היי כלום, תהנו :)
בפרק הקודם:
"לינור"
הוא תפס בידי שניה לפני שיצאתי ומשך אותי בחזרה פנימה
"מה?"
שאלתי מבולבלת.
הוא
הסתכל עלי בצורה שונה, מסתכל עלי בשקט לכמה שניות שנראו כמו נצח
"אל
תלכי" הוא אמר "לא ככה"
"אז
אך?" שאלתי מבולבלת והוא החל להתקרב לעברי.
ליבי החל
לדפוק בחוזקה, הפרפרים החלו להציף שוב את ביטני.
הוא נצמד
לשפתי, מניח את שפתיו על שפתי בעדינות ומנשק אותם בתשוקה אך בצורה עדינה וחמה, כמו
שרק הוא יודע לנשק.
פרק 16:
הוא
התרחק ממני באיטיות, מתנתק משפתי.
הרגשתי
כל כך מבולבלת, פחדתי שהוא שוב מוליך אותי שולל.
שהנשיקה
הזאת לא הייתה כלום בשבילו, שזה שוב רק משחק
"למה
עשית את זה? למה נישקת אותי?" שאלתי בעצב
"לא
יכולתי להתאפק" הוא אמר "אני מצטער"
"אני
לא רוצה להיפגע לירן...אתה לא יכול לבוא וללכת מתי שמתחשק לך" אמרתי בכעס
ובעצב.
פחדתי
שהוא יפגע בי, לא הייתי בטוחה מה הוא מרגיש
"אני
לא רוצה לפגוע בך, אף פעם לא רציתי לפגוע בך" הוא אמר בעצב
"אז?"
שאלתי מבולבלת
"לא
עובר יום מבלי שאני מתחרט על שנתתי לך ללכת" הוא אמר וכל גופי הצטמרר
"אני
לא מסוגל לשכוח ממך, את לא יוצאת לי מהראש אפילו לשניה" הוא אמר "אני
התגעגעתי אליך לינור, את גורמת לי להרגיש דברים שאף אחת אף פעם לא גרמה לי להרגיש
לפני"
הסתכלתי
עליו המומה, לא האמנתי שהוא באמת מרגיש אלי כל מה שאני מרגישה אליו.
היה לי
את החשש שהוא משקר לי, שהוא סתם אומר אך מצד שני העיניים שלו היו כל כך כנות.
הוא
הסתכל עלי בעוד עיניו נוצצות וידו מחזיקה בידי
"אני
לא מבינה" אמרתי מבולבלת "אז למה חתכת?"
"נבהלתי"
הוא אמר "בחיים לא הרגשתי רגשות כאלה למישהי כל כך מהר"
הוא לא
היה מסוגל יותר להיות רחוק ממנה, הוא ידע שזאת טעות, הוא ידע שהוא חייב להתרחק אך
הוא פשוט לא היה מסוגל.
הגוף שלו
לא נתן לו, הלב שלו לא נתן לו.
"מה
אתה אומר לי בעצם?" שאלתי בעוד ליבי דופק בחוזקה
"שאני
רוצה לנסות לינור, אני רוצה לנסות והפעם עד הסוף" הוא אמר בנחישות "אני
לא נותן לזה לברוח שוב"
כל כך
שמחתי לשמוע אותו אומר את זה, התרגשתי בטירוף, כל כך רציתי את זה.
"תגידי
משהו" הוא הפציר בי
"אני
בהלם" אמרתי מחייכת חיוך מובך
"וזה
אומר?" הוא שאל מבולבל
"זה
אומר שאני נותנת לך עוד הזדמנות" אמרתי מחייכת והוא מיד חייך אלי בחזרה
ידעתי טוב מאוד שאולי אני עושה טעות, אך אמא שלי
תמיד אמרה לי שעדיף לנסות ולהיפגע אחרי זה מאשר לא לנסות בכלל ולפספס את ההזדמנות
"תשמור
על הלב שלי הפעם לירן, בבקשה" ביקשתי והוא מיד נישק נשיקה קטנה על שפתי
"מבטיח"
הוא אמר מחייך וחזר לנשק על שפתי
הוא היה
נחוש בדעתו לשמור עליה ולא לפגוע בה שוב, הוא ידע שהסוד שיש לו ממנה הוא גדול והוא
עלול לפגוע בה.
הוא ידע
שאסור לה לגלות את הסוד שלו, הוא ידע שהוא חייב לשמור עליו טוב וככה בעצם למנוע
ממנה עוד כאב לב ממנו.
"איפה
לינור?" שאלה מורן כאשר היא ושיראל ישבו בחצר בית הספר "מוזר שהיא לא
באה היום"
"לא
יודעת, באמת מוזר" אמרה שיראל בעוד היא מוציאה את הטלפון מהכיס ומנסה לחייג
אליה
"נו?"
שאלה מורן
"היא
לא עונה, בטח לא קמה" צחקה שיראל
"כן
האמת שהיא ממש מעופפת בזמן האחרון" השיבה מורן
"כן
בגלל לירן וכל זה" השיבה שיראל "היא תהיה בסדר"
"ואת?"
שאלה מורן בדאגה
"מה
אני?" היא שאלה מבולבלת
"את
בסדר?" שאלה מורן
"כן
כן, בטח" היא חייכה חיוך מאולץ
הוא החל
ללכת לעבר ביתו במהירות, הוא רצה להספיק לתפוס אותו לפני שהוא יוצא מהבית.
הוא עלה
במדרגות הבניין במהירות ודפק על דלת ביתו.
"מה
אתה עושה פה?" שאל יודה בכעס כאשר פתח את דלת ביתו והבחין ביותם עומד בפתח
"באתי
לדבר" אמר יותם ונכנס אל תוך הבית
"לא
יכול" השיב יודה "אני בדיוק יוצא" המשיך ולקח את המעיל שלו
"אז
אתה תחכה רגע" אמר יותם בכעס "אנחנו צריכים לדבר"
"ומי
אתה בכלל שתגיד לי מה לעשות?איך לעשות? ומתי לעשות?" שאל יודה בכעס
"אתה
הולך לשיראל?" שאל יותם ותעלם מהשאלות של יודה
"לא
חשוב שזה עניינך" ענה יודה בכעס
"אז
זהו שכן" חייך יותם והתיישב על הספה, מניח את רגליו על השולחן
"מה
אתה חשוב שאתה עושה?" צעק יודה
"אם
אתה הולך לשיראל אז אני אהיה חייב ללכת עכשיו עד המשטרה ולהסגיר אותך, לא
חבל?" שאל יותם עם חיוך מרוצה על פניו
"סליחה?"
שאל יודה
"סלחתי"
חייך יותם
"אתה
מאיים עלי?" צחק יודה "אתה כנראה עוד לא מכיר אותי מספיק"
"תקשיב
יודה" אמר יותם, קם מהספה והתקרב לעברו "תתרחק משיראל או שאני ילך
למשטרה ולא רק שאני יספר להם על מה שעשית לשיראל, אני אספר להם את כל מה שקרה שנה
שעברה"
נכנסתי
הביתה עם חיוך גדול על פני, שמחתי כל כך שהעניין עם לירן הסתדר.
הייתי
מאושרת כל כך שאני סופסוף יכולה לקרוא לו חבר שלי.
כל הקטע
הזה עם לירן גרם לי לשכוח לגמרה מהטלפון שקיבלתי מאבא שלי.
הייתי כל
כך מאושרת ששום דבר לא יכל להרוס לי באותו רגע.
החלטתי
להיכנס קצת להתקלח ולהתרענן לפני המשמרת שלי במאפייה.
הוצאתי
בגדים חדשים מהארון וניגשתי לעבר המקלחת.
יודה עמד
שם מסתכל על יותם בהלם, הוא נבהל קצת, הוא לא ציפה שיותם יגיד לו דבר כזה.
"אם
אתה תספר למשטרה על מה שקרה שנה שעברה, אני אספר שלירן החבר הכי טוב שלך היה איתי
ועשה את זה איתי" אמר יודה בכעס.
הוא ידע
שזה הסיכוי היחידי שלו להוריד את יותם מלהלשין עליו
"ואתה
חושב שלא חשבתי על זה?" שאל יותם "יש לי הוכחת שאתה היחידי שהיית שם,
לירן לא מופיע בכלל בראיות שיש לי"
"איך
זה הגיוני?" שאל יודה מפוחד
"אני
ולירן ידענו שלא יהיה לך בעיה להלשין עליו אם תיתפס או משהו כזה אז פשוט העלמנו את
כל הראיות נגד לירן והשארנו רק את שלך" חייך יותם "מפחד?"
"יש
לך ראיות עלי?" שאל יודה מבולבל "זה לא יכול להיות אני העלמתי את כולם,
אתה סתם משקר לי"
"אולי
ואולי לא" חייך יותם וניגש אל עבר הדלת "אתה תחליט מה עדיף לך, להאמין
לי ולעזוב את שיראל בשקט או לא להאמין לי וללכת לשיראל בעוד שאני אלך למשטרה"
הוא יצא
מביתו של יודה, משאיר את יודה עומד שם בהלם.
הוא היה
בטוח שהוא העלים את הראיות שהיו נגדו, חלק ממנו חשב שיותם סתם עובד עליו אך החלק
השני שלו האמין ליותם והחל לפחד ולחשוש.
נכנסתי
אל עוד משמרת במאפייה עם חיוך גדול על פני, לא הצלחתי להוריד את החיוך.
בחיים לא
קרה לי דבר כזה, בחיים לא התרגשתי ככה מבחור.
"איזה
חייכנית את היום" חייך המנהל שלי "בטח בזכות החבר?"
"החבר?"
שאלתי מבולבלת, לא הבנתי אך הוא יודע "מאיפה אתה..."
"הוא
היה פה" חייך המנהל שלי וקטע את דברי "הוא ממש חמוד"
"מה?"
שאלתי עוד יותר מבולבלת, לא הבנתי אך הוא כבר פגש אותו "מתי?"
"אתמול
או שלשום" השיב המנהל
"מה
הוא עשה פה?" שאלתי
"את
זה אני לא יכול להגיד" חייך המנהל "זאת הפתעה"
"הפתעה?"
שאלתי מבולבלת
לא הבנתי
כלום, לרגע חשבתי שהוא פשוט מתבלבל
"ניראה
לי שאתה קצת מתבלבל" צחקתי
"לא
ממש לא" הוא השיב "הוא שאל עליך והוא אמר שהוא מתחנן לך הפתעה"
"אתה
בטוח?" שאלתי
"ברור"
"אבל
זה לא יכולתי...רק עכשיו הפכנו לחברים" אמרתי מבולבלת כל כך, לא הבנתי מה
הולך פה
"מה?"
שאל הבוס שלי מבולבל "הוא אמר שהוא מתכנן לך הפתעה בערב ובגלל זה את צריכה
לעבוד היום כדי שלא תראי את ההפתעה"
"משהו
לא הגיוני" אמרתי מבולבלת
פחדתי
שמישהו מותח אותי או משהו כזה, זאת הייתה השיחה הכי הזויה שהייתה לי בחיים.
לא הבנתי
מילה ממה שהבוס שלי אומר ולא הבנתי על איזה חבר הוא מדבר.
"טוב
אני חייבת ללכת" אמרתי מורידה את הסינר מהמותן שלי במהירות
"מה
ללכת?" שאל הבוס שלי מבולבל
"משהו
מוזר קורה כאן ואני חייבת לבדוק מה" אמרתי התקדמתי לכיוון היציאה
"מצטערת" אמרתי לעברו על כך שאני מבריזה לו באמצע המשמרת אבל פשוט הייתי
חייבת לברר מה קורה פה.
"אני
שמח שבאת" אמר אריק כאשר לירן נכנס אל תוך הבית.
הוא
הרגיש מובך, הוא כבר לא זכר איך זה לדבר עם אבא שלו, הוא לא דיבר איתו כל כך הרבה
שנים.
"בוא
תשב" אמר אביו והם התיישבו בשולחן שבפינת אוכל
"תודה"
אמר לירן כשהתיישב
"רוצה
לשתות משהו?" שאל אביו
"לא,
אני בסדר" הוא השיב "אז....."
"מה
קורה איתך?" שאל אביו "איך הייתה הנסיעה שלך"
"תענוג"
השיב לירן "חלום שהתגשם"
"אני
שמח" חייך אביו
"אבא
אני.....אני לא יודע כל כך מה להגיד" הוא אמר מבולבל
"עברה
עלינו שנה לא פשוטה לירן, לא פשוטה בכלל" אמר אביו בעצב
"אני
יודע, אני מצטער" הוא אמר מנחם
"ובקשר
אליך לירן...בקשר למה שקרה..."
"אני
מצטער אבא, אני לא רציתי שזה יקרה, אני נשבע" הוא אמר בעצב "אני לא
ידעתי מה אני עושה, הוא דרדר אותי"
"אני
אמרתי לך שהוא בחור מסוכן" אמר אביו בכעס "אני אומנם חייב לאבא שלו
הרבה, אבא שלו היה חבר נהדר אבל יודה....יודה הוא לא כמו אבא שלו"
"אני
תמיד חשבתי שאתה משקר לי" אמר לירן "כשהיינו קטנים תמיד לקחת את יודה
לכל מקום, טיפלת בו ודאגת לו, אני קנאתי"
"אני
עשיתי את זה בשביל אבא שלו, הוא היה חולה וליודה לא היה מי שידאג לו" אמר
אביו
"אני
מכיר את הסיפור אבא" אמר לירן "אבל תמיד הרגשתי שאתה אוהב אותו יותר,
שהוא המוצלח ואני הלא מוצלח"
"זה
לא נכון " אמר אביו "ואני ממש מצטער שהרגשת ככה"
"כשגדלנו"
המשיך לירן "תמיד אמרת לי להתרחק מיודה וחשבתי שאתה אומר לי את זה בגלל שאתה
רוצה אותו לעצמך, שאתה לא רוצה שאני אהיה קרוב אליך"
"זה
ממש לא נכון לירן, אני רציתי להגן עליך... יודה גדל להיות ילד רע, אני הרחקתי אותך
ממנו כדי להגן עליך, לא רציתי שהוא ישפיע עליך לרעה" אמר אביו
"עכשיו
אני יודע את זה" אמר לירן "אבל לפני שנה, לא חשבתי ככה"
"אני
יודע ואני מצטער על זה" אמר אביו משפיל את ראשו
"אני
חשבתי שהוא רוצה לעזור לי" אמר לירן "מי היה מאמין שהייתי עד כדי כך
תמים"
"אתה
ילד טוב לירן, הוא פשוט הצליח להשפיע עליך" אמר אביו
"הוא
גרם לי לשנוא אותך" אמר לירן בעצב "הוא גרם לי לחשוב שאתה באמת לא אוהב
אותי"
"אני
אוהב אותך הכי בעולם, ורציתי להגיד לך שאני סולח לך לירן, אני סולח לך על כל מה
שהיה" אמר אביו בעוד הוא מניח את ידו על כתפו של לירן
"אני
פגעתי בך" אמר לירן בעצב "אני מצטער כל כך, לא עובר יום שאני לא מצטער
על זה"
"זה
בסדר ילד שלי, זה בסדר, זה עבר" אמר אריק וחיבק אותו.
היה לו
קשה לראות את לירן ככה שבור, הוא באמת רצה להבהיר לו שהוא סולח לו על כל מה שקרה.
התקדמתי
במהירות לכיוון הבית, הרגשתי שמשהו לא בסדר, הרגשתי את זה בבטן.
פתחתי את
דלת ביתי במהירות וראיתי אותו שם, את לירן.
יושב שם
בפינת אוכל עם אריק.
עמדתי
מבולבלת, לא הבנתי מה קורה, עמדתי קפואה.
-
הוא ראה
אותה נכנסת, הוא לא ידע מה לעשות, לאן לברוח עכשיו הרי אין לו באמת לאן לברוח.
הוא קלט
את הפנים הקופאות שלה, את ההלם שלה.
-
"היי
לינור" אמר אריק "מה את עומדת ככה, תיכנסי"
המשכתי
לעמוד קפואה, עדין לא הבנתי מה מתרחש כאן
"בואי
תכירי" הוא אמר ומשך אותי לעברם
"תכירי?"
שאלתי מבולבלת מביטה עליו
"כן"
השיב אריק "לינור זה הבן שלי לירן ולירן זאת הבת החורגת שלי לינור"
המשך יבוא
מחכה לתגובות
שיהיה שבת שלום לכולם ושבוע טוב
ושוב תודה על הסבלנות, אני ממש מצטער שעולה פרק רק בסופי שבוע אבל באמת שאין לי בררה.
אוהבת מלא
לירון 3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
