ינואר 07':

"זה לא אתה זה אני. עד כמה שזה נדוש"

- תקופה נוראה. חוסר יצירתיות, אי חשק כללי. אתם מכירים.

סביבות פסח 08':

"אני מבטיח! טוב!"

- אני מבטיח להשתדל להעלות את הבטחון העצמי שנשבר לי

אני לא חושב שאני אצליח להתאהב בקרוב. אני מפחד מזה עכשיו. היו לי מספר חברות כבר, ואת כולן אהבתי, מאוד. עכשיו אני כבר לא כמו פעם, קלולס וחמוד. אני במרדף אחריי דמות של נער איכותי- שקורא, ומתעניין, וחשוב לו, ומשתדל, ומתאמץ. אני לא צריך לרדוף אחריי שטות כזו. אני זה אני, וקשה לי איתי.

אין לי הרבה זמן לקרוא, וכבר אין לי במי להתעניין, אין לי למי להבטיח הבטחות, אין לי בשביל מי להתאמץ ולהשתדל. שהדבר גורם לקרבה מיוחדת, ואולי לאהבה גם. ושוב, אני מפחד לאהוב, אני מפחד מקשר, אני מפחד שאני אהיה תלותי מדי, ואשבר שוב, או שלא אתן מספיק אמון וכבוד, וזה לא יהיה אמיתי, או שעשעה דבר מטופש או אהרוס את הכל. להיות גיבור מקלדת, לשלוח חצים מכוונים היטב- ישר ללב, ישר לאיפה שכואב, בלי לדעת, ולרפא, זה לא קשה- והנה אפילו אני הצלחתי. אבל כבר עברנו את הגיל, ואף אחת לא תחשוף סודות, או תספר לי מה שמציק לה. תמיד אני אהיה הזבל הזה שהוסיף אותה בגלל תמונה יפה בבלוג, או שאני סתם חרמן ובא לי עליה. זה לא נכון.

יריתי לעצמי ברגל שהתחלתי לשפר את הבטחון העצמי שלי. אני חי בבועה נרקיסיסטית ודוחה, דוחה כל מי שיכול לפגוע, ומתרחקת מהשאר. במרחק נגיעה.

אני אשנה את זה. אני מבטיח.

אני רוצה לאהוב, אני יודע לאהוב, אני רוצה.

אני רוצה להתעורר בבוקר, ולשלוח בוקר טוב,

בסמס,

עם לב קטן.

ולעשות לה נעים בגב,

וללטף לה את השיער,

ושתשים עליי את הראש

לחבק אותה,

ללחוש לה-

כמה שהיא יפה.

כמה שאני אוהב אותה

אולי תאמרו, התאהבת באהבה! שאזהר לא להכנס לקשר רק בשביל האהבה עצמה ולא בשביל בת הזוג. אני אומר, תודה.

אני לא כזה. לי השטויות האלו באמת חשובות. זה לא יקרה.

אני רוצה חיבוק,

ואני רוצה לדבר על זה לעומק.