היי כולן
חג שמחחחחחחחחחחחח
תהנו מהפרק :)
פרק 29:
השעה
הייתה שלוש בלילה כאשר יותם קיבל הודעה לפלאפון שלו.
הוא בדרך
כלל לא מתעורר מרעש, בדרך כלל הוא לא שומע שום דבר כשהוא ישן אך הפעם את הצליל הזה
של ההודעה הוא שמע.
הוא הרים
את עצמו בעייפות מהמיטה וניגש לעבר הטלפון.
הוא חשב
שאולי זאת שיראל, הוא לא הצליח לתפוס אותה מאז מה שקרה עם לירן וחשב שאולי עכשיו
היא נרגעה קצת והיא במצב לדבר איתו.
הוא הרים
את הפלאפון שלו מהשידה ופתח את ההודעה.
&אחי
באמת שאין חבר כמוך בכל העולם, אני מודה לך הכל, אבל אני יודע שאני לא מסוגל
להמשיך בחיי בעוד אני בעצמי לא מסוגל לסלוח על מה שעשיתי.
אז אני
נפרד ממך עכשיו, אוהב אותך אחי
לירן&
הפלאפון
של יותם נשמט מידו לאחר שקרא את ההודעה.
הוא לא
האמין למה שקרא, הוא לא האמין שלירן יהיה מסוגל להגיע למצב כזה.
הוא הרים
את הפלאפון שלו מהרצפה במהירות, מנסה להתקשר אל לירן כמה פעמים אך הפלאפון שלו היה
סגור.
הוא לקח
במהירות את המפתחות של האוטו שהיו על השולחן ויצא מהבית.
הוא לא
ידע איפה לחפש אותו, הוא היה בטוח שבבית שלו הוא לא יהיה אבל איפה כן?!
"אני
כל כך מצטערת שיראל" אמרתי מנגבת את הדמעות לאחר לילה שלם שבו סיפרת לה הכל
עד הפרט האחרון "לא הייתי צריכה להסתיר את זה ממך"
"תפסיקי
להגיד את זה" אמרה שיראל "העיקר שעכשיו אני יודעת הכל ואני פה"
"נכון"
אמרתי מחבקת אותה חזק "תודה"
"בכיף"
היא חייכה בעוד דפיקה חזקה נשמעה על דלת ביתי
"אימאלה"
אמרה שיראל "מי זה בשעה כזאת?"
"אין
לי מושג" אמרתי מבולבלת וניגשתי אל עבר הדלת.
הצצתי
בעינית וראיתי את יותם עומד מאחורי הדלת בחוסר סבלנות
"זה
יותם" לחשתי לה
"אל
תפתחי" אמרה שיראל "הוא שיקר לי"
"הוא
לא התכוון" הגנתי אליו "הוא בסך הכל עשה את מה שהוא צריך לעשות בשביל
חבר שלו"
"כן
אבל בכל זאת" אמרה שיראל בנחישות
"לינור
תפתחי" שמעתי אותו צועק.
נבהלתי
נורא, בחיים לא שמעתי את יותם צועק, הוא תמיד בן אדם כל כך רגוע
"לפתוח?"
שאלתי "אולי קרה משהו"
"תפתחי"
אמרה שיראל, גם היא נלחצה.
פתחתי את
הדלת בעוד שיראל מתקרבת גם היא אל עבר הדלת
"תודה
לאל" אמר יותם והתפרץ פנימה "את יודעת איפה לירן?"
"מה?"
שאלתי מבולבלת
הוא
התרוצץ בבית שלי בלחץ בעוד הוא מתנשף בכבדות
"מה
קרה מאמי?" שאלה שיראל, היא נלחצה לראות אותו ככה.
"הוא..הוא
שלח לי הודעה" אמר יותם בקול רועד והוציא מהכיס שלו את הפלאפון
"מה?"
שאלתי "מי שלח?"
הוא הגיש
לי את הטלפון, קראתי את ההודעה מספר פעמים, לא הבנתי בהתחלה מה אני קוראת, לא
האמנתי שמה שאני קוראת באמת נכון.
"אימאלה"
אמרה שיראל "איפה הוא?"
"אני
לא יודע" אמר יותם בקול חנוק ולחוץ "אני משתגע כבר"
"לינור?"
היא פנתה אלי
אני
המשכתי לקרוא את הודעה הזאת שוב ושוב, לא יכולתי להאמין לה, נבהלתי כל כך.
הדמעות
מיד הציפו אותי, התחלתי לרעוד בכל הגוף.
"מה
עושים עכשיו?" שאלה שיראל
"אני
לא יודע" הוא אמר בעוד כמה דמעות זלגו על פניו ושיראל מיד ניגשה לחבק אותו.
"למה
הוא עושה את זה?" שאלתי בבכי "חייבים למצוא אותו"
"איפה?
אני לא יודע איפה לחפש, אני משתגע כבר...הייתי בכל מקום, בבית שלו ,בבית קפה,
במזרקה שהוא אוהב, אפילו אצל אבא שלו, הוא לא בשום מקום"
"צריך
להתקשר למשטרה" הציעה שיראל
"אריק
דיבר איתם, הם מחפשים אותו עכשיו" השיב יותם
"זה
לא יכול להיות" אמרתי מתיישבת על הרצפה בבכי, לא יכולתי לעמוד יותר על
הרגלים, הרגשתי שהן לא מצליחות להחזיק אותי, כל הגוף שלי רעד.
הינו שם
שלושתנו בסלון, דמעות בעינינו, יושבים שם חסרי מעשה, לא ידענו מה לעשות, איך
מתנהגים במצב כזה?
ישבנו
וחיכינו שעה ארוכה בבית עד שהחלטנו שאי אפשר סתם לשבת ככה ולחכות.
אספנו את
עצמנו והלכנו לחפש אותו ברחבות.
שעות
ארוכות חיפשנו אותו, בכל חור, בכל פינה.
במקומות
הכי קיצונים חיפשנו אותו אך זה לא עזר.
לא ראינו
אותו בשום מקום, לא ידענו כבר איפה לחפש יותר.
חזרנו
לביתו של אריק לחכות ולראות עם המשטרה הצליחה לאתר אותו.
השעה
הייתה שש בבוקר, כולנו חיכנו בביתו של אריק.
אני,
שיראל יותם ואימו שלא הפסיקה לבכות לשניה.
היא
הייתה כל כך שבורה וכואבת.
שעות
ארוכות ישבנו בחוסר מעשה, אף אחד לא דיבר, רק חכינו לטלפון שיצלצל ויגיד לנו שמצאו
אותו.
עוד שעה
עברה הטלפון צלצל, כולנו הבטנו אל עבר הטלפון בדמעות, מבלי להוציא מילה.
אריק
ניגש בחשש אל עבר הטלפון, הוא פחד לשמוע בשורות לא טובות.
"הלו"
הוא ענה וכולנו נעמדנו סביבו
לאחר כמה
דקות של שיחה בהן אריק לא הוציא מילה, הוא ניתק את הטלפון
"נו?"
שאלה ליאת בבכי "איפה הילד שלי?"
"הוא
בבית חולים" ענה אריק "הם מצאו אותו, הם מצאו אותו בקבר שלה"
"מה?"
פניתי אליו "בקבר של אמא שלי?" שאלתי בבכי
"כן"
השיב אריק
"הוא
בסדר?" שאל יותם
"אני
לא יודע, הם לא אמרו לי כלום" השיב אריק
"בוא
נלך לשם כבר" צעקה ליאת בבכי וכולנו מיד התחלנו לצאת מהבית במהירות
כל הדרך
לבית החולים לבי דפק בחוזקה, כל כך רציתי לראות אותו שוב, לראות את העיניים שלו
שוב.
כל הדרך
התפללתי, התפללתי לאלוקים, התפללתי לאמא שלי, שתשמור עליו.
לשמוע שהוא
היה בקבר של אמא שלי גרם לי להבין עד כמה קשה לו, הבנתי עד כמה הוא שונא את עצמו
על מה שעשה לה.
"יודה"
קרא אושר ורץ לעבר יודה שישב בפארק ועישן את הסיגריה הקבועה שלו
"מה
יש לך?" הוא שאל "מה אתה כולך מתנשף"
"לירן
ניסה להתאבד" הוא הפציר בו
"מה?"
שאל יודה וקם מהר מהספסל שעליו ישב
"כן,
מצאו אותו שוכב ליד הקבר של זאת ששרפתם" הוא אמר "הוא בבית חולים
עכשיו"
"שיט"
צעק יודה בכעס "אני צריך את האוטו שלך"
"אתה
נוסע לבית חולים?" שאל אושר
"ניראה
לך, בדוק עכשיו יודעים את האמת, הם יודעים מה אני ולירן עשינו אני חייב לברוח מפה
אושר, אני חייב לברוח לפני שהמשטרה תמצא אותי" הוא אמר בלחץ
הוא
הרגיש שעכשיו הכל הולך להתגלות, שהוא חייב לעוף מכאן ולהעלם כדי לא להיתפס בידי
המשטרה.
הגענו
לבית חולים, לא נתנו לנו להיכנס לטיפול נמרץ, אריק היחיד שניגש לשם.
כולנו
נשארנו מחכים בחוץ בלחץ ודמעות.
כמה
שוטרים מהמשטרה הגיעו אלינו וקראו בשמי
"לינור
שלמה?" שאל אחד השוטרים
"כן
זאת אני" השבתי
"את
הבת של מירב שלמה?"
"כן"
השבתי מנגבת את הדמעות
"אני
חושב שהגיע הזמן שתספרי לנו מה שאת יודעת, הגיעה הזמן שתספרי לנו את האמת"
אמר השוטר ואני מיד הבטתי לעבר ליאת אימו של לירן כדי לקבל ממנה אישור.
היא
היננה בראשה ולחשה לי בקול חנוק "תספרי"
"אוקי"
השבתי לשוטרים
"בואי
איתנו" הוא אמר ומיד ניגשנו לחדר אחד בסוף הבית חולים.
ישבתי
איתם שם וסיפרתי להם את כל מה שלירן סיפר לי מילה אחר מילה, בדיוק כמו שהוא סיפר
לי.
לא פספסתי
אף פרט, פשוט שפכתי הכל.
שעות
ארוכות ישבנו שם ובעוד אני מספרת להם אני לא מפסיקה לחשוב על לירן ולהתפלל שהוא
יהיה בסדר.
"אוקי...את
יכולה לחזור עכשיו למשפחה" אמרו השוטרים
"אוקי"
השבתי "ומה יהיה עם יודה ולירן"
"במידה
ולירן יצא מכלל סכנה אנחנו נחקור אותו" השיב השוטר
ומהרגע
שהשוטר אמר את המילה "במידה" נלחצתי עוד יותר, ידעתי שיש סיכוי גדול
שלירן לא יצא מזה יותר.
"ויודה?"
שאלתי
"אנחנו
נחפש אותו ונביא אותו לחקירה" השיב השוטר "אנחנו נעדכן אותך בכל
הפרטים"
"תודה"
השבתי
"מה
המצב שלו?" שאל אריק בלחץ כשנכנס לחדר הטיפול נמרץ ומיד ניגש לטפל בבנו
"המצב
לא טוב" השיבה האחות
"תעדכני
אותי במצב שלו" הוא הפציר בה
"אוקי
אמ...." החלה האחות לומר
"אין
זמן לזה" צעקה אחות אחרת העמדה לצידו "אנחנו מאבדים אותו"
"תביאו
לי מהר את המכונה" צעק אריק והתקרב אל עבר לירן
"בבקשה
ילד שלי, בבקשה תחזיק מעמד" הוא התחנן אליו בעוד מגישים לו את המכונה
"טוב
כולם לזוז" הוא אמר כשהניח עליו את הידיות של המכונה בעוד קו ישר של חיים
מופיע על המכונה
"קליר"
הוא צעק וחשמל אותו בעזרת המכונה בעוד ליבו דופק בחוזקה ומתפלל לראות שוב את
הקווים שבמצג זזים.
המשך יבוא
עוד פרק אחד לסיום
מחכה לתגובות שלכם
ושוב שיהיה חג שמח!!!
אוהבת מלא
לירון 3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
