היי כולן, איך היה הצום???
לי עבר ממש מהר מקווה שגם לכן
העיקר שזה מאחורינו!
תהנו מהפרק :)
בפרק הקודם:
"אין לי על מה לדבר איתך" הפצרתי בו
עדין לא
האמנתי שאבא שלי, האבא שלא ראיתי משאני בת שלוש, האבא שאני בכלל לא זוכרת עומד לי
עכשיו בפתח הבית.
"אני
חושב שמגיע לי שתדברי איתי" הוא אמר "בזכותי יש לך את הבית הזה
עכשיו"
"אני
לא צריכה טובות ממך, אתה יכול לקחת את הבית, הסיבה היחידה שבגללה בכלל לקחתי את
הבית הזה זה בגלל צרות אישיות שלי והייתי חייבת לברוח קצת מכולם"
"אני
לא התכוונתי לזה ככה לינור, תשמרי את הבית, אני רק רוצה לדבר" הוא אמר
"בבקשה"
פרק 28:
התיישבנו
על הספה בסלון, מזגתי לנו שתי כוסות מים וחיכיתי שהוא יתחיל לדבר.
"אז...
מה שלומך? אך את מרגישה אחרי התאונה?" הוא שאל לאחר שתיקה של דקות ארוכות.
"אמ...בסדר
תודה" השבתי
"אני
ממש נלחצתי ששמעתי שהייתה לך תאונה" הוא אמר
"אני
בסדר עכשיו" השבתי
"כן...מזל"
הוא חייך
"אז
על מה רצית לדבר איתי?" שאלתי ישירות לעניין, לא היה לי כוח לשיחות חולין.
"רציתי
להסביר לך לינור, להסביר לך למה נעלמתי כל השנים האלה"
"אין
מה להסביר, זה כבר לא ישנה שום דבר" השבתי
"זה
כן משנה לינור, אני רוצה להתחיל מחדש, את הילדה שלי, את חשובה לי"
"אם
אני כל כך חשובה לך הייתה יכול להופיע ממזמן" השבתי "לא יצרת איתי קשר
מהרגע שעזבת"
"אני...אני
פחדתי" הוא השיב "אני פחדתי שלא תקבלי אותי, שתכעסי עלי"
"אני
כועסת עדין" הפצרתי בו
"אני
יודע אבל את יותר בוגרת עכשיו, עכשיו אני באמת יכול להסביר לך את הצד שלי
לינור" הוא אמר
"תסביר"
אמרתי
החלטתי
לתת לו צאנס לסביר לי רציתי לדעת למה באמת הוא קם ועזב יום אחד ולא יצר קשר אף
פעם, זה סיקרן אותי.
שיראל
נכנסה לבית קפה של יותם בסערת רגשות, היא לא ידעה מה להרגיש, היא הייתה כל כך
מבולבלת.
"מאמי
מה את עושה פה?" הוא שאל מבולבל, הוא ידע שהיא אמורה להיות בבית ספר עכשיו
"אני
צריכה לדבר איתך" היא הפצירה בו
"אני
לא יכול עכשיו, אני באמצע משמרת" הוא הסביר
"עכשיו
יותם זה ממש ממש חשוב" היא אמרה בכעס
"מה
קרה ?" הוא נבהל
"בוא
החוצה הרגע" היא הפצירה בו
"אני
יוצא שניה" הוא אמר לאחד המלצרים ויצא עם שיראל החוצה.
"מה
יש?" הוא שאל מבולבל
"איזו
אמת אתה מסתיר ממני?" היא שאלה ישר ולעניין
"מה?"
הוא שאל מבולבל
"איזו
אמת אתה מסתיר ממני שקשורה ללירן ולינור?"
"מי
אמר לך את זה?" הוא שאל בכעס
"יודה"
היא אמרה "ואל תגידי לי שהוא משקר כי אני מכירה אותו, הוא לא היה אומר את זה
סתם אם הוא לא היה בטוח שזה נכון"
"ולמה
את חושבת?"
"כי
אני יודעת, הוא רוצה לסכסך בנינו אני יודעת, אבל הוא לא היה ממציא סתם שקר בשביל
לסכסך בנינו כי הוא היה יודע שזה לא יעבוד עלי"
הוא עמד
שם שותק, הוא לא ידע מה לעשות, הוא לא רצה לשקר לה אך מצד שני הוא גם לא ידע אם
הוא יכול לספר לה את האמת
"נו
יותם דבר, איזה סוד אתה מסתיר ממני?" היא הפצירה בו
"אני
לא יכול לספר את לך את זה שיראל" הוא אמר "אל תכעסי בבקשה תסמכי עלי
שעדיף לך לא לדעת"
"אני
רוצה לדעת" היא הפצירה בו "אני רוצה לדעת עכשיו"
"אני
מצטער שיראל, אני לא יכול לעשות את זה ללירן, הוא החבר הכי טוב שלי" אמר יותם
למרות
האהבה הגדולה שהרגיש לשיראל הוא לא יכל לבגוד ככה בחבר הכי טוב שלו ולספר את הסוד
הכי גדול שלו.
"יותם!"
היא הפצירה בו "חברה שלי שבורה בבית ואני לא יכולה לעזור לה כי היא לא מוכנה
להגיד לי מה קרה, אני חייבת לדעת מה קרה, אני חייבת לעזור לה"
"היא
צודקת" נשמע קולו של לירן "אני אספר לך"
הוא לקח
נשימה עמוקה, הסתכל עלי לכמה דקות והתחיל.
"לא
היה לי טוב עם אמא שלך לינור, אני מצטער שאת צריכה לשמוע את זה" הוא לגם
לגימה קטנה מהמים.
"אמא
שלך הייתה מדהימה אבל אנחנו פשוט לא הסתדרנו, רבנו מלא ו...יום אחד אני פשוט הכרתי
מישהי אחרת, מישהי שעשתה לי טוב אז הייתי חייב ללכת"
"פשוט
ככה?" שאלתי בכעס "פשוט ככה החלטת ללכת"
"זה
לא היה פשוט ככה אבל אני התאהבתי באישה הזאת והבית שלה לא היה בארץ אלה
בחו"ל, הרגשתי שאני חייב לטוס איתה"
"ומה
איתי?" שאלתי "עלי לא חשבת?"
"בטח
שכן אבל ידעתי שאני לא יכול לקחת אותך מאמא שלך, אמא שלך הייתה אמא נפלאה"
הוא הסביר
"מזה
קשור?" צעקתי "יכולת לשמור איתי על הקשר גם מרחוק"
"את צודקת, זאת הייתה הטעות שלי, אני כל השנים האלה כל כף פחדתי שתכעסי
עלי שפשוט נעלמתי, הרגשתי שזה יהיה הכי טוב בשבילך"
"זה
ממש לא היה ככה" אמרתי בכעס
"אני
יודע את זה עכשיו לינור, אני עשיתי טעות גדולה, מאוד גדולה ואני לא אסלח לעצמי על
זה בחיים"
"אני
מבקשת ממך שתלך עכשיו, אני צריכה להיות לבד" הפצרתי בו.
לא הייתי
מסוגלת שהוא ימשיך לשבת שם, רציתי להיות לבד, לעקל את כל מה שהוא אמר לי.
"בסדר
מותק " הוא אמר וקם מהספה "תבטיחי לי אבל שאני עוד אראה אותך"
"אני
מצטערת אבל כרגע אני לא יכולה להבטיח שום דבר"
הוא
השפיל את מבטו בעצב וניגש אל עבר הדלת.
דמעות
קטנות זלגו על עיני, היה לי קשה להתמודד עם זה, הייתי כל כך מבולבלת.
"אני
לא מאמינה" אמרה שיראל ויותם מיד הגיש לה כוס מים
הדמעות
זלגו על פניה, כל כך כאב לה, היא עכשיו הבינה עד כמה לינור שבורה.
"זה
הכל בגללכם" היא אמרה בבכי "בגללך ובגלל יודה הדפוק הזה"
"הוא
ניסה להציל אותה שיראל, הוא לא אשם" אמר יותם להגנתו של לירן
"לא
היא צודקת, אני אשם" אמר לירן.
"אתה
לא אשם לירן!" הפציר בו יותם "זה יודה"
"יאו
לינור" היא אמרה בבכי "מסכנה שלי...אני חייבת ללכת אליה"
"שיראל
אני יודע שאת בטח שונאת אותי עכשיו אבל תשמרי עליה בשבילי, תגידי לה שאני מצטער
ושאני אוהב אותה הכי בעולם, אני בחיים לא רציתי לפגוע בה"
"זה
מאחור מידי לירן" אמרה שיראל בכעס ויצא מבית הקפה.
היא לא
הייתה מסוגלת לנחם אותו כרגע, היא כעסה עליו בעצמה.
אמא של
לינור הייתה כמו אמא בשבילה, היא לא יכולה לשכוח את הכאב של לינור באותה שנה שאמה
נפטרה.
היא לא
בעצמה לא הייתה מסוגלת לסלוח לו כרגע על כל הכאב שגרם לחברה הכי טובה שלה.
"אני
מצטער אם הרסתי לך ולשיראל" אמר לירן בעצב
"לא
הרסת כלום, אני אתן לה להירגע ואני אדבר איתה, אני אסביר לה הכל" אמר יותם
"אני אסביר לה שאתה לא אשם"
"אני
אשם יותם, אני אשם מאוד, אני תמיד אהיה אשם"
"תפסיק
להגיד את זה כבר" הוא אמר בכעס
"לא
מגיע לי שהיא תסלח לי, מגיע לי להישאר עם הסבל הזה תמיד, מגיע לי לסבול"
"די
כבר לירן" הוא צעק "אני לא מרשה לך לדבר ככה"
"אתה
חבר טוב יותם, לא מגיע לך חבר כמוך"
"תפסיק
כבר!" צעק יותם "דייי"
"אני
מצטער על הבלגן עם שיראל ותודה שהגנת עלי ובכללי תודה על הכל יותם, לא יודע מה
הייתי עושה בלעדיך" הוא אמר ונתן לו חיבוק קל
"בכיף
אחי, אבל אני באמת מאמין בזה, אתה לא אשם!"
"תודה
אחי אבל זה באמת לא משנה, כי אני מרגיש אשם ואף אחד לא יכול לשנות את זה"
שוב
דפיקות חזקות נשמעו על דלת ביתי.
לא היה
לי כבר סבלנות, רציתי שכולם יתנו לי שקט, רוגע.
פתחתי את
הדלת וראיתי את שיראל עומדת שם, דמעות זולגות על פניה.
"מה
קרה?" שאלתי אותה והיא מיד התנפלה עלי בחיבוק חזק
"אני
כל כך מצטערת לינור, אני יודעת הכל, לירן סיפר לי" היא אמרה בבכי.
היא אמרה
לי את זה ומיד הרגשתי צביטה חזקה בליבי.
הדמעות
הציפו אותי מחדש והתחלתי לבכות ללא הפסקה.
זה עשה
לי טוב שהיא יודעת, הרגשתי שאני לא לבד סופסוף.
הצטערתי
שלא סיפרתי לה על זה קודם.
ישבנו
שעות ארוכות אחת עם השניה, סיפרתי לה הכל, שיתפתי אותה בהכל.
בכינו
ביחד, היא תמכה בי, עזרה לי.
הייתי כל
כך צריכה אותה, כל כך שמחתי שהיא פה עכשיו ושאני לא לבד.
השעה
הייתה מאוחרת, כבר אחרי חצות.
לירן ישב
על המדרגות מחוץ לביתו, לצידו בקבוק וודקה גדול.
הוא פתח
את הבקבוק והחל לשתות לגימה אחרי לגימה בעוד דמעות זולגות על פניו.
הוא לא
יכל יותר, הוא הרגיש את כל הגוף שלו מתמוטט.
הוא כעס
על עצמו כל כך.
כעס על
עצמו על הסבל שגרם לה, על כמה שפגע בה.
הוא שנא
את עצמו על אותו לילה, אותו הלילה הנוראי בחייו, אותו הלילה שהוא בחיים לא יסלח
לעצמו על מה שעשה.
הוא כעס
על עצמו על שנכנס לחיים של לינור, הוא כעס על עצמו שהוא לא עצר את עצמו והתרחק
ממנה.
הוא החל
ללכת ברחוב בעוד הוא שותה לגימה אחרי לגימה
משוטט
ברחוב עם דמעות על פניו.
הוא
המשיך ללכת שעות ארוכות עד שהוא הגיע לשם, עד שהגיעה לבית הקרובות בסוף העיר.
הוא חיפש
את הקבר שלה במשך שעתיים שלמות.
הוא אף
פעם לא היה בקבר שלה, הוא לא העיז להגיע לשם, אף פעם לא היה לו את האומץ הזה.
הוא מצא
את הקבר שלה והתיישב שם לידה.
קורא את
המצבה שלה בעוד הדמעות ממשיכות לזלוג על פניו
"אני
כל כך מצטער" הוא לחש בקול חנוק מבכי "אני כל כך מצטער"
"אני
אוהב אותה...אני באמת אוהב אותה" הוא מלמל לעצמו בעוד הוא לוקח עוד לגימה
מהבקבוק ועוד אחת.
התמונות
של אותו לילה רצו לו בראש ללא הפסקה, הוא לא הצליח להוציא אותם מהראש שלו, הוא גם
לא רצה להוציא אותם.
הוא רצה
לזכור מה שהוא עשה, לזכור את הסבל שהוא גרם לכל כך הרבה אנשים.
לחברים
שלו, למשפחה שלו, לאנשים שהכירו אותו והכי חשוב את הסבל שגרם לילדה שהוא הכי אוהב
בעולם.
הוא
הרגיש שלא מגיע לו לשכוח את זה, הוא הרגיש שזה העונש שלו, העונש שלו לזכור את זה
תמיד, להרגיש אשם כמו שהוא מרגיש עכשיו.
הוא
הכניס את ידו לכיס במכנסיו והוציא משם שקית קטנה שבה כמה כדורים ואת הפלאפון שלו.
הוא
במהירות הקליד הודעה ליותם, הוא רצה להודות לו על כל מה שעשה בשבילו כל התקופה
הזאת, להודות לו על כך שהוא היחיד שאף פעם לא שפט אותו על המעשה הנורא הזה שעשה.
הוא בלע
את הכדורים אחד אחרי השני מבלי לעצור אפילו לרגע.
גופו
רעד, ליבו דפק בחוזקה.
הוא
הרגיש שאין לו בשביל מה לחיות יותר, הוא הרגיש שמגיע לו למות בדיוק כמו שהיא מתה.
"אני
כל כך מצטער" הוא לחש שוב לעבר הקבר שלה.
הוא סיים
לשתות את כל הבקבוק ונשכב ליד הקבר שלה.
מביט על
השמים
"סליחה"
הוא ביקש שוב ועצם את עיניו באיטיות.
מדמיין
את לינור בפעם האחרונה, ניגש לתת לה חיבוק אחרון.
"אני
מצטער לינור" הוא לחש לה "אני אוהב אותך, אני אשמור עליך מלמעלה, אני
מבטיח"
המשך יבוא
עוד שני פרקים לסוף
מחכה לתגובות שלכם
שיהיה שבוע טוב וגמר חתימה טובה :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
