חיים חדשים - בלוג סיפורים (:

בפרק הקודם:" חיכיתי לאוטובוס איזה עשרים דקות והוא לא הגיע, אז החלטתי ללכת ברגל,לא ביג דיל, כולה רבע שעה הליכה, וגם ככה לא יזיק לי קצת ספורט.

הלכתי בערך חמש דקות, והיה כביש שהייתי צריכה לעבור,

התחלתי לעבור אותו בהליכה מהירה, ופתאום צצה לי מכונית לבנה, משום מקום,

נכנסתי לשוק מוחלט ולא ידעתי מה לעשות, קפאתי במקום, המכונית צפרה לי,

פתאום היא התנגשה בי, נפלתי חזק...."

התנגשתי ברצפה, הייתי בהלם מהמכה, רגל שמאל שלי דיממה קשה, כל כך כאב לי, הגב, העורף, הראש ורגל שמאל,

המכונית מיד עצרה, אחרי כל הצפירות שצפרה לי, יצאה במהירות מהמכונית בחורה, שנראתה בערך בת 29, 30 ...

ואני הייתי שרועה שם, על הכביש, היא הוציאה את הנייד שלה, וחייגה מהר לאמבולנס.

תוך כדי היא התקדמה אליי, מתנשפת, "ילדה, את בסדר?" היא אמרה בדאגה...

אני:"מה? א.. כ.. כן, אח... כואבת לי הרגל."

....:"אל תדאגי !, תכף מגיע אמבולנס..." היא כופפה את ברכיה, התקרבה אליי, כאילו מנסה לבדוק, אם נפצעתי קשה.

הדמעות שטפו את פניי, מרוב כאב. הבחורה פחדה לגעת בי, פחדה לגרום נזק, רק ניסתה להרגיע אותי, שתכף יגיע אמבולנס ...

כעבור חמש דקות מייסרות של כאב עצום, הגיע האמבולנס,

הוא עצר לידנו, מיד אחר כך הגיעה המשטרה,

האמבולנס מיד הוריד אלונקה לרצפה, ניגשו אליי שני בחורים, והרימו אותי בזהירות, כל כך כאב לי, הרגשתי שהכאב רק מתחזק ומתחזק, העורף שלי, כאילו נקרע, מהמכה שחטפתי, נפלתי אחורה בכזה בום ! שפשוט השתתקתי.

ראיתי הרבה מכוניות, והרבה אנשים מתאספים סביב האמבולנס, הנהגת, שהייתה כל כך בלחץ, ממה שעשתה, ירדה לרצפה במהירות, והרימה את התיק שלי, דחפה אותו לתוך האמבולנס, בינתיים הרימו אותי לתוך האמבולנס, ישב לידי מישהו שלא הכרתי, אני חושבת שזה היה אחד הנהגים, או אחד הרופאים שם.

שמעתי את הנהגים של האמבולנס לוקחים את מספר הפלאפון של הבחורה שנהגה באוטו שדרס אותי, הם לקחו את מספר המכונית שלה, ונסענו משם.

הכאבים כאילו תקפו אותי בנסיעה, הרגשתי שכל דקה מתארכת לה.

הגענו לבית החולים, הרגשתי איך פני מתלהטות מרוב כאב,

לקחו אותי לאיזה חדר, ביקשו את הטלפון של ההורים, ומאז אני לא זוכרת כלום.

-

פקחתי את עיניי לאט לאט , השמש מהחלון סנוורה אותי , הרגשתי איך כולם צופים בי ,

ראיתי אנשים כפול , אנשים שלא הכרתי .. שאף פעם לא ראיתי ,

מיד התקרבה אליי ילדה , די יפה , אבל לא זיהיתי מי זאת ,

....:"הגרי.. התעוררת" היא ליטפה את פני בחום.

אני:"מ.. מה ? , אל תיגעי בי , מי את ?" התרחקתי.

....:"מה מי את ?, חח מה את לא זוכרת אותי, זאת גל.."

אני:"מה?"

גל:"הגר , מה יש ?"

אני:"איפה אמא שלי ?" בלעתי את הרוק שנתקע בגרוני.

גל:"מאמי את לא זוכרת אותי ?" היא אמרה כשעל פניה החלקות מחליקה לה דמעה קטעה.

אני:"ל .. לא" עדיין ניסיתי להבין איפה אני.

גל יצאה מהחדר בוכה.

ואמא התקרבה אליי-

אמא:"הגרי, איך את מרגישה ,ילדה שלי?" היא ליטפה את שערותיי.

אני:"א.. בסדר.."

והיא רק חיבקה אותי באהבה , אבא התקרב וחייך אליי חיוך קטן,

אבא:"איך את מרגישה?"

אני:"בסדר.. אני חושבת"

הרופא התקרב אליי, הביט בפניי , החליק יד על ראשי ואמר..

...:"זה רק עניין של זמן... הזיכרון יחזור אליה, כרגע הוא קצת מטושטש"

בינתיים אמא הגישה לי סנדביץ' מיד קרעתי את העטיפה והתחלתי לאכול.

ועדיין.. גל הסתכלה עלי , מוזר.

לאחר כמה דקות היא שוב ניגשה אליי ,

גל:"הגר?"

אני:"זאת אני, אני חושבת.." הרגשתי מטושטשת.

גל:"את באמת לא זוכרת אותי?" אמרה כששיחקה באצבעותיה, כאילו מרגישה אי נוחות.

אני:"מי את ?"

גל:"אנחנו החברות הכי טובות , וגם יש לך חבר.. אל תשכחי אותי, את החברה הכי טובה שלי, אין לי אף אחד אחר מלבדך" היא אמרה במין מבט מתחנן.

אני:"א.."

גל:"טוב, מה אני מבלבלת לך את השכל, את אפילו לא מזהה אותי"

לא עניתי לה, רק הסתכלתי טוב בפניה ,

עצמתי לרגע את עייני , ופתאום הרגשתי מין כאב חזק, אורות מוזרים...

כאבה לי קצת הבטן, עצמתי את עייני חזק חזק, ואז, כאילו התעוררתי מחלום בלהות,

הרגשתי שאיפשהו בתוכי אני מכירה אותה.

וכשפקחתי את עייני, היא כבר לא הייתה בחדר, חיפשתי אותה עם העיניים , אבל היא יצאה לדבר בפלאפון כנראה.

עברה לה שעה ככה, כשגל ישבה לידי , דיברנו פה ושם, אמא ואבא דיברו עם הרופא בחוץ.

הייתה אווירה רגועה בחדר, ופתאום ילד אחד נכנס, במבט קצת מפוחד,

ילד יפה, אף פעם לא ראיתי כזה ילד, עם כאלה עיניים , כאלה שפתיים , תווי הפנים שלו פשוט היו יפים , והוא רק בהה בי , לאחר כמה שניות הוא התקרב אליי, מהסס.

התקרב למיטה שבה שכבתי, הסתכל לי בעיניים, ואמר ...

...:"הגרי ?"

אני:"א.. כן?"

...:"זה אני, שקד , את זוכרת נכון ?"

אני:" אנ .. לא יודעת" גמגמתי, לא ידעתי מה להגיד,

שקד:"לא !" הוא אמר כששמט את ראשו לרצפת החדר.

אני:"מה קרה ?" אמרתי לו בדאגה.

שקד:"את בטוח זוכרת אותי.. זה אני, שקד"

אני:"אתה החבר שלי?" אמרתי בתמיהה.

שקד:"כן, זה אני ... הגר אני מצטער, זה הכל באשמתי, בגללי .. בגללי יצאת מבית הספר, בגללי עשית תאונה, ובגללי את לא זוכרת אותי ! , אני כל כך טיפש !"

אני:"אתה.." חייכתי אליו חיוך קטנטן.

שקד:"מה ?" הוא ניסה להשלים אותי.

אני:"אתה חמוד.."

שקד:"את זוכרת אותי ?" ,הוא אמר בניסיון לחייך.

אני:"אני לא יודעת"

שקד:"אני אוהב אותך .." הוא התקרב אלי, כאילו רוצה לנשק אותי , אך התרחקתי בפחד.

אני:"אני.. אני לא.." גמגמתי בפחד.

שקד:"ס..סליחה" הוא אמר ויצא מהחדר . הסתכלתי על גל , העיניים שלה היו אדומות , והיא רק בהתה בי.

היא התקרבה אליי, החזיקה את ידי ,

גל:"זה לא יכול להיות.." היא הניחה לדמעות לרדת. והניחה את ראשה על המיטה שבה שכבתי.

לא אמרתי מילה , רק החזקתי את ידה .

המבט שלו, שנייה לפני שהוא יצא , נחרט בזיכרוני ,זה היה מבט כל כך עצוב , כל כך מתחרט , כאילו עשה משהו נוראי .

הסתכלתי על כל החדר , הקירות צבועים בלבן, הכל משעמם.

ואז מצאתי את מבטה של אמא, היא רק הסתכלה עלי, בלי שום מבט מיוחד , רק הסתכלה.

הגיע הערב , גל כבר הלכה ונרדמתי .

בבוקר התעוררתי מאור השמש שבצבץ מהחלון, פקחתי את עיניי בעדינות, וראיתי את אמא, ישנה , על אחד הכיסאות , לידי.

לקחת את אחד העיתונים שהיה על מדף הספרים הקטן, התחלתי לדפדף..

קראתי כל מיני כתבות , כל מיני ריכולים , כל מיני שאלונים , ראיתי כל מיני תמונות...

הסתכלתי בפלאפון של אמא שהיה מונח על השידה הקטנה בכדי לבדוק מה השעה , ניסיתי לקום, אך כאב לי כל הגוף, אז רק שלחתי את ידי לעבר המדף, השעה הייתה – 10:46.

פתאום נכנס הרופא ופתח את אור החדר, הוא שאל איך אני מרגישה , והתחיל בבדיקות .

בינתיים אמא התעוררה , אבא הגיע מהבית עם גל.

אמא קמה, התחבקה עם אבא, וראיתי שהם קצת התלחששו,

בינתיים גל התקדמה לעברי והתיישבה בכיסא שעליו אמא ישבה.

גל:"היי.." היא חייכה חיוך קטן.

אני:"היי" ניסיתי להיזכר בה , היא נראתה כל כך עצובה .

גל:"איך את מרגישה עכשיו?"

אני:"בסדר... אני חושבת"

אבא התקרב אליי עם בקבוק מים, והגיש לי אותו כדי שאשתה, פתחתי אותו ושתיתי חצי בקבוק.

גל:"ואו, היית צמאה , אה ? "

אני:"כן..."

גל:"עוד מעט שקד יבוא..."

אני:"מי ?" אמרתי מנסה להבין למי היא מתכוונת.

גל:"שקד, הילד שהיה פה אתמול ..."

אני:"הילד העצוב ?" והפניתי את מבטי לאחד העציצים שהונח על השידה.

גל:"כן... הילד העצוב" היא השתתקה.

לאחר שתיקה קלה היא שאלה...

גל:"את מתחילה להיזכר במשהו ?"

אני:"בלילה חלמתי חלום"

גל:"באמת ? ,איזה חלום ?" היא אמרה מופתעת.

אני:"ש... אני .. אני הייתי אצל מישהי, שלא דומה לך , וכשהגעתי אליה, שמחנו, והתחבקנו , ואז... הגיעה עוד מישהי ... ועוד מישהי .. ולא ידעתי מי הן." עצרתי לרגע, חשבתי.

גל:"נו..."

אני:"ו... אני חושבת שזהו" משכתי בכתפיי.

גל:"אני חושבת שאני יודעת למה את מתכוונת."

אני:"באמת ?" שמחתי.

גל:"כן..., רק תגידי לי ... איפה היה החלום ? , כאן, בעיר שלנו ?"

אני:"אני לא זוכרת"

גל:"את פעם גרת ברמת גן... ולפני כמה חודשים את עברת לפה .. והיו לך ברמת גן, שלוש חברות טובות, ולפי מה שסיפרת לי, את ביקרת אצלן , יום לפני התאונה."

אני:"איך קוראים להן ?"

גל:"סיוון, רומי... ו... יובל אני חושבת"

מיד עיניי נעצמו חזק, והיו לי דקירות קטנות בבטן , ושוב הייתה לי את התחושה המוזרה הזאת, שאיפשהו בתוכי, אני מכירה אותן , רק מלשמוע את שמן.

פקחתי את עיניי לאט לאט, אך הפעם גל עדיין ישבה שם,

גל:"את בסדר?" היא אמרה בדאגה.

אני:"כן.."

גל:"חכי שנייה .." היא אמרה ויצאה מהר החוצה.

כעבור כמה שניות היא נכנסה עם הרופא.

...:"את בסדר מתוקה ?"

אני:"כן.. כן"

...:"את רוצה לספר לי מה הרגשת ?"

אני:"מין דה ז'ה וו , כאילו .. אני מכירה אותן, אבל לא בטוחה."

...:"זה אומר שהזיכרון שלך מתחיל לחזור..." הוא חייך חיוך גדול.

כשהוא דיבר, הילד היפה מאתמול נכנס לחדר, אז כבר לא הקשבתי לדבריו , רק הייתי עסוקה בלהסתכל עליו.

מבטנו הצטלבו , הוא התקרב אליי, יותר מהר מאתמול.

בינתיים הרופא יצא מהחדר , וגל ישבה על אחד הכיסאות וקראה עיתון.

שקד:"היי"

אני:"היי..."

שקד:"איך את מרגישה יפה שלי ?"

אני:"אני ? " הסתכלתי לצדדים.

שקד:"את רואה פה עוד מישהי ?" הוא אמר וחייך אליי, החיוך שלו המיס אותי , עוד רגע נישקתי אותו בעצמי.

אני:"אמממ .. אני מרגישה בסדר.. רק כואב לי קצת הגוף"

שקד:"אני שמח שאת מרגישה יותר טוב."

אני:"תספר לי עליי.." אמרתי מהר, כאילו הייתי בטוחה שהוא יכול לספר לי על עצמי הכי טוב.

שקד:"אוקי.."

חיכיתי בתמיהה .

שקד:"אז, את.. הילדה היחידה שאי פעם התאהבתי בה ככה , את הילדה היחידה שראיתי, עם לב כל כך גדול, את... את נשמה טובה , את דואגת לחברות שלך , וגם עם יש בנות שאת רבה איתן, את מרגישה רע עם עצמך , את פשוט מדהימה."

אני:"באמת ?" וחייכתי חיוך קטן.

שקד:"כן.." הוא צחקק. וראיתי את גל מציצה בנו מהצד.

אני:"ומה עוד יש לך לספר עליי ? , איפה אני גרה ? , מי חברות שלי ? , אני מקובלת ?"

שקד:"את גרה בכפר סבא, החברה הכי טובה שלך היא גל , ופעם גרת ברמת גן, עד שעברת לפה , והכרת את כולם , וזה לא חשוב עם את מקובלת או לא, את מדהימה, את די בריב עם ילדה בשם יעל , שפעם הייתן די חברות .. אבל היא עשתה דבר מגעיל , אז אתן לא מדברות , יש לך ידיד ממש טוב , בשם אור, שלמרות שעשיתי לך קצת סצנות קנאה בגללו , הוא נראה לי אחלה , יש לך אחלה חיים " הוא התנשם וחייך. 

אני:"איפה הוא ?"

שקד:" מי ?"

אני:"אור... הידיד הטוב שלי.."

שקד:"אני לא בטוח שהוא יודע על מה שקרה, כי אם הוא היה שומע הוא היה רץ לפה ,

את רוצה שאני אתקשר אליו?"

אני:"אמממ... אני לא יודעת" גמגמתי קצת.

שקד:"למה ?"

אני:"אני מפחדת"

שקד:"ממה יפה שלי ? , אני שומר עלייך"

אני:"אני לא יודעת, אני רק מפחדת"

שקד:"אני פה איתך" הוא אמר וקירב את ידו אל ידי.

לא התנגדתי, ובאמת התחלתי להרגיש שאני מכירה אותו .

אמא התקרבה אלינו ושאלה אותנו אם אנחנו רוצים לאכול משהו הסכמנו, והיא הגישה לנו קרואסונים גדולים , לי לשקד ולגל.

אכלנו בשקט מוחלט, עדיין לא כל כך זרמתי איתם, כי לא הייתי בטוחה בעצמי ופחדתי.

עוד יום עבר לו בשקט, עם קצת זיכרונות קצרים פה ושם , קצת אורות בעיניים , קצת חלומות בין שינה לשינה.

אבל לא באמת חזרתי לעצמי.

הרופא אמר שזה ייקח קצת זמן, ושזה יגיע.  

בינתיים הגיעו עוד ועוד אנשים לבקר, אנשים שלא הכרתי ,

אנשים שהגיעו לבקר, אותי ... אני מניחה.

קצת נבהלתי, אבל לא נתתי לזה להשתלט עליי , הרגשתי איך משהו מבפנים עוטף אותי ,

משהו לא ידוע , אף פעם לא הרגשתי ככה ,

והכאבים בעורף וברגל שמאל התחילו להתחלש קצת , אבל עדיין כאב.

התחלתי ללכת קצת , אבל לא הרבה..

אפילו התחלתי לכתוב לעצמי קצת שירים קטנים , עם הרבה משמעות בשבילי.

הרופא אומר שאני מתקדמת , ושביקור החברים בהחלט עוזר לשיפור המצב, והזיכרון.

עברו כבר ארבעה ימים מאז התאונה , כל בוקר אני קמה מוקדם, בלי כוונה ..

קולטת את אמא יושבת ליידי , מידי פעם את אבא , מידי פעם שקד, או גל.

ואפילו ראיתי מי זה אור, הוא נראה נחמד ... נראה שהיו לי חיים יפים.

העירו אותי בבוקר לצורך בדיקות, וראיתי מחוץ לחדר אישה , שנורא מוכרת לי...

וידעתי שראיתי אותה פעם , אבל לא הצלחתי להבין מי היא, לא משנה כמה הסתכלתי עליה וכמה בהיתי בה.

ראיתי שהיא מסתכלת עלי בחזרה , ואז היו לי שוב אורות בעיניים , ותחושת בטן חזקה , וקצת דקירות , עצמתי חזק חזק את העיניים , הרגשת איך כל שערותיי צורמות ,

לא הרגשתי ככה לפני כן, לא עם אך אחד מהחברים שלי, או מהמשפחה.

הרגשתי כאילו עובר עלי משהו ששוטף ממני הכל .

ואז דברי הרופא קטעו את מחשבותיי , היא התקרבה אליי עם אמא ,

והציגה אותה –

אמא:"הגרי , זאת איילה ... הבחורה ש..."

אני:"הבחורה שדרסה אותי" קטעתי אותה.

בבום נזכרתי מי זאת .

אמא:"א... את זוכרת?" היא אמרה מופתעת.

איילה:"היי..."

אני:"היי"

איילה:"איך את מרגישה ?"

אני:"יותר טוב" הנהנתי עם הראש.

צלצול הפלאפון של איילה קטע את המחשבה שלי על הכל,

איילה:"סליחה , אני אצא רגע..." היא הצביעה על הפלאפון.

אמא התקרבה אליי,

אמא:"הגר את זוכרת ?"

אני:"אני לא יודעת" ואני לא יודעת למה ואיך, אבל דמעה קטנה החליקה על לחיי.

אמא ניגבה אותי ברכות ואמרה שהכל יהיה בסדר, ושנעבור את זה ביחד.

בדיוק גל נכנסה לחדר הסתכלה עלינו, ויצאה.

כשאמא יצאה ונשארתי קצת לבדי גל נכנסה לחדר,

גל:"הגר?"

אני:"כן ?"

גל:"את תהיי בסדר..."

אני:"איך את יודעת?" בלי שום רצון הגיעה עוד דמעה שניסיתי מיד לעצור אך לא יכולתי.

גל:"כי את חזקה ! , את לא מוותרת בקלות , את .. יש לך לב טוב , את תעברי את זה , וכולם פה איתך , את יודעת שאין לילה שעובר מאז התאונה ששקד לא בוכה לי בטלפון ? , את ...

את לא יכולה לשכוח ככה הכל , זה לא הגיוני , ואנחנו נעבור את זה ביחד." היא התקרבה לחבק אותי, ואני רק שתקתי ונתתי לה לחבק אותי, כי הרגשתי את העצב בעיניים שלה, בסימני הגוף שלה, כמה שהיא ניסתה להסתיר את זה , היא הייתה פשוט לא רגועה ו.. שבורה.

הגיע הערב, נשארנו רק אמא ואני.

נשכבתי במיטה, שכבר היה נמאס לי לראות אותה ,

לא הצלחתי להירדם , המחשבות הרגו אותי , איזה ילדה הייתי ? , נהניתי מהחיים ? , אולי היה לי קטע עם מישהו בלי שאף אחד ידע ? , אם התנשקתי פעם ? , ואם כן , מתי הייתה הפעם הראשונה שלי ? , איזה שירים אהבתי לשמוע .

פשוט היו לי כל כך הרבה שאלות ולא הצלחתי להיזכר בכלום, הייתי מותשת , המחשבות התנדנדו לי בראש עד שנרדמתי.

-

הם היו שם ... כולם , גל , סיוון , דניאל , אור , שקד , יעל , יובל , רומי , אביב ...

כולם.

והיה חושך, ובקושי הצלחתי לזהות את הפנים שלהם ,

כמו במציאות, שלא ידעתי מי זה מי, ומה הם רוצים ממני ?

ואני מסתכלת עליהם , רק העיניים זוהרות , ואני לא מצליחה.

כמה שאני מנסה ... אני מסתכלת, ובוחנת , והם במקום משונה , אנחנו ...

ואז ...

נדלק האור.

ראיתי את כולם.

קמתי במהירות כמו מסיוט מפחיד,

לגמתי מהבקבוק שהיה על השידה, מנסה למצוא איפה אני.

אמא שישבה לידי התעוררה מיד ,

אמא:"הגרי? , מה קרה ? , זה רק חלום..." היא ניגבה עם מגבת את הזיעה מעל פניי.

אני:"נזכרתי."

המשך יבוא.

אה , כן - תשתדלו להגיב עם שם משתמש כדי שאני יוכל להודיע לכם על פרק [;