היי כולם, סורי על העיכוב הארוך והנוראי.
היה לי בעיות באינטרנט.
תודה על הסבלנות, תהנו מהפרק :)
פרק 18:
הייתי
צריכה ללכת למשמרת בעבודה אך לירן הציע שלפני העבודה, נלך לשבת קצת.
שמחתי
לשבת איתו קצת, אחרי השיחה הכבדה והריב הקטן שהיה לנו אתמול.
רציתי
להשתחרר מזה קצת.
"היי
יפה שלי" אמר לירן כשישב על הספסל בפארק וחיכה לי
"היי"
חייכתי אליו והתיישבתי לידו, מנשקת נשיקה קטנה על שפתיו.
"אז
אך ישנת אחרי שעזבתי אותך לבד בלילה?" הוא שאל מחייך
"האמת
שמעולה" צחקתי
"כן?"
הוא שאל "חשבתי שתצטערי על זה שלא נשארתי איתך"
"ברור
שהצטערתי על זה שלא נשארת לישון" חייכתי "אבל זה עוד יקרה"
"אני
לא בטוח, אני בחור עם כבוד" הוא חייך
"אויש
שתוק" צחקתי "אני יודעת שאתה מת לישון איתי"
"אני
באמת מת לישון איתך, לחבק אותך בלילה ולישון לידך" הוא אמר בעוד הוא מתקרב
אלי קצת
"אל
תגרה אותי" צחקתי
"אני
אגרה אותך כמה שבא לי" הוא חייך ונישק עוד נשיקה קטנה על שפתיי
"אני
חייבת ללכת כבר לעבודה, אני אאחר בסוף" אמרתי
"בואי
אני אקח אותך" הוא חייך
"כן?"
חייכתי "יש"
"מפונקת"
הוא צחק
"
זה שווה שיש חבר עם אוטו" צחקתי
"במיוחד
שהוא חתיך כמוני" הוא חייך
"זה
בכלל פלוס אדיר" צחקתי ונכנסנו לאוטו
היא
נכנסה לעבר בית הקפה והתיישבה על הכיסא ליד הדלפק, מחכה שהוא ייגש אליה.
"אמ...אפשר
שירות כאן?" שאלה שיראל
"היי"
חייך יותם כשהבחין בה והתקרב לעברה
"היי"
היא חייכה "מה קורה?"
"בסדר
מאמי, מה איתך?" הוא שאל
"אצלי
הכל טוב" היא השיבה "בזכותך" היא אמרה מחייכת
"בזכותי?"
הוא שאל מבולבל
"אני
יודעת שבזכותך יודה עזב אותי בשקט" היא אמרה "למה לא סיפרת לי?"
"לא
חשבתי שזה חשוב....ואיך את יודעת בכלל?" הוא שאל מבולבל
"מלינור"
היא השיבה
"ואיך
לינור....אה לירן" הוא השיב
"אכן"
צחקה שיראל "באתי להודות לך"
"אין
על מה מאמי, הייתי עושה את זה בשביל כל אחד" הוא השיב
"באמת?"
היא שאלה טיפה מאוכזבת.
"מה
קרה?" הוא שאל כשהבחין באכזבה בפניה
"אמרת
שהייתה עושה את זה בשביל כל אחד, קצת מאכזב, חשבתי שאני מיוחדת" היא השיבה
"את
מיוחדת" הוא השיב מחייך אליה "ולא באמת הייתי עושה את זה" הוא צחק
"יופי"
היא חייכה "תודה יותם, באמת"
"בכיף"
הוא חייך
"אני
לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיך, באמת שעזרת לי" היא אמרה
"אני
שמח שזה נגמר, סופסוף תוכלי להמשיך כרגיל" אמר יותם
"כן...."
היא חייכה
"רוצה
לשתות משהו אם את כבר פה?" הוא שאל "על חשבוני"
"אם
זה על חשבונך אז בכיף" היא חייכה והוא חייך אחריה
"מה
אתה מציע לי?" היא שאלה
"אמ...את
אוהבת שוקו?" הוא שאל "כי יש פה את אחד הטעימים, אני אומר לך"
"אני
אשמח" היא חייכה "מתה על שוקו"
"יופי
גם אני" הוא חייך וניגש להכין לה.
היא
הסתכל עליו מכין בעוד חיוך קטן על פניה, הוא היה שונה מהבחורים שהיא הכירה עד
עכשיו.
הוא היה
בחור רציני עם ראש על הכתפיים.
היא אהבה
את הדאגה שלו כלפיה למרות שהוא לא באמת חייב לה שום דבר.
היא
המשיכה להסתכל עליו, היא אהבה להסתכל עליו.
הוא נתן
לה הרגשה בטוחה, הרגשה שהיא כבר מזמן לא הרגישה.
אריק
בדיוק התכוון לצאת לעבודתו בבית החולים כאשר שמע דפיקה בדלת הבית.
הוא ניגש
במהירות לדלת והופתע לגלות שאין אף אחד בכניסה.
הוא
הסתכל והבחין במעטפה קטנה ליד הדלת.
הוא מיד
הרים את המעטפה וראה את שמה של לינור עליה.
הוא
הרגיש שהמכתב הזה קשור איכשהו לשיחה שקיבלה לפני כמה ימים בקשר לאביה הביולוגי.
הוא נכנס
לחדרה והניח את המעטפה על מיטתה כאשר שהיא תחזור מיום עבודתה היא תבחין בה.
הוא רצה
לתת לה להחליט מה לעשות בנוגע למעטפה ולא לקבל את ההחלטה במקומה.
"או
שלום" אמר יותם "הרבה זמן לא התראינו" הוא צחק
"מצחיק"
אמר לירן והתיישב לידו על הדלפק "אני חייב עבודה"
"אתה
יכול לעבוד פה" אמר יותם
"ואז לסבול אותך כל היום? לא ניראה לי" השיב לירן
"מצחיק
מאוד" אמר יותם "באמת, אתה יכול לעבוד פה בינתיים עד שתמצא משהו"
"כן?"
הוא שאל "לאבא שלך לא יהיה אכפת?"
"הוא
ישמח מה יש לך" אמר יותם
"אז
סבבה" חייך לירן
"אז
יאללה תתחיל" אמר יותם וזרק לו סינר
"מה
אתה רציני כאילו?" הוא שאל מבולבל
"כן...יאללה"
הוא חייך "לעבודה בבקשה"
סיימתי
את המשמרת והתחלתי ללכת לכיוון הביתה.
זכרתי
שאריק סיפר לי שיש לו היום משמרת לילה בבית החולים אז שמחתי שיש לי בית ריק היום.
נכנסתי
הביתה, זרקתי את התיק בסלון וניגשתי לעבר החדר שלי להביא את הפיג'מה ולהיכנס מיד
אחר כך להתקלח.
לקחתי את
הפיג'מה ששכבה על המיטה והבחנתי במכתב שיש על הכרית שלי.
הרמתי את
המכתב וראיתי שכתוב את שמי עליו.
לא הבנתי
ממי המכתב ואיך הוא הגיע אלי למיטה.
סובבתי
את המכתב וראיתי את שמו על אבי בצד השני.
מיד
נלחצתי, הבנתי שמדובר במכתב שאבי שלח לי.
לא ידעתי
עם לפתוח אותו או לא, מלא חששות עברו בגופי באותו הרגע.
לא ידעתי
מה לעשות.
"אז
מה עם לינור?" שאל יותם "אני מקווה שלא סיפרת לה"
"ניראה
לך שאם הייתי מספר לה הייתי כזה רגוע?" שאל לירן
"אין
לדעת" הוא השיב "אתה ממש מאוהב בזמן האחרון" צחק יותם
"אני
באמת חושב שאני מאוהב" אמר לירן עם חיוך קטן על פניו
"מה?"
הוא הופתע "לא נכון"
"אני
אומר לך יותם, בחיים לא הרגשתי דבר כזה למישהי" אמר לירן
"אני
חייב לומר שאני המום" אמר יותם "בחיים לא ראיתי אותך ככה"
"בגלל
זה אני מפחד יותם...אני לא יודע אם אני עושה את הדבר הנכון בכך שאני לא אומר לה את
האמת" אמר לירן
"גם
אם כן וגם אם לא, אין לך הרבה ברירות" השיב יותם
"כן..."
אמר לירן והטלפון שלו החל לצלצל
"בלי
טלפונים בעבודה" צעק יותם
"אויש
שתוק" צחק לירן והוציא את הטלפון מהכיס "זאת לינור"
"נו
תענה" הוא השיב
"היי
מאמי" הוא ענה
-
"היי"
אמרתי
"הכל
בסדר?" הוא שאל, הוא הבחין שמשהו מוזר בקולה
"אתה
יכול להיפגש איתי?" שאלתי "אני צריכה לראות אותך"
רציתי
לפתוח איתו את המכתב, חששתי לפתוח אותו לבד
"בטח
מאמי, איפה?" הוא שאל
"במזרקה,
אני יבוא לשם" השבתי
"אני
מחכה לך" הוא השיב וניתק את השיחה
-
"לאן?"
שאל יותם
"היא
אמרה שהיא צריכה לראות אותי, היא לא נשמעת טוב" השיב לירן
"ככה
להבריז ביום הראשון לעבודה?" שאל יותם
"אני
בטוח שהבוס יסלח לי, זה חשוב" אמר לירן
"בסדר
לך, קרצייה" אמר יותם ולירן יצא במהירות מבית הקפה
"שיראל"
קראה אמה "שיראל"
"אני
באה" צעקה שיראל והתקרבה לעבר המטבח "מה?"
"אני
יוצאת ואני לא יהיה מחר בבוקר ואבא יבוא לקחת את דביר היום, הרי זה היום שלו
איתכם, את יכולה ללכת גם"
"כדי
שיהיה לך פה את הבית בלילה לעצמך, לא ניראה לי בכלל" אמרה שיראל בכעס
"אני
לא מבינה למה זה כל כך מפריע לך?" שאלה אמה בכעס
"אני
לא רוצה שתביאי לפה את הבחורים שלך יותר!" צעקה שיראל
"אל
תתערבי בזה שוב שיראל, אני לא מרשה לך יותר לעשות לי סצנות כאלה" אמרה אמה
"אני
לא שואלת אותך" צעקה שיראל "בדיוק כמו שאת לא שואלת אותי מתי לצאת ומתי
לא"
"אני
לא צריכה לשאול אותך, אני האמא בבית הזה" אמרה אמה בכעס
"את
מזמן לא האמא בבית הזה" צעקה שיראל "אני מתגעגעת לאמא של פעם, אני
מתגעגעת לאמא הטובה והדואגת שהייתה לי" היא אמרה בבכי
"על
מה את מדברת שיראל?" שאלה אמה
"אני
מדברת על זה שפעם הייתה לי אמא, פעם הייתה לי אמא טובה ואוהבת אבל משהו קרה והיא
התקלקלה, היא נהייתה אמא מגעילה שלא דואגת לילדים שלה" היא אמרה בבכי
"פעם היית הדבר הכי יקר לי בחיים ועכשיו את סתם...את מגעילה אותי, אני שונאת
אותך"
"אני
לא מרשה לך לדבר אלי ככה" צעקה אמה "את טועה"
"אני
לא טועה בכלל" היא צעקה בבכי "את השתנת, את נהיית מגעילה"
"אני
לא מרשה לך לדבר ככה" צעקה שוב אמה
"אני
לא שואלת אותך" צעקה שיראל בחזרה "נמאס לי מהתנהגות שלך ומהיציאות שלך
ומזה שאת כל פעם מפילה עלי את הדברים שאת בעצמך צריכה לעשות"
"שיראל
את לא תתחצפי אלי, את שומעת אותי?" שאלה אמה בכעס
"אני
אתחצף אליך כמה שבא לי" צעקה שיראל
היא לא
יכלה לשמור את הדברים יותר בבטן, היא הרגישה שהיא מתפוצצת, היא לא יכלה לספוג הכל
יותר.
"תעופי
מהבית" צעקה אמה "אני לא רוצה לראות אותך"
"בכיף"
צעקה שיראל "גם אני לא רוצה לראות אותך יותר"
היא יצאה
מהבית בריצה בעוד הדמעות זולגות על פניה ללא ההפסקה.
היא מיד
הוציא את הטלפון וחייגה ללינור.
היא
הרגישה שהיא חייבת לברוח קצת מהכל ולהתנתק.
היא רצתה
להישאר אצל לינור ללילה ולהיות רחוקה מאמה.
היא
ניסתה מספר פעמיים להתקשר אליה אך לא הצליחה לתפוס אותה
היא
ניתקה את השיחה ומיד חייגה את המספר של מורן.
"אני
יכול לנשק אותך לנצח" אמר יובל כאשר נישק את מורן בעוד הם ישבו על הספה בסלון
"אז
תנשק לנצח" היא חייכה והוא חזר לנשק על שפתיה
הטלפון
של מורן החל לצלצל אך אף אחד מהם לא רצה להפסיק את הנשיקה
"טלפון"
היא אמרה בעוד היא מתנתקת לשניה משפתיו
"תעני
אחר כך" הוא אמר והמשיך מיד לנשק על שפתיה בעוד חיוך קטן עולה על שפתיה של
מורן.
-
"אוף"
צעקה שיראל בכעס לאחר שגם מורן לא ענתה לשיחתה.
היא לא
ידעה מה לעשות, לאן ללכת, היא הרגישה אבודה.
"מה
קרה מאמי? הכל בסדר?" שאל לירן כאשר התקדם לעברי במהירות בעוד אני ישבתי על
אחד הספסלים ליד המזרקה.
"קיבלתי
את זה" אמרתי ונתתי לו את המכתב
"מזה?"
הוא שאל והתיישב לידי
"מכתב
מאבא שלי" אמרתי
"פתחת
אותו?" הוא שאל
"לא
אני מפחדת" השבתי "אני לא יודעת מה לעשות"
"אין
לך מה לפחד מאמי, נפתח אותו ביחד" הוא אמר בקול תומך
"אתה
בטוח שזה נכון?" שאלתי
"כן
מאמי, אני חושב שהגיע הזמן" הוא אמר וחיבק אותי
המשך יבוא
מקווה שאהבתם.
מחכה לתגובות
שיהיה המשך שבוע טוב
אוהבת 3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
