אני ממש מצטערת שלא העלתי פרק הרבה זמן פשוט לא הייתי בארץ
טסתי לאיטליה, לרומא!
היה מדהים שם...שמתי לכם כמה תמונות שתראו, באמת ששווה לטוס לשם.
מזרקת טרווי- המזרקה שזורקים בה מטבע ומבקשים משאלה
מחוץ לרומא, בעיר אחרת באיטליה, פשוט מדהים
הקוליסאום:
הוותיקן
ועכשיו לפרקים, שמתי לכם שני פרקים בגלל שלא עלה פרק הרבה זמן
היום אתם תגלו את כל האמת על לירן אז תהיו מוכנים
(יש שיר לקראת סוף הפרק השני אז תפעילו אותו, לא לשכוח!!!)
פרק 21:
שבוע חלף
במהירות, יותם עדין היה בבית החולים.
מצבו היה
יציב אבל הוא עדין לא היה מסוגל לקום מהמיטה ובקושי לדבר, הוא ישן רוב הזמן.
החתך של
הסכין היה ממש עמוק ובגלל זה לקח המון זמן לפצע להחלים.
יודה
נעצר אחרי ההתקפה של יותם ונכנס לכלא לזמן מוגבל עד שתסתיים החקירה או עד שהתיק
יסגר.
אני עדין
לא יצרתי שום קשר עם אבא שלי, לא בטוחה מספיק כדי להתקשר אליו.
הקשר עם
לירן המשיך להיות ממש טוב אך לירן בילה זמן רב עם יותם בבית חולים וכך גם שיראל.
היא דאגה
לו נורא, היא האשימה את עצמה במה שקרה לו.
היא לא
זזה ממיטתו, היא רק חיכתה לרגע בו הוא יוכל לדבר איתה.
"שיראל
את רוצה שאני יביא לך משהו לשתות?" שאלתי אותה בעוד ישבנו בחדר של יותם בבית
החולים
"לא
אני בסדר" היא השיבה
"בטוחה?
אני ולירן הולכים להביא" שאלתי שוב לפני שיצאנו מן החדר
"לא
זה בסדר" היא חייכה לעברנו ואנחנו יצאנו מחדרו.
היא ישבה
לצידו, מלטפת את ידו בעדינות, היא כל כך כעסה על עצמה שהכניסה אותו לתוך כל זה, זה
לא מגיע לו.
הוא החל
לפתוח את עיניו בעייפות וידה ליטפה את פניו בעדינות
"היי"
היא לחשה לו
"היי"
הוא השיב בקול עייף
"אך
אתה מרגיש?" היא שאלה
"שהתרופות
האלה לא עושות לי טוב" הוא השיב בקול עייף וצרוד
"למה?"
היא שאלה בדאגה
"הן
עושות אותי עייף" הוא השיב
"זה
טבעי..התרופות הן חזקות, זה בשביל להקל לך על הכאב" היא אמרה מלטפת את פניו
"כן
אבל..אני לא יכול להישאר ער יותר מעשר דקות" הוא אמר בעייפות
"מה
שחשוב עכשיו זה שתנוח" היא אמרה
"אני
כבר שבוע נח" הוא השיב "אני רוצה לדבר איתך"
"איתי?"
היא שאלה מופתעת "על מה?"
"על
זה שזה לא אשמתך שיראל" הוא לחש בעוד עיניו נעצמות באיטיות
""ששש
זה לא חשוב עכשיו, תישן" היא אמרה מלטפת אותו "נדבר על זה שתבריא"
"לא
חכי..." הוא אמר והתרומם בקושי מהמיטה
"אני
לא חושב שכדי שתזוז" היא אמרה בדאגה
"אני
בסדר...זה כבר לא כזה כואב" הוא השיב והתיישב על המיטה מחזיק בבטנו הפצועה
"לא
מאמי תשכב" היא הפצירה בו
"אני
בסדר" הוא צחק "תפסיקי לדאוג"
"אני
משתדלת" היא השיבה מחייכת
"בואי"
הוא אמר ופינה לה מקום לצידו על המיטה
היא
נכנסה להתיישב לידו מבלי לפגוע בו בטעות ולהכאיב לו
"זה
לא באשמתך שיראל, את לא אשמה שיודה דפוק" הוא אמר
"אם
לא הייתי מכניסה אותך לזה זה לא היה קורה" היא אמרה בעצב והדמעות החלו לזלוג
על פניה
"תפסיקי"
הוא אמר וניגב את הדמעות שלה "אני בסדר"
"זה
לא מגיע לך, אני כל כך מצטערת" היא אמרה בבכי
"די
יפה" הוא ביקש "הכל בסדר, זה עבר, לא קרה לי כלום"
"לא
קרה לך כלום?" היא צעקה "בגללי אתה כבר שבוע בבית חולים"
"זה
לא בגללך, זה בגללו" הוא השיב
"כן
אבל אני זאת שהכנסתי אותך לכל זה" היא אמרה בעצב
"בשבילך
הייתי גם עובר את זה עוד מאה פעם" הוא אמר מלטף את פניה ומנגב לה את הדמעות
"תפסיק"
היא חייכה
"אני
רציני" הוא השיב "אני אשמור עליך ואדאג לך כמה שתצטרכי אפילו אם זה אומר
לריב שוב עם יודה"
"אני
לא מסכימה לך" היא הפצירה בו וליטפה את פניו "אתה חשוב לי מידי בשביל
שאני אתן לך להיפגע ככה שוב"
חיוך קטן
עלה על פניו והיא המשיכה ללטף את פניו בעדינות
"תודה"
היא חייכה אליו "תודה על הכל יותם"
"אמרנו
שאת צריכה להפסיק להודות לי" הוא לחש לה בעוד שפתיו קרובות לשפתיה
"ואני
אמרתי שאני יודה לך בצורה אחרת" היא לחשה ונישקה על שפתיו נשיקה חמה ואוהבת.
-
"אופס"
אמר לירן כאשר נכנס לחדר "לא התכוונתי להפריע" הוא חייך
"זה
בסדר" אמרה שיראל וקמה ממיטתו במבוכה "אני אתן לכם לדבר"
"תודה"
חייך לירן "וסליחה"
"זה
בסדר" היא חייכה "אני אדבר איתך אחר כך" היא אמרה ליותם בעוד חיוך
מובך על פניה
"ביי
מאמי" לחש לה יותם בעייפות והיא יצאה מחדרו
"סורי
אחי" צחק לירן "לא רציתי להרוס לכם את הרגע"
"אתה
תמיד הורס את הרגע" השיב יותם
"חצוף"
צחק לירן "אך אתה? מרגיש יותר טוב?"
"כן,
כבר לא כל כך כואב" הוא השיב
"יופי,
אמרתי לך לא להתעסק עם יודה" חייך לירן
"כן..אני
הבאתי את זה על עצמי" הוא חייך "מה איתו באמת?"
"הוא
בכלא" השיב לירן
"מה?"
צעק יותם "זה מסוכן לירן, הוא יכול מהכעס לספר עליך הכל"
"אני
יודע" השיב לירן "אבל כרגע אתה זה מה שחשוב"
"עזוב
אותי לירן, אני בסדר, אנחנו חייבים לדבר איתו ולוודא שהוא לא יגיד עליך כלום"
אמר יותם בדאגה
"בסדר,
אנחנו נדבר איתו ברגע שתצא מכאן" אמר לירן "עכשיו תדאג להחלים
קודם"
"ואו
הוא פשוט נסיך" חייכתי לשיראל אחרי שהיא סיפרה לי על השיחה שהייתה להם
"כן"
היא חייכה "אני יודעת שזה נשמע טיפשי אבל אני חושבת שאני מתחילה להתאהב בו,
אף פעם לא התייחסו אלי כמו שהוא מתייחס אלי"
"זה
לא טיפשי בכלל שיראל, זה מקסים" חייכתי אליה
"הוא
מקסים" היא חייכה
כעבור
יומיים יותם כבר היה מוכן סופסוף להשתחרר מבית החולים וכולנו היינו נורא שמחים
בשבילו.
"אז
זהו אחי, אתה מוכן?" שאל לירן אחרי שיותם ארז את כל הדברים שיהיו בחדר בבית
החולים
"כן"
הוא השיב בעוד הוא לובש בזהירות את חולצתו
"אתה
בטוח שאתה בסדר?" שאלה שיראל בדאגה "אולי כדי שתישאר עוד קצת בבית
החולים"
"אני
בסדר" הוא חייך אליה "מבטיח"
היא דאגה
לו נורא, היא לא רצתה שהוא יפצע שוב.
"הוא
בחור חזק הבן שלי" חייך אביו בגאווה "את לא צריכה לדאוג מתוקה"
"טוב
אבא אל תעשה פדיחות" לחש לו יותם וכולנו התחלנו לצחקק
"אז
נזוז הביתה?" שאל אביו
"אמ..אני
צריך קודם ללכת לאיזה מקום עם לירן" השיב יותם
"כן
אל תדאג, אני יחזיר אותו הביתה מהר, אני אשמור עליו" חייך לירן
"אתם
בטוחים שזה רעיון טוב?" שאלה שיראל בדאגה
"כן
לירן" אמרתי "הוא צריך לנוח"
"כמה
דקות ואני בבית" השיב יותם "אני מרגיש טוב, באמת"
"אוקי"
השיב אביו "אמרתי לכן שהבן שלי בחור חזק"
"חלאס
אבא" הפציר בו יותם במבוכה
"אוקי
סליחה" חייך אביו
"אתה
בטוח שאתה בסדר?" שאלה שיראל כשהתקרבה אליו בעוד לירן ואביו החלו ללכת אל עבר
המכונית
"כן
מאמי באמת, אל תדאגי" הוא השיב
"אני
מפחדת שזה יחמיר" היא השיבה "אתה חייב לדאוג לעצמך"
"אני
דואג לעצמי" הוא חייך "אני רק אלך לעשות משהו קטן עם לירן ויחזור ישר
הביתה לנוח"
"אי
אפשר לדחות את זה קצת?" היא שאלה בדאגה
"לא
מאמי זה חשוב, דחינו את זה כבר מלא זמן בגלל הפציעה שלי" השיב יותם
"טוב
אבל תשמור על עצמך" היא הפצירה בו
"מבטיח"
הוא חייך
"ותתקשר
אלי ישר שאתה מגיע הביתה" היא אמרה
"אוקי"
הוא צחק
"מה
מצחיק?" היא שאלה בכעס
"אני
אוהב שאת דואגת לי" הוא חייך
"הגיע
גם תורי לדאוג לך קצת" היא אמרה והוא מיד נישק על שפתיה.
הם ישבו
באחד החדרים, מחכים שהוא יגיע.
"מה
אתם עושים כאן?" שאל יודה כאשר התיישב מול לירן ויותם
"באנו
לבדוק מה איתך" השיב לירן
"תעשו
לי טובה" הוא צחק "באתם לוודא שלא הלשנתי על מה שקרה באותו לילה"
"נכון"
השיב יותם "אז מה התשובה שלך?"
"עוד
לא" הוא השיב "עוד לא הלשנתי אבל אם אתה לא תבטל את התלונה עלי אז אני
מבטיח לך שכבר מחר יעצרו את החבר החמוד שלך"
"לא
נמאס לך לאיים כל הזמן" צעק לירן בכעס
"תירגע
לירן" הפציר בו יותם "אני אבטל את התלונה אבל אתה צריך להבטיח לי שאתה
לא תספר על זה לאף אחד"
"מבטיח"
הוא חייך "הסכם זה הסכם"
"יופי"
השיב יותם בכעס
"ניפגש
בחוץ" הוא חייך "ובקשר לשיראל, שלא תחשוב ששכחתי מזה, אנחנו נפתור את
העניין הזה כמו גברים"
"בכיף"
חייך יותם ויודה חזר אל עבר השוטרים.
"אתה
באמת הולך לבטל את התלונה?" שאל לירן
"ברור"
השיב יותם "אתה רוצה שהוא יספר להם על כל מה שקרה?!"
"לא
אבל....מה איתך? הוא לא יעזוב אותך בשקט עם כל הקטע של שיראל" אמר לירן
"אל
תדאג, הוא רוצה שנפתור את זה כמו גברים אז אנחנו נפתור את זה כמו גברים, אני לא
מפחד ממנו" אמר יותם
"כן
ותיראה מה קרה לך בגלל זה" צעק עליו לירן
"יהיה
בסדר לירן, תירגע קצת" הוא צחק
"טוב
בוא ניקח אותך הביתה לפני ששיראל תהרוג אותי על זה שאני לא שומר עליך כמו
שצריך" אמר לירן ועזר לו לקום מהכיסא.
פרק 22:
"היי
מאמי" אמרתי שנכנסתי לעבר בית הקפה ולירן בדיוק עמד שם ושטף את הכוסות שהיו
בכיור
"היי
יפה" הוא חייך ונישק קלות על שפתיי "מה הולך?"
"בסדר
ואיתך?" שאלתי
"עובד"
הוא השיב "מת כבר שיותם יחזור לעבוד, קשה לנהל פה את המקום"
"ממש
מסכן" צחקתי "למה אבא שלו לא עוזר?"
"יש
לו עוד מלא בתי קפה, אין לו זמן להיות פה כל היום, הוא עוזר איפה שהוא יכול"
השיב לירן
"סבבה
ואיך יותם מרגיש?" שאלתי
"יותר
טוב" הוא השיב "יושב כל היום וצופה בטלוויזיה"
"כיף
לו" חייכתי
"כן"
הוא צחק "אין לך בית ספר מאמי?"
"יש
אבל רציתי לבוא ולהזמין אותך לארוחות ערב היום, אבא שלך במשמרת לילה אז יש לנו את
הבית לעצמנו" אמרתי מחייכת
"נשמע
טוב" הוא חייך
"יופי
אז קבענו" חייכתי ונישקתי על שפתיו.
שיראל
הייתה בדרך לבית הספר כשהבחינה ביודה יושב על הברזלים בכניסה לבית הספר.
היא לא
הבינה איך זה שהוא נמצא כאן ולא בכלא, היא הייתה בטוחה שהם לא ישחררו אותו כל כך
מהר.
"שלום
יפה" חייך יודה והתקרב לעברה
"מה
אתה עושה פה?" היא שאלה בכעס "אתה לא אומר להיות בכלא?"
"את
כועסת שפגעתי בחבר החדש שלך?" הוא שאל בכעס
"כועסת
מאוד" היא אמרה בכעס
"הוא
לא שווה אותך שיראל" הפציר בה יודה "אני באמת אוהב אותך"
"כן
רואים" היא אמרה בכעס
"את
חושבת שאם לא הייתי באמת אוהב אותך הייתי לוקח סיכון לפגוע במישהו ושיכניסו אותי
לכלא?"
"לא
יודעת, אתה משוגע" היא השיבה
"די
שיראל" הוא הפציר בה "בואי נחזור, אני אשתנה, אני מבטיח לך"
"תעזוב
אותי יודה" היא הפצירה בו "אני עם יותם"
"מה
את מוצאת בדפוק הזה?!" הוא שאל בכעס
"הוא
בן אדם טוב בניגוד אליך" היא ענתה בכעס והתרחקה ממנו בעוד היא פוסחת על בית
הספר
"לאן
את הולכת?" הוא צעק "יש לך בית ספר"
"אני
הולכת לחבר החדש שלי" היא חייכה מרוצה והתרחקה.
"בן
זו...." הוא אמר בכעס
הוא היה
נחוש בדעתו להרחיק אותה מיותם, הוא ידע שהוא חייב לחשוב על משהו טוב שיגרום לה
להתרחק ממנו אבל מה?
נכנסתי
לבית הספר והבחנתי במורן מתקרבת אלי במהירות
"נו
מתרגשת?" היא שאלה מחויכת
"בקשר
למה?" שאלתי מבולבלת
"מזאת
אומרת?" היא צחקה "עוד שבוע יום הולדת"
מרוב כל
הבלגן שהיה עם אבא שלי ואחר כך עם יותם שכחתי לגמרה שעוד שבוע אני חוגגת יום הולדת
שמונה עשרה.
מיד
נזכרתי בדירה שאבא שלי קנה לי, ידעתי שזה הולך ומתקרב ושאני חייבת להגיע להחלטה
כמה שיותר מהר.
בנוסף זה
יהיה עוד יום הולדת בלי אמא שלי, כל כך הרבה זמן אני ואמא שלי דיברנו על הרגע הזה
בו אני אחגוג יום הולדת שמונה עשרה.
היא
הבטיחה לי שביום שאני אחגוג את יום הולדתי השמונה עשרה היא תיקח אותי לעשות קעקוע
כמו שתמיד חלמתי אך לצערי היא כבר לא פה כדי להגשים איתי את החלום הזה.
"נו
אז את מתרגשת?" שאלה מורן
"כן"
חייכתי
"יופי
כי צריך להתחיל לחשוב אך לחגוג לך" היא אמרה בהתרגשות
"אני
לא בטוחה שאני רוצה לעשות משהו" אמרתי מהורהרת
"מה?"
היא צעקה "את חייבת זה יום הולדת שמונה עשרה, זאת לא סתם יום הולדת"
"כן
אבל..."
"תחשבי
על זה" היא קטעה אותי "ותחשבי חיובי" היא אמרה ואני מיד חייכתי.
"שחררו
אותו" צעקה שיראל כשהתפרצה לביתו של יותם "פשוט שחררו אותו"
"שלום
גם לך" הוא צחק
"מה
אתה צוחק?" היא פנתה אליו "שחררו את יודה"
"אני
יודע מאמי" השיב יותם
"אתה
יודע?" היא צעקה
"כן...אני
זה שביטלתי את התלונה" הוא השיב
"אבל
למה?" היא שאלה והתיישבה לידו על המיטה
"כי
אני לא רוצה להתעסק עם יודה יותר....עדיף ככה" אמר יותם, הוא לא יכל לספר לה
את האמת
"ממש
לא" היא צעקה "מגיע לו להיקבר בכלא"
"דיי
מאמי, הוא לא שווה את העצבים שלך" אמר יותם
"אתה
צודק" היא אמרה מנסה להירגע "אבל זה פשוט לא פייר"
"אך
ידעת בכלל ששחררו אותו?" שאל יותם
"הוא
בא לדבר איתי" היא השיבה
"מה?!
"צעק יותם "הוא עשה לך משהו?"
"לא
תירגע" היא השיבה "הוא סתם בא לבקש ממני שנחזור"
"ואי
אני יהרוג אותו, הוא מביא לי עצבים" צעק יותם בכעס
"רואה
שלא הייתה צריך לשחרר אותו" היא צחקה
"צודקת"
הוא חייך "מה את עושה פה בכלל? אין לך בית ספר?"
"יש
לי אבל הייתי כל כך עצבנית על יודה שפשוט הייתי חייבת לבוא לפה שתרגיע אותי
קצת" היא אמרה
"את
זה אני מוכן לעשות תמיד" הוא חייך והיא הניחה את ראשה על החזה שלו בעוד הוא
מחבק אותה צמוד אליו.
"כואב?"
היא שאלה בעוד היא מלטפת את בטנו בעדינות
"לא
כל כך" הוא השיב "זה עובר לאט לאט"
"איזה
מזל שהכל נגמר בסדר" היא אמרה בדאגה "הייתי מתה אם היה קורה לך
משהו"
"חס
וחלילה, את לא צריכה למות" הוא צחק
"די
יותם אני רצינית, אני דאגתי נורא" היא אמרה בעצב
"אני
יודע יפה שלי אבל זה נגמר" הוא חייך "אני בריא ושלם"
"מזל"
היא חייכה ונישקה על שפתיו.
הגיע
הערב והתחלתי להכין ארוחה לי וללירן.
בישלתי
כל מיני תבשילים שאני אוהבת וערכתי את השולחן יפה.
לבשתי
שמלת מיני שחורה ופיזרתי את שערי
רציתי
לבלות איתו ערב רגוע בכיף רק שנינו, ערב רומנטי בלי יותר מידי דאגות ומחשבות
"ואו"
אמר לירן כשנכנס אל תוך הבית "כל זה בשבילי"
"כן"
חייכתי
"ואו
איזה יפה" הוא חייך והתקרב לעברי מנשק על שפתי
"לכבוד
מה כל זה?" הוא שאל
"לכבדנו"
השבתי "אני חושבת שזה מגיע לנו אחרי כל הכאבי ראש שהיו לנו השבוע ועוד יהיו
לנו"
"ועוד
יהיה לנו?" הוא שאל מבולבל והתיישבנו על יד השולחן
"אני
חוגגת יום הולדת שבוע הבא" אמרתי
"באמת?"
הוא שאל "אך לא אמרת לי?"
"האמת
שקצת שכחתי מזה בגלל כל הצרות שהיו" השבתי "זה אומר שאני צריכה להחליט
מה לעשות עם הבית שאבא שלי השאיר לי"
"ומה
את חושבת לעשות?" הוא שאל
"האמת
שאין לי מושג" השבתי "ואני לא רוצה לחשוב על זה היום, אני רוצה להנות
מהרגע הזה"
"צודקת"
הוא השיב מחייך
"בתאבון
מאמי שלי" חייכתי אליו
"תודה בתאבון יפה" הוא חייך והתחלנו להתענג על
האוכל בכיף
לאחר
ארוחה טובה אני ולירן ישבנו על הספה בסלון, מכוסים בשמיכת צמר וכוס נס קפה ביד.
"ואו
היה טעים חבל על הזמן" הוא אמר
"באמת?"
חייכתי "אני שמחה"
"תודה
מאמי" הוא אמר
"בכיף"
השבתי "שיראל סיפרה לי שיודה השתחרר מהכלא"
"כן..."
השיב לירן "אני יודע"
"זוכר
שרק נפגשנו אז אתה ויותם דיברתם על יודה?" שאלתי וראיתי שלירן נלחץ טיפה
"כן..."
הוא השיב
"איך
אתה קשור אליו?" שאלתי
"זה
יותר אריק, אבא שלי" הוא השיב "אבא שלי היה הרופא של אבא של יודה במשך
הרבה שנים, הוא היה חולה במחלה קשה והוא ביקש מאבא שלי לדאוג ליודה כל הזמן.
אני תמיד
קנאתי בקשר שלהם בתור ילד קטן, הרגשתי שהוא יותר אבא של יודה מאשר אבא שלי"
אמר לירן בעצב
"זה
בטח היה קשה" אמרתי בעצב
"כן"
הוא השיב "אבל כשגדלנו קצת אז אבא של יודה נפטר ויודה התחיל להאשים את אבא
שלי בגלל זה, הוא אמר שאבא שלי לא טיפל בו כמו שצריך"
"זה
נורא" אמרתי "איך הוא יכול לחשוב דבר כזה?!"
"יודה
משוגע" השיב לירן "ואז הוא פשוט התחיל לשנוא את אבא שלי וזהו..."
"תמיד
ידעתי שיודה בחור רע" אמרתי "כל הזמן הייתי אומרת את זה לשיראל"
"כן
אבל שהלב רוצה משהו קשה מאוד להתנתק מזה" הוא אמר בעוד הוא חושב על הקשר שלו
עם לינור.
"אבל
עזבי את זה עכשיו, עוד שבוע יום הולדת" הוא אמר לי עם חיוך גדול
"כן..."
אמרתי בעצב
"למה
את עצובה? בגלל אבא שלך?" הוא שאל
"לא"
השבתי בעצב "בגלל אמא שלי"
היא אמרה
וליבו של לירן החל לדפוק בחוזקה
"עצוב
לי שהיא לא תהיה איתי ביום הולדת והכל בגלל איזה שריפה מטומטמת" אמרתי בכעס
והוא שתק
"סיפרתי
לך על זה?" שאלתי
"לא
אבל זה בסדר אם את לא רוצה לספר" הוא אמר במהירות
"זה
בסדר, אני בוטחת בך" אמרתי מחייכת "מסתבר שאיזה יום אחד שאני הייתי אצל
שיראל ואריק היה בעבודה אמא שלי חזרה הביתה קצת יותר מוקדם מהעבודה כי היא לא
הרגישה טוב.
לפי מה
שהשוטרים אומרים היא נכנסה להתקלח והריחה ריח שרוף מתוך הבית.
היא יצאה
מהר המקלחת והבחינה בלהבה גדולה של אש בבית" אמרתי ולקחתי נשימה עמוקה,
מחזיקה את הדמעות.
"היא
הבחינה באש וניסתה לעצור אותה אך האוויר חנק אותה והיא פשוט איבדה את ההכרה, אחרי
כמה זמן הגיע אמבולנס ומכבי אש, כנראה שאחד השכנים ראה את האש מהדירה שלו.
הם מצאו
אותו על הרצפה בלי אוויר ולקחו אותה במהירות לבית חולים, בבית חולים היא כבר
נפטרה, היא לא הצליחה להחזיק מעמד" אמרתי והדמעות החלו לזלוג.
הוא לא
אמר כלום, לא ציפיתי שהוא יגיד, ידעתי שאין מה להגיד במצב כזה.
הוא חיבק
אותי צמוד אליו ושמעתי את הדפיקות לב החזקות שלו.
שנה
לפני....
"לא
כואב לך שאבא שלך הכין למשפחה החדשה שלו בית חדש ואותכם השאיר בבית מוזנח
ומגעיל?" שאל יודה בעוד הם נסעו במכונית
"בטח
שזה כואב לי" אמר לירן בכעס "אבל אין לי הרבה מה לעשות עם זה"
"בטח
שכן" חייך יודה
"אני
מכיר את החיוך שלך יודה, מה אתה רוצה לעשות?" שאל לירן
"הרי
הוא עבד על הבית כל כך קשה אז למה שלא נהרוס לו אותו?" הוא שאל מחייך
"אני
לא יכול לעשות לו את זה" אמר לירן בנחישות
"די
כבר לירן, זה מגיע לו, אתה שוכח איך הוא התעלם ממך כל השנים האלה?! שוכח כמה הייתה
מקנא שהוא נמצא איתי כל הזמן?!"
"כן
אבל...עדין..להרוס לו את הבית זה מוגזם" אמר לירן
"אל
תהיה שפן לירן, זה מגיע לו" הפציר בו יודה
הוא ידע
שאין בעיה להשפיע על הדעה של לירן במיוחד שזה כולל את אבא שלו.
הוא ידע
שהדבר היחידי שהוא צריך לעשות זה לגרום ללירן להתחמם על אבא שלו ולשנוא אותו כמה
שיותר כדי שיסכים לעזור ליודה לנקום באריק על מה שעשה לאביו.
"יכול
להיות שאתה צודק" אמר לירן "אך אתה רוצה לעשות את זה?"
"לשרוף
לו את הבית" חייך יודה
"לשרוף?!"
צעק לירן "די יודה זה מוגזם מידי"
"הוא
כולה יצטרך לבנות את הבית שוב, זה הכל" חייך יודה
"זה
הרבה" אמר לירן
"אבל
זה מגיע לו על כל העוול שהוא עשה לך" אמר יודה
"הגענו"
אמר יודה שנעמד מול הבית של אריק
"אתה
בטוח שזה נכון?" שאל לירן "אני לא רוצה לגרום לו יותר מידי נזק"
"די
לירן, זה שטויות" אמר יודה "אני אלך לבדוק שאין אף אחד בבית ואז נדליק
אותו"
יודה יצא
מהאוטו ונכנס אל תוך הבית כדי לבדוק שבאמת אין אף אחד בתוך הבית.
לירן ישב
בתוך האוטו מפוחד, הוא באמת שנא את אביו כל השנים האלה על כך שהוא הזניח אותו ואת
אימו, הוא כעס עליו שהקים משפחה חדשה ושכח לגמרה ממנו.
אבל
לשרוף לו את הבית היה ניראה לו חמור מידי.
"יאללה
בוא" אמר יודה כשחזר לאוטו "אין אף אחד בבית"
"לא
יודע" אמר לירן "אני לא מסוגל לעשות את זה. תעשה את זה לבד"
"אל
תהיה שפן לירן" צעק יודה "זה מגיע לו"
"יכול
להיות אבל אני לא מסוגל" הפציר לירן
"לא
צריך, אני יעשה את זה לבד" אמר יודה בכעס ולקח את החומר הדליק מהמכונית.
לירן ישב
שם באוטו כשהבחין לפתע באוטו לבן חונה בחניה של הבית שלהם.
הוא מיד
קלט שיכול להיות שיש משיהו בבית ויודה לא הבחין בו.
הוא יצא
מהמכונית במהירות ורץ כדי לעצור את יודה.
כשהגיע
לשם היה כבר מאוחר מידי, הבית כולו החל לעלות בלהבה.
"חכה"
הוא צעק "יש שם מישהו"
"מה
פתאום" אמר יודה "אני בדקתי"
"אני
אומר לך" צעק לירן בלחץ "אני ראיתי את המכונית"
"די
לירן בוא נלך אתה מדבר שטויות" אמר יודה "בוא לפני שהלהבה תתפשט עוד
יותר"
"אני
חייב לבדוק" אמר לירן ונכנס במהירות אל תוך הבית העולה באש
"לירן"
צעק יודה ונכנס אחריו.
הוא החל
לחפש בכל מקום אך לא ראה שום דבר, שום סימן לבן אדם
"אמרתי
לך שאין פה כלום, בוא מהר, אנחנו נחנק" צעק יודה ומשך משם את לירן בכוח.
"אבל
המכונית?" אמר לירן מנסה להסדיר את נשימותיו מכל העשן כאשר הם נכנסו אל תוך
המכונית בחזרה
"אין
שם אף אחד, אני בדקתי" אמר יודה "תפסיק להילחץ"
הוא
הרגיש את זה, הוא הרגיש שיש מישהו בפנים.
הוא מיד
הוציא את הטלפון מהכיס והחל לחייג למכבי אש
"מה
אתה עושה?" צעק יודה
"מתקשר
למכבי אש, אולי באמת יש שם מישהו" אמר לירן בלחץ
"תפסיק"
צעק יודה אך לירן לא התייחס והזמין במהירות את המכבי אש למקום.
"לא
היה שם אף אחד לירן" אמר יודה כאשר הם התרחקו מהמקום "אני בדקתי את
זה"
"ואם
כן" אמר לירן בחשש
"ואם
כן אז כדי שלא תספר לאף אחד שהיינו שם כי אחרת אנחנו בטוח נכנס לכלא" השיב
יודה
"אני
לא יכול" הוא אמר בפחד "אני חייב לבדוק שבאמת לא היה שם אף אחד"
"תבטיח
לי לירן, תבטיח לי שהסוד הזה נשאר בינינו לתמיד" הפציר בו יודה
"מבטיח"
אמר לירן מפוחד.
המשך יבוא
נו אז מה אתם אומרים??
מחכה תגובות
שיהיה שבת שלום ושבוע טוב
אוהבת מלא
לירון 3>
ואך רומא? חחח
בבלוג זה
בכל הבלוגים
