להתווכח כי היא ידעה שהיא תצטרך לעשות את זה בכל מקרה.

היא לקחה את הטלפון והתקשרה לאמא שלה ,

גל:"הלו? אני ישנה אצל הגר, לא אכפת לי, אני אבוא מחר, ביי"

אני:"מה היא אמרה ?"

גל:"שאני צריכה להיות בבית ושאין לי בגדים סתם אין לי כוח אליה ."

אני:"מאמי תקשיב חשבתי על זה ונראה לי שהכי טוב שמחר אחרי בית ספר תלכי לבית שלך לבד , תדברי עם אמא ואבא שלך ואחרי זה עם עדיין תרצי לבוא אלי תבואי טוב ?"

גל:"אין לי מה לדבר איתה"

אני:"אבל את תהיי חייבת לדבר איתה מתישהו וכדאי שזה יהיה כמה שיותר מוקדם"

גל:"יואו טוב בסדר" היא אמרה מיואשת

אני:"יופי , רוצה לאכול משהו?"

גל:"לא תודה"

היא נגשה אל המחשב ושמה שירים.

גל:"אין לי כוח לכל זה , באמת" הוא החזיקה חזק את ראשה בשתי ידיה.

ניגשתי אליה ואמרתי :"את חזקה , את תעברי את זה תאמיני לי "חיבקתי אותה אלי .

לפתע נשלח אליה SMS .

גל:"זה מטל" היא פתחה את ההודעה .

אני:"מה הוא רשם ? "היא החזירה לו תשובה ואמרה-

גל:"הוא שאל איפה אני .."

פתאום נשמע צלצול הפלאפון שלה ...

גל:"הלו ... מה?... ככה , א... " היא נתקה את הפלאפון והתפרצה בבכי ..

ההמשך יבוא .