היי כולן, שנה טובה וחג שמחחחחחחחחחחחחחחח
שנה של פריחה, שגשוג והצלחה.
אוהבת מלא מלא מלא
תהנו מהפרק :)
בפרק הקודם:
קמתי
למשמע דפיקות חזקות על דלת ביתי.
מיד
הסתכלתי בשעון של הפלאפון, השעה הייתה חמש בבוקר.
לא הבנתי
מי דפוק על דלת ביתי בשעה כזו מוקדמת.
קמתי
בבהלה וניגשתי לעבר הדלת בפחד.
הדפיקות
היו חזקות במיוחד.
הנחתי את
ידי על ידית הדלת, ספרתי עד שלוש ופתחתי את הדלת באיטיות.
הוא עמד
שם, מחזיק בקבוק וודקה בידו ומשקפי שמש על עיניו.
הוא
נישאן על הקיר.
מיד
הבחנתי שהוא שיכור.
"לירן"
פניתי אליו בכעס "מה אתה עושה פה?"
"באתי
לדבר" הוא אמר בקול צרוד ולגם עוד לגימה מבקבוק הוודקה.
פרק 27:
"אתה שיכור" אמרתי בכעס "אני לא
רוצה לדבר איתך ככה"
"את
לא רוצה לדבר איתי בשום מצב" הוא אמר ונכנס לתוך הבית
"לירן
אני מבקשת" אמרתי וסגרתי את הדלת "אני עייפה ואני רוצה ללכת לישון"
"אני
לא יכול ככה יותר לינור" הוא אמר והתיישב על הספה בעוד הוא מסתכל עלי בעצב
"אני
לא יודעת מה להגיד לך" אמרתי בעוד אני עדין עומדת ליד הדלת רחוקה ממנו.
משהו בי
לא נתן לי להתקרב אליו, רציתי להתקרב אך לא הייתי מסוגלת.
"לינור
אני כל כך מצטער על מה שעשיתי" הוא אמר בעוד על פניו זולגת דמעה קטנה.
"תאמיני
לי שאם הייתי יכול הייתי מחזיר את הגלגל אחורה בלי לחשוב פעמיים בכלל" הוא
אמר וקם מהספה, מתחיל להתקרב לעברי
"אבל
אי אפשר להחזיר את הגלגל" אמרתי בעצב
"אני
יודע שאת לא מסוגלת לסלוח לי" הוא אמר משפיל את ראשו "ואני מבין את זה
כי אני בעצמי לא מסוגל לסולח לעצמי על מה שעשיתי"
ריחמתי
עליו קצת, הבנתי עד כמה קשה זה לחיות עם ידיעה שגרם למוות של מישהו.
"אבל
אני אוהב אותך לינור" הוא אמר בעוד הוא עומד מולי ואני נשארת לעמוד עם הגב
לדלת, צמודה אליה.
עומדת
מולו קרירה למדי.
"אני
מצטערת לירן אבל אני לא מסוגלת..אני לא יכולה להסתכל עליך כי עכשיו הדבר היחידי
שאני רואה שאני מסתכלת עליך זה הפנים של אמא שלי" אמרתי והתרחקתי מהדלת
וממנו, מתיישבת במהירות על הספה בסלון.
"אני
מבין" הוא אמר בעצב "אני רק רוצה שתדעי עד כמה אני מצטער על מה שעשיתי
לינור"
"אני
יודעת" אמרתי "אני מאמינה לך לירן אבל מה שהיה בנינו לא יכול להימשך יותר,
אני מצטערת"
הדמעות
החלו לזלוג גם מעיני לא יכולתי להחזיק אותן יותר בתוכי.
היה לי
קשה לראות אותו ככה שבור.
באמת
שהתגעגעתי אליו, התגעגעתי אליו נורא אבל הרגשתי שמשהו בתוכי חוסם אותי מלהתקרב
אליו.
"אני
לא חושב" הוא אמר
"שמה?"
שאלתי מבולבלת
"אני
לא חושבת שמה שהיה בנינו יגמר, אני לא מסוגל לסיים את זה איתך לינור" הוא אמר
בנחישות
"אתה
חייב" הפצרתי בו "אני לא רוצה בזה יותר, אני לא מסוגלת"
"מה
שיש בנינו הוא חזק מידי בשביל לוותר על זה ואת יודעת את זה" הוא אמר מתקרב
אלי, מתיישב לידי על הספה.
"די
לירן בבקשה" הפצרתי בו, מתרחקת ממנו קצת.
"את
גם הרגשת את זה ברגע הראשון שראינו אחד את השניה, שנינו הרגשנו עד כמה הרגשות שלנו
חזקים אחד לשניה, תמיד דיברנו על זה לינור, את אמרת שלא הרגשת ככה לאף אחד בחיים
שלך וגם אני לא" הוא אמר מסתכל עלי בפנים נחושות, הוא היה כל כך בטוח בעצמו
"אני
יודעת מה אני הרגשתי לירן אך זאת הייתה טעות" אמרתי נחושה וקרירה
"די
לינור בבקשה" הוא אמר בעצב "אל תעשי את זה, אני מתחנן"
"זה
נגמר לירן....אני מצטערת" השבתי בקרירות, מנסה להראות לו עד כמה אני נחושה
בדעתי, ובטוחה בדעתי למרות שכאב לי, כאב לי נורא.
"אני
אלך עכשיו" הוא אמר, קם מהספה ומושיט את ידו לעבר הדלת "ביי לינור"
הוא
הסתכל עלי לכמה רגעים, עיניו האדומות נצצו בעוד הוא מסתכל עלי בפנים כואבות
ועצובות.
היה בי
משהו שרצה לגשת אליו ולחבק אותו חיבוק אחרון אבל לא עשיתי את זה.
"ביי
לירן" אמרתי בעוד אני מנגבת את הדמעות במהירות שלא יראה את הדמעות זולגות על
פני
הוא יצא
מהדלת והרגשתי את הלב שלי נקרע, הרגשתי שזה הסוף שלי ושלו.
הרגשתי
שזה הסוף שלי, לא הרגשתי אני בזמן האחרון, הרגשתי שהכל מתמוטט לי ובורח לי בין
האצבעות.
כל המעבר
הזה לבית חדש והניתוק הזה מלירן ומהבנות גרם לי לבלבול.
לא ידעתי
כבר מי אני, לא ידעתי לאן אני שייכת, הרגשתי אבודה, בודדה.
הבוקר
הגיע, שיראל פתחה את עיניה באיטיות ובעייפות.
מסתכלת
על יותם שוכב לצידה.
חיוך קטן
עלה על שפתיה, היא נזכרה בלילה המדהים שהיה להם.
היא
פתאום הבינה שכל מה שחשבה שהרגישה ליודה, כל האהבה "החזקה" שהייתה להם
לא באמת הייתה כזאת חזקה.
היא
עכשיו סופסוף הבינה באמת מזה להיות מאוהבת.
היה לה
כיף עם יותם, הוא עשה לה טוב, כל כך טוב.
היא
ליטפה את פניו בעדינות בעוד הוא פוקח את עיניו לאט לאט
"בוקר
טוב נסיך שלי" היא חייכה אליו
בוקר.."
הוא אמר בקול עייף ותשוש בעוד חיוך קטן עולה על פניה של שיראל
"מה
את מחייכת?" הוא שאל בעוד הוא משפשף את עיניו.
"סתם
אתה חמוד" היא חייכה אליו
"חמוד?"
הוא שאל "מה אני כלב?" הוא צחק
"חלילה"
היא צחקה והוא מיד קירב אותה אליו ונישק נשיקה קטנה של בוקר על שפתיה.
"יאללה
יפה שלי, יש לך עוד בית ספר היום" הוא אמר
"אולי
אני אבריז" היא הציעה "בא לי להישאר איתך" היא אמרה בעוד מחליקה את
ידה על גופו
"הלוואי
מאמי אבל לי בעצמי יש עבודה"
"באסה
איתך" היא אמרה בעצב
"באמת
באסה" הוא אמר ונישק שוב על שפתיה.
היה להם
קשה להתרחק אחד מהשניה המשיכה הפיזית שלהם הייתה כל כך חזקה.
קמתי
בבוקר לצליל של דפיקות בדלת.
פחדתי
שזה שוב לירן, ממש לא היה לי כוח להתמודד איתו שוב אחרי הלילה הקשה שהיה לי איתו.
ניגשתי
באיטיות ועייפות אל עבר הדלת.
הצצתי
בעינית אך לא זיהית את הפנים של אותו אדם שעמד מאחורי הדלת.
פתחתי את
הדלת והוא עמד שם מחייך אלי.
"היי
לינור" הוא חייך אלי
"היי"
השבתי מבולבלת, לא הבנתי מאיפה הוא יודע את השם שלי ומה הוא רוצה ממני.
"אני
חושב שעבר מספיק זמן והגיע הזמן שנדבר, בלי תירוצים" הוא אמר
"לדבר?"
שאלתי "על מה יש לי לדבר איתך? מי אתה?"
"אני
מבין שאת ואמא שלך לא דיברתן עלי בכלל" הוא אמר ולפתע קלטתי אותו.
לפתע
זיהיתי את הפנים שלו מכל התמונות שאמא שלי הראתה לי שלו בכל פעם ששאלתי אותה על
אבא שלי.
"אני
מבין שאת קצת בהלם" הוא אמר "אני מצטער שאני נופל עליך ככה אבל אנחנו
צריכים לדבר לינור, הגיע הזמן"
"אני
מתחנן אליך" צעק לירן "תדבר איתה"
"די
לירן זה מספיק" הפציר בו אביו "תן לה את הזמן שלה, תפסיק עם זה
כבר"
"אך
אני יכול להפסיק עם זה?!" הוא שאל בכעס "היא לא מוכנה לדבר איתי, היא לא
תסלח לי בחיים"
"היא
צריכה זמן, בדיוק כמו שאני הייתי צריך כשגיליתי בפעם הראשונה" אמר אביו
והמשיך להתעסק בחשבונות שישבו על השולחן
"אתה
בעצמך לא סלחת לי נכון?!" הוא שאל בעצב.
הוא
פתאום קלט שאין סיכוי שמישהו יסלח לו על דבר כזה, זה פשוט בלתי אפשרי לסלוח על דבר
כזה.
ולמה
שאחרים יסלחו לו אם אפילו הוא לא סלח לעצמו.
"מה
פתאום" קפץ אביו "אני סלחתי לך לירן, אתה לא אשם בזה"
"אני
לא מאמין לך" הוא אמר באכזבה "אתה לא סלחת ואתה גם בחיים לא תסלח"
הוא המשיך לומר בעוד הוא מתקרב אל עבר הדלת.
"לירן,
לאן אתה הולך?" שאל אביו "בוא הנה"
"אני
צריך להיות לבד" הוא אמר בעוד הוא יוצא מהדלת.
אביו
נשאר לעמוד שם, הוא לא ידע מה לעשות, מה להגיד.
הוא רצה
ללכת אחריו אך מצד שני הוא באמת לא ידע מה הוא צריך להגיד לו, הוא לא חשב שישנה
דרך לשנות את ההרגשה של לירן כרגע.
שיראל
הייתה בדרך לבית הספר עם חיוך גדול על פניה, היה לה קשה להסיר את החיוך.
היא
הייתה כל כך מאושרת.
למרות
הריב עם אמה היא הרגישה שמאז שיש לה את יותם טוב לה והיא לא צריכה שום דבר אחר.
"בוקר
טוב" היא שמעה קול מוכר מאחוריה.
היא מיד
זיהתה את קולו והחיוך שהיה על פניה מיד ירד.
"מה
אתה רוצה?" היא שאלה מבלי אפילו להסתובב אליו.
"לדבר"
הוא אמר וסובב אותה לעברו
"אין
לי על מה לדבר איתך יודה" היא אמרה בנחישות
"אבל
לי יש על מה לדבר איתך" הוא הפציר
"מה?"
היא שאלה בחוסר סבלנות
"מה
שלומנו?"
"הכל
טוב" היא השיבה
"ויותם?"
הוא שאל
"הכל
מציון עם יותם" היא השיבה מחייכת
"באמת?"
הוא שאל בספק
"כן
באמת!" היא אמרה בנחישות
"חשבתי
שאחרי כל מה שקרה לא תוכלי להישאר איתו יותר"
"מה?
על מה אתה מדבר?" היא שאלה מבולבלת
"בגלל
כל מה שקרה עם לירן ולינור" אמר יודה
"מזה
קשור ליותם?" היא שאלה בכעס
"בגלל
שהוא הסתיר ממך את האמת" אמר יודה "חשבתי שתעיפי אותו"
הוא ידע
שהיא לא יודעת שום דבר, הוא הרגיש שזאת הדרך היחידה לסכסך בין שיראל ליותם.
הוא ידע
ששיראל שונאת שקרים וברגע שהיא תגלה שיותם הסתיר ממנה סוד כל כך גדול בנוגע לחברה
שלה היא מיד תתעצבן עליו.
"על
מה אתה מדבר יודה?" היא שאלה בכעס "איזו אמת הוא מסתיר ממני?"
"את
לא יודעת?" הוא שיחק אותה מופתע
"דבר
יודה!" היא הפצירה בו
"תשאלי
את החבר החדש שלך" הוא אמר מחייך חיוך קטן והתרחק ממנה.
היא חשבה
שאולי הוא סתם מנסה לשחק לה בראש ולסכסך ביניהם אך מצד שני זה כן גרם לה לספק
גדול.
היא
הרגישה שהיא חייבת להתעמת עם יותם על זה ולשאול אותו אם הוא יודע על מה יודה מדבר.
"אין
לי על מה לדבר איתך" הפצרתי בו
עדין לא
האמנתי שאבא שלי, האבא שלא ראיתי משאני בת שלוש, האבא שאני בכלל לא זוכרת עומד לי
עכשיו בפתח הבית.
"אני
חושב שמגיע לי שתדברי איתי" הוא אמר "בזכותי יש לך את הבית הזה
עכשיו"
"אני
לא צריכה טובות ממך, אתה יכול לקחת את הבית, הסיבה היחידה שבגללה בכלל לקחתי את
הבית הזה זה בגלל צרות אישיות שלי והייתי חייבת לברוח קצת מכולם"
"אני
לא התכוונתי לזה ככה לינור, תשמרי את הבית, אני רק רוצה לדבר" הוא אמר
"בבקשה"
המשך יבוא
מחכה לתגובות שלכן
ושוב שיהיה חג שמח ואחלה סופ"ש
אוהבת מלא
לירון 3>
עוד שלושה פרקים לסוף!!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
