היי כולם
הפרק הזה שאתם הולכים לקרוא הוא אחד הפרקים האהובים עלי.
לקח לי המוןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן זמן לכתוב אותו, במיוחד את הסוף שלו
אז מקווה שתהנו
ויש שיר בפרק מאוד אבל מאוד חשוב להפעיל אותו, זה לא שווה בלעדיו!!!
פרק 23:
הימים
חלפו במהרה ויום הולדתי הגיע, יום הולדת שמונה עשרה.
כל כך
הרבה זמן שחיכיתי לרגע הזה ועכשיו שהוא הגיע לא כל כך בא לי עליו.
ידעתי
שזה אומר עכשיו שאני צריכה לחשוב מה לעשות עם הבית שאבא שלי קנה לי.
"בוקר
טוב ילדת יום הולדת" אמר לירן כאשר נכנס לחדרי בעוד אני עדין שכבתי לי על
המיטה.
"מאמי"
חייכתי אליו "בוקר טוב"
"הבאתי
לך משהו" אמר והוציא מאחורי גבו זר קטן של פרחים ושוקולד
"איזה
כיף" חייכתי אליו "תודה"
"בכיף
יפה שלי אבל זה לא הכל" הוא אמר מחייך
"אויש
לירן, אני אמרתי שאני לא רוצה מתנות" הפצרתי בו.
"אני
לא שואל אותך" הוא השיב
"טוב
אם אתה מתעקש" חייכתי "מה הבאתי לי?"
"את
תקבלי את זה בהמשך" הוא אמר מחייך
"אבל
אני סקרנית עכשיו" הפצרתי בו
"חבל"
הוא צחק "עכשיו את תקבלי ממני רק את הפרחים והשוקולד ובערב אני אתן לך את
המתנה האמיתית"
"אוקי
אבל מה שבאמת אני רוצה עדין לא נתת לי" אמרתי מחייכת לעברו חיוך קטן
"נכון"
הוא חייך "ממש חוצפה מצידי"
"אז
יאללה אני מחכה" חייכתי והוא מיד ניגש לנשק על שפתי את נשיקת היום הולדת
שחיכיתי לה.
"בוקר
טוב מאמי שלי" חייכה שיראל כאשר יותם נכנס אל תוך המאפייה
"בוקר..."
הוא השיב בעייפות "למה הבאת אותי לפה בשעה כזאת?!"
"שלום
גם לך" אמרה שיראל בכעס והוא צחק
"בוקר
טוב יפה" הוא חייך ונישק על שפתיה
"עכשיו
יותר טוב" היא חייכה "הבאתי אותך לפה כדי שתעזור לי לארגן את המקום
לקראת מסיבת היום הולדת של לינור"
"הבנתי
אותך" הוא השיב "מתי זה?"
"שמונה"
"סבבה,
מה צריך לעשות?"
"הכל,
כולם לא מוכן, צריך להכין עוגה, לקשט את המקום, לבדוק שבאמת כולם באים ו...."
"זהו"
קטע אותה יותם "אמרת הכל"
"נו
אז יאללה תתחיל לעזור כבר!" הפצירה בו שיראל
"אוקי
רק בלי לחץ" הוא אמר
"אני
לא בלחץ" צעקה שיראל
"מאמי"
הוא אמר והתקרב אליה "הכל יהיה מוכן, תירגעי"
"תרגיע
אותי" היא חייכה והוא מיד נישק על שפתיה.
ירדתי עם
לירן לעבר הסלון לאכול ארוחת בוקר שהוא הכין לכבודי.
"ואו
מאמי, השקעת" חייכתי שראיתי את כל השולחן ערוך עם מפה אדומה שמעליה סלטים,
לחם וחביתות.
"ראית"
הוא חייך מרוצה וניגשנו לשבת לאכול.
"בוקר
טוב ילדים" אמר אריק כשירד לסלון
"בוקר
טוב" השבנו
"מזל
טוב לינור" הוא חייך אלי
"תודה"
חייכתי
מאז
שהתחלתי לצאת עם לירן, הקשר ביני לבין אריק התחיל להיות יותר טוב, התחלנו לדבר
יותר, עדין לא ברמה הכי טובה שיש אבל לפחות לא היינו כמו שני זרים באותו בית
"יודה"
קרא אחד החברים שלו לעברו בעוד כל החבורה שלו ישבו על הספסלים בפארק הגדול ליד
ביתו.
"מה
קרה?" שאל יודה בחוסר סבלנות מעשן את הסיגריה הקבועה של הבוקר.
"ראיתי
את חברה שלך עכשיו במאפייה" הוא אמר "הם מקשטים שם את כל המאפייה"
"בטח
בגלל היום הולדת של לינור" השיב יודה
"אבל
היא כבר לא חברה של יודה" אמר אחד מהם וכולם החלו לצחוק
"שתקו"
צעק יודה "היא עוד תחזור להיות חברה שלי"
"לא
ניראה לי, ראיתי אותה עם יותם" אמר חברו
"עוד
פעם עם הטמבל הזה" אמר יודה בכעס וקם מהספסל
"אל
תסתבך יודה" צעק חברו "אנחנו לא צריכים שתשב שוב בכלא"
אך הוא
לא התייחס והמשיך ללכת לכיוון המאפייה
"טוב
היה טעים" אמרתי כשסיימתי לאכול
"אני
שמח" חייך לירן
"תודה
מאמי" אמרתי ונישקתי נשיקה קטנה על שפתיו "אני עולה להחליף בגדים"
"טוב,
אני בינתיים אפנה פה" הוא הציע
"תודה"
חייכתי ועליתי למעלה להחליף את הפיג'מה.
"לירן"
קרא אביו "אני צריך לדבר איתך"
"מה
קרה?" הוא שאל בעוד הוא מתחיל לפנות את השולחן
"קיבלתי
שיחת טלפון אתמול, הם שוב פתחו את התיק" אמר אביו "הם מצאו קצה
חוט"
"מה?"
צעק לירן ועזב את הצלחות בחזרה על השולחן "איך זה יכול להיות? מה הם
מצאו?"
"משהו
העיד שהוא ראה אוטו מחוץ לבית כשהשרפה התרחשה, הוא סיפר להם שזאת הייתה מאזדה
כסופה וגם נתן להם את המספר" השיב אביו
"זאת
המכונית של יודה" אמר לירן והשפיל את ראשו "הוא זה שנהג לשם"
"זה
מסוכן לירן, הם יכולים לגלות הכל בזכות זה" אמר אביו
"אני
יודע" הוא אמר והחל להתקדם לעבר הדלת "תגיד ללינור שאני אחזור בערב,
שהייתי חייב לעשות משהו"
"לאן
אתה הולך?" שאל אריק
"להזהיר
את יודה" אמר לירן ויצא במהירות מהבית.
שיראל
בדיוק תלתה את הקישוטים כאשר שמעה את הדלת של המאפייה נפתחת.
"אנחנו
סוגרים היום" היא צעקה מבלי להביט אל עבר הדלת
"אני
יודע" השיב יודה.
היא מיד
זיהתה את קולו והסתובבה לעברו במהירות
"מה
אתה עושה פה?" היא שאלה בכעס
"אני
רק רוצה לדבר" אמר יודה
"אין
על מה לדבר" צעקה שיראל "יש לי פה מסיבה לארגן ואתה מפריע לי"
"די
שיראל" הוא צעק עליה "תפסיקי סתם לעשות רוח כל הזמן ולהיראות קשוחה, אני
יודע בדיוק מי את, אל תשכחי שהיינו ביחד כמה שנים"
"שנים
של שקר" היא אמרה בכעס
"זה
לא היה שקר שיראל, אהבתי אותך תמיד ואני עדין אוהב אותך" הוא אמר מתקרב אליה
"די
יודה, אני כבר לא קונה את השקרים שלך והאמת שזה כבר לא משנה" היא השיבה
"למה?
כי את עם הטמבל הזה עכשיו?" הוא שאל בכעס
"אל
תקרא לו טמבל, הוא בחור מדהים, הוא יותר טוב ממך פי אלף" היא צעקה
"תפסיקי
שיראל את מדברת שטויות" הוא אמר בכעס ותפס בידה.
"יודה"
צעק יותם שחזר מהמחסן עם ארגז של בקבוקים.
"והנסיך
על הסוס לבן בה להציל את הנסיכה" אמר יודה בכעס ועזב את ידה של שיראל
"מה
אתה עושה פה?" שאל יותם והניח את הארגז "מתי תבין שאתה לא רצוי?"
"אני
אחליט מתי אני רצוי או לא" חייך יודה
"עוף
יודה, אין לי לא כוח ולא זמן להתעסק איתך עכשיו" אמר יותם בכעס
"אין
לך זמן או שאתה מפחד לגמור שוב בבית חולים?" שאל יודה עם חיוך גדול על פניו
"סבבה
אם זה מה שאתה רוצה, בוא ניראה אותך" אמר יותם והתקרב לעברו
"יותם
לא" צעקה שיראל
"כן
תקשיב לה, היא יודעת מה היא אומרת" אמר יודה
"הוא
לא שווה את זה יותם" המשיכה שיראל
"כן,
היא באמת יודעת מה היא אומרת" אמר יותם ויודה מיד החל להתעצבן
הדלת
שנפתחה במאפייה עצרה את יודה מלהתפוצץ שוב על יותם.
"אנחנו
צריכים לדבר" אמר לירן כשנכנס למאפייה.
"מי?"
שאל יותם
"שלושתנו,
אני אתה ויודה" אמר לירן
"על
מה?" שאלה שיראל בסקרנות, היא הרגישה שמשהו חשוב
"סתם
עניין של גברים" אמר לירן והם יצאו מהמאפייה.
"עניין
של גברים עלק" אמרה שיראל בכעס והמשיכה לקשט את המאפייה לבדה.
ישבתי
בחדרי, חושבת מה ללבוש לקראת המסיבה היום.
רציתי
לדפוק הופעה, הרי בכל זאת לא כל יום אני חוגגת שמונה עשרה.
התרגשתי
לקראת המסיבה והיום הולדת אך המחשבה על אבי לא יצאה לי מהראש.
ידעתי
שאני באמת חייבת לשכול מה לעשות עם הבית שהוא הוריש לי.
ידעתי
שאני חייבת לדבר איתו לפני שאני מחליטה, לדעת למה הוא חסך לי כל השנים האלה, ולמה
הוא פתאום החליט לקנות לי בית.
אך פחדתי
לדבר איתו, אף פעם לא דיברתי איתו, אני לא יודעת אך לדבר איתו, בחיים לא היה לי
אבא, אני לא ידעתי אך מתנהגים במצב כזה.
"מה
קרה?" שאל יודה את לירן "זה קשור ל..."
"כן"
השיב לירן "אבא שלי קיבל טלפון אתמול" הוא נעצר
"נו"
צעק יותם בחוסר סבלנות
"מה
הוא קשור בכלל הטמבל הזה" אמר יודה מסתכל על יותם
"הוא
קשור כי הוא יודע מכל זה" אמר לירן "והוא חבר שלי"
"שיהיה"
אמר יודה "נו תמשיך"
"הם
פותחים שוב את התיק" אמר לירן
"מה?"
צעק יותם "למה?"
"מישהו
העיד, מישהו ראה את המכונית שלך יודה" אמר לירן מסתכל על יודה ההמום.
"על
זה לא חשבת אה טמבל?" שאל יותם בעקיצה
"די
יותם" אמר לירן "זה לא מצחיק, הם יודעים שזאת מאזדה כסופה והם גם יודעים
את המספר רכב"
"אז
מה תעשו עכשיו?" שאל יותם "תגיד משהו" הוא הפציר ביודה שהמשיך לשתוק
"אין
מה לדאוג" אמר יודה "המכונית כבר לא אצלי, העפתי אותה מיד אחרי השרפה,
אני לא דפוק כמו שאתם חושבים"
"מזל
" אמר לירן ונשם לרווחה, הוא פחד כל כך שיעלו עליהם.
"באמת
מזל" אמר יותם "אבל עכשיו אתם חייבים להיזהר, זה לא משחק"
"אני
יודע" אמר לירן מפוחד
הערב
הגיע ואיתו הזמן ללכת למסיבת יום ההולדת ששיראל הכינה לי במאפייה.
לבשתי
חצאית גבוה שחורה שלתוכה הכנסתי חולצה לבנה מכופתרת.
פיזרתי
את שערי, התאפרתי עם קצת סומק, מסקרה ומרחתי ליפסטיק ורדרד על שפתי.
נעלתי את
נעלי העקב השחורות שלי, התזתי עלי קצת בושם והייתי מוכנה.
ירדתי
לעבר הסלון.
ידעתי
שלירן כבר שם הרבה זמן ומחכה לי בחוסר סבלנות.
"אני
מוכנה" אמרתי מחייכת
"ואו"
הוא הסתכל עלי עם חיוך גדול על פניו ואני הסמקתי טיפה.
"את
מהממת" הוא אמר מנשק לי על הלחי נשיקה קטנה.
"תודה"
חייכתי אליו
"נזוז?"
הוא שאל והושיט לי את ידו
"נזוז"
אמרתי מצחקקת ואחזתי בידו בעוד התקרבנו אל עבר הדלת.
"מאמי"
קראה שיראל לעבר יותם בעוד הם חיכו עם כל האנשים במאפייה שלינור תגיע
"מה
יפה?" הוא שאל
"תודה
ששוב הגנת עלי מיודה" היא אמרה
"ברור
שאני אגן עליך" הוא חייך והתקרב אליה "תמיד"
"תמיד?"
היא חייכה
"מבטיח"
הוא השיב
"חסר
לך שלא" היא הפצירה בו
"אין
לך מה לדאוג" הוא חייך וניגש לנשק נשיקה על שפתיה.
"היא
כבר הגיעה?" שאלה מורן בעוד היא נעמדת מול יותם ושיראל מתנשפת
"לא
תירגעי" צחקה שיראל
"מזל,
חשבתי שאיחרנו" היא אמרה כאשר יובל הגיע ונעמד לידה
"אמרתי
לך שהיא עוד לא הגיעה" אמר יובל "סתם רצנו"
"זה
לא משנה עכשיו, העיקר שאנחנו פה עכשיו" אמרה מורן.
נכנסתי
למאפייה עם לירן, כול העובדים והחברים הקרובים שלי מהכיתה היו שם.
מיד כולם
התנפלו עלי בחיבוקים נשיקות ומלא איחולים.
אהבתי את
כל תשומת הלב הזאת, כבר הרבה זמן שלא הרגשתי כל כך טוב.
"מאמי
שלי" אמרה מורן וחיבקה אותי
"מזל
טוב מאמוש" היא אמרה מחייכת
"תודה
מורני" חייכתי לעברה.
"אחותי"
צעקה שיראל ומיד התנפלה עלי עם חיבוק גדול "מזל טוב"
"תודה
שיראל, על כל זה" אמרתי מסתכלת על כל המאפייה שהייתה מקושטת בבלונים
וסרטים.
"בשבילך
הכל" היא חייכה ושוב חיבקה אותי.
"מה
קורה אחי?" שאל יותם כאשר לירן התקרב לעברו עם פרצוף מדוכא
"אני
לא יודע מה לעשות" אמר לירן "אני מרגיש אני צריך לספר לה"
"בוא
החוצה" אמר יותם.
הוא לא
רצה לדבר איתו על זה לפני כולם.
הם יצאו
החוצה להתנתק מהרעש של המסיבה ומכל האנשים.
"אני
מרגיש שאני מתפוצץ" אמר לירן "אני חייב לספר לה"
"אתה
לא יודע אך היא תקבל את זה לירן, רוב הסיכויים שהיא לא תסלח לך בחיים ואפילו יותר
מזה, יש מצב שהיא תלשין עליך" אמר יותם, מנסה להכניס בו היגיון ותמונה
מציאותית.
"היא
לא תעשה לי את זה" אמר לירן מתקשה להאמין שלינור תלשין עליו למשטרה.
"אתה
לא יכול לדעת לירן, זאת אמא שלה" אמר יותם
"אין
לכם מסיבה להיות בה?" שאל יודה בעוד הוא מתקרב לעברם
"מה
אתה עושה פה?" שאל יותם בכעס
"תירגע
לא באתי בשבילך וגם לא בשביל שיראל לשם שינוי" אמר יודה
"אז?"
שאל יותם
"באתי
לשאול מה בקשר לחקירה" אמר יודה פונה אל לירן
"בינתיים
כלום" השיב לירן
"יופי,
אין לך מה לדאוג לירן, הם לא יעלו עלינו" אמר יודה "האוטו כבר לא כאן
וחוץ מזה אני העלמתי את כל העקבות כל כך טוב שאין סיכוי שהם ימצאו
אותנו......"
יודה
המשיך והמשיך לדבר אך לירן לא היה מורכז בשום דבר שיוצא לו מהפה.
הוא
הרגיש שהוא מתפוצץ, הוא לא יכול לשמור את זה יותר בבטן.
נמאס לו
לשקר לה כבר והוא חשב שאולי זה שהחקירה שוב נפתחה רומז לו שהוא חייב לספר ללינור
את האמת.
"סבבה
אחי?" פנה יודה ללירן "לירן?"
"אני
מספר לה" הוא לפתע קפץ "אני לא יכול לשתוק יותר, אני לא יכול לשקר
לה"
"אתה
בטוח?" שאל יותם "אתה בטוח שזה הדבר הנכון לעשות?"
"לא"
צעק יודה "אתה לא מספר לה, אני לא נותן לך לעשות את זה"
"אני
לא שואל אותך" צעק לירן "זה הדבר הנכון לעשות, אני אוהב אותה, אני לא
יכול לשקר לה יותר"
"אז
תגיד לה" אמר יותם.
הוא הבין
את לירן, הוא ידע עד כמה קשה לו לחיות עם השקר הזה.
"השתגעתם?!"
צעק יודה "אתה לא יכול לעשות את זה לירן, היא תלשין עלינו"
"גם
אם היא תלשין לפחות אני אדע שעשיתי את הדבר הנכון" הוא אמר בנחישות.
המסיבה
נגמרה ואני ולירן כבר חזרנו חזרה הביתה.
היה ממש
כיף ונהנתי מכל רגע אבל לירן היה שקט, הרגשתי שמשהו עובר עליו.
הוא
הרגיש לי מוזר.
"לירן?"
פניתי לעברו בעוד הוא שתה כוס מים במטבח "אתה בסדר?"
"כן
מאמי, סתם עייף" הוא חייך אלי חיוך מרגיע "לכי תתקלחי ונלך לישון"
"אוקי"
השבתי מחייכת בעוד אני מנשקת נשיקה קטנה על שפתיו ומיד אחריה ניגשת למקלחת.
"לירן?"
שאל אביו כאשר התעורר מהרעש "חזרתם כבר?"
"כן"
השיב לירן
"אתה
בסדר בן?" שאל אביו "ניראה לי שהפעלתי עליך פצצה בצהריים"
"כן....אני
מבולבל, אני לא יודע מה לעשות"
"אני
חושב שאתה צריך לספר לה את האמת לירן" אמר אביו "זה יקל עליך"
"אתה
חושב?" שאל לירן.
הוא שמח
שאבא שלו חושב כמוהו.
"כן
בן" השיב אריק "אתה צריך לספר לה את האמת"
"איזו
אמת?" שאלתי מבולבלת בעוד ניגשתי אל עבר המטבח
"למה
עוד לא נכנסת להתקלח?" שאל לירן מעביר נושא
"אין
מים, אני הדלקתי דוד" השבתי "איזו אמת?"
"הגיע
הזמן לירן" אמר אריק פונה אל לירן ומיד אחר כך יוצא מהבית משאיר אותנו לבד.
"אני
צריך לספר לך משהו" הוא אמר נושם נשימה עמוקה
"הכל
בסדר?" שאלתי מפוחדת, הרגשתי שמשהו לא בסדר.
"שבי"
הוא אמר והתיישבתי לידו על הספה.
"מה
לירן?" שאלתי בעוד ליבי דופק בחוזקה "מה קרה?"
"זה
קשור לאמא שלך"
ישבתי
לידו על הספה בעוד הוא מתחיל לספר לי את כל האמת.
הקול שלו
החל להדהד בראשי.
הרגשתי
שהגוף שלי קופא.
הוא
התחיל לספר לי בקול רועד מעט ובפחד.
אני
המשכתי לשבת שם לידו קפואה.
ליבי החל
לדפוק יותר ויותר חזק בכל פעם שהוא הוציא מילה חדשה מפיו.
אני לא
הוצאתי מילה, לא הייתי מסוגלת.
הרגשתי
שהגוף שלי מרחף, לא הרגשתי אני.
נכנסתי
להלם, לא הייתי מסוגלת לדבר, רק הקשבתי לו דקות ארוכות בעוד הוא מספר לי את כל
הסיפור עליו ועל יודה.
והכי
חשוב את האמת על המוות של אמא שלי.
דמעות
החלו לזלוג מעייניו וכך גם מעיני.
עדין לא
הוצאתי מילה, לא יכולתי.
בחיים לא
הרגשתי ככה.
תחושה מוזרה עברה בגופי, תחושה משונה, תחושה של
הלם ופחד.
כאילו
הגוף שלי וראש שלי לא מסוגלים לעכל את כל זה.
הוא סיים
לדבר ואני מיד נעמדתי מבלי לומר מילה.
"את
בסדר יפה שלי?" הוא שאל מנגב את הדמעות "תגידי משהו"
שתקתי,
התחלתי ללכת לעבר הדלת ופתחתי אותה.
"לינור"
הוא קרא "לאן? תגידי משהו!"
רציתי
לדבר אך לא יכולתי, הרגשתי חנוקה.
יצאתי
מהדלת לכיוון הרחוב והתחלתי ללכת.
לא ידעתי
לאן אני הולכת, פשוט הלכתי.
הוא הלך
אחרי, קורא בשמי אך לא התייחסתי.
הרגשתי
שהגוף שלי הולך מעצמו.
שהגוף
שלי הוא זה שמוביל אותי ולא אני אותו
"לינור
תעצרי" הוא קרא שוב ושוב
אך אני
המשכתי ללכת, מעבירה שוב במוחי את כל מה שהוא סיפר לי.
באותו
רגע שעמדתי על המדרכה לפני הכביש קלטתי את כל מה שאמר, פתאום נפל לי האסימון,
הבנתי הכל.
"לינור"
הוא קרא והתקדם לעברי
"תעזוב
אותי" אמרתי בקול חנוק מבכי, לא רציתי לראות אותו, כעסתי עליו ששיקר לי
וכעסתי על עצמי שהתאהבתי.
כעסתי
שהוא לא הציל את אמא שלי, כעסתי על כל כך הרבה דברים.
"מאמי
בואי נדבר רגע, אני רוצה לשמוע אותך" הוא אמר
"אני
לא רוצה לשמוע אותך" אמרתי בעוד אני מביטה על האנשים העוברים ברחוב.
לא
יכולתי להסתכל עליו.
"אני
מצטער יפה שלי, אני אוהב אותך" הוא אמר אך אני לא יכולתי לשמוע.
התחלתי
לרוץ במהירות,לברוח ממנו, לברוח מהמחשבות שרצו לי בראש.
-
הוא ראה
אותם מרחוק, הוא קלט את הדמעות בעיניה.
הוא הבין
שהוא סיפר לה.
הוא ראה
אותה מתחילה לרוץ.
הוא
התניע את האוטו מחכה שהיא תגיעה, מחכה להזדמנות הטובה ביותר.
הוא ידע
שהוא חייב לעשות את זה, שהוא חייב לסיים את זה.
"לינור"
לירן צעק והחל לרוץ אחרי.
אני
הגברתי את המהירות, לא רציתי שהוא יתפוס אותי.
"נו
לינור בבקשה" הוא המשיך לרוץ.
רצתי
לכביש והבחנתי במכונית מתקרבת אלי במהירות.
נעמדתי
כאילו אני מחכה שהמכונית תיגע אלי.
"לינור!!!"
שמעתי את לירן צועק ואז קיבלתי מכה חזקה בבטן שהעיפה אותי כמה מטרים.
שכבתי על
הכביש בעוד עיני פקוחות.
הוא רץ
במהירות לעברי, קורא לי.
ואני שתי
שניות לפני שעיני נעצמו המחשבה שהייתה לי בראש היא שרציתי שהמכונית תיפגע בי.
שרציתי
להעלם לחור השחור ולהתנתק מהעולם, להתנתק מהכל!
המשך יבוא
מקווה שאהבתם, מחכה לשמוע תגובות
שיהיה אחלה סופ"ש
ושבת שלום
לירון 3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
