היי כולן :)
עוד ארבעה פרקים לסוף!
תהנו מהפרק :)
פרק 26:
הימים
חלפו ואני כבר השתחררתי מבית החולים.
את אבא
שלי עדין לא הסכמתי לראות, עדין לא הייתי בשלה לזה מספיק.
היא לי
חשש גדול לראות אותו, אך את הבית שהוא הוריש לי כמתנה ליום הולדת שמונה עשרה
לקחתי.
הייתי צריכה להיות רחוקה מהכל, במיוחד מלירן.
לא
דיברתי איתו מאז שהשתחררתי מבית החולים, לא הייתי מסוגלת.
במשך כל
הימים האלה הסתגרתי בבית החדש שלי, הפרטי שלי.
התרחקתי
קצת מהבנות, אמרתי להם שאני צריכה קצת זמן לעצמי.
הן לא כל
כך הבינו, הן קצת כעסו, במיוחד כי הן לא ידעו למה אני מתרחקת, לא סיפרתי לאף אחת
מהן שום דבר עדין.
הייתי
חייבת את השקט שלי אחרי התאונה וכל מה שגיליתי.
לירן לא
הפסיק להתקשר ולשלוח הודעות אך לא עניתי לו, סיננתי מלא.
לא הייתי
מסוגלת לדבר איתו, לא ידעתי אך אני אמורה להתנהג עכשיו, אך אני אמורה להמשיך הלאה
מכאן.
כעסתי על
לירן, על אריק, הרגשתי שהם שיקרו לי במשך כל כך הרבה זמן אך יותר מזה, הרגשתי שהם
אחראים למוות של אמא שלי ולהתגבר על זה לא יכולתי.
"לירן"
קרא יותם כבר בפעם השלישית בעוד הוא ולירן עמדו מאחורי הדלפק בבית הקפה.
"מה?"
פנה אליו לירן
"אני
קורא לך כבר מאה פעם, מה נסגר?!" הוא שאל בכעס
"אני
לא מורכז" השיב לירן והניח את ראשו בין ידיו
"אתה
כבר שבוע לא מורכז לירן, אי אפשר ככה יותר, אתה חייב לצאת מזה" הפציר בו
יותם.
הוא לא יכול
לראות אותו סובל ככה יותר, הוא רצה שהוא יחזור לעצמו, שפניו החיוורות יקבלו את
הצבע בחזרה לפנים.
"אני
לא יודע מה לעשות יותם, היא לא עונה לי לטלפונים, לא עונה להודעות, מה אני אמור
לעשות?" הוא שאל בייאוש
"לתת
לה זמן לירן" אמר יותם בעוד הוא מניח את ידו על כתפיו "תן לזה זמן, אני
בטוח שהיא תבין"
"מה
תבין?" הוא צעק "שהרגתי את אמא שלה! היא לא תסלח לי בחיים"
הוא לא
ידע מה לענות לו, הוא לא היה בטוח שהיא באמת תהיה מסוגלת לסלוח על הדבר כזה אך ידע
שלירן לא אשם במה שקרה אבל לירן תמיד האשים את עצמו ושום דבר שיותם יגיד לא יעזור
לו להרגיש יותר טוב.
השעה
הייתה שתיים בצהרים, שיראל בדיוק נכנסה הביתה.
הבית היה מבולגן, הכיור היה מלא כלים, על השולחן בסלון היו מלא צלחות וכוסות
מלוכלכות.
הבגדים
היו עדין זרוקים בסל כביסה מבלי שאף אחד ידאג שיעברו קיפול.
"אמא"
שיראל קראה בכעס אך אמה לא ענתה.
היא
ניגשה במהירות לחדרה ופתחה את הדלת בכעס.
"קומי"
היא צעקה בעוד הבחינה בה עדין ישנה במיטתה.
"אמא"
היא צעקה שוב "את ראית את הבית?"
"שיראל
תעזבי אותי" הפצירה אמה בעייפות "את לא רואה שאני ישנה"
"כבר
שתיים בצהרים" היא צעקה "כל הבית מבולגן"
"אז
תסדרי אותו" הפצירה אמה
"קומי
כבר" צעקה שיראל "באמת ניראה לך שאני אסתדר את כל הבלגן הזה שעשית עם
הבחורים האלה שלך בעוד את שוכבת במיטה?!"
"תעזבי
אותי שיראל" צרחה אמה בכעס "כמה פעמים אני צריכה להגיד את זה, אני האמא
בבית הזה"
"אז
תתחילי להתנהג כמו אחת!" אמרה שיראל בכעס
"אל
תתחצפי אלי שיראל" אמרה אימה בעוד היא מתרוממת מהמיטה בכעס
"תיראי
אך את נראית" אמרה שיראל בעוד היא מסתכלת עליה בכעס "כל האיפור שלך
מרוח, העיניים שלך אדומות"
"ו...?"
שאלה אמה בכעס
"מזל
שדביר אצל אבא והוא לא צריך לראות את האמה השיכורה שלו ככה" צעקה שיראל ויצאה
מחדרה בכעס
"בואי
לכאן מהר" צרחה אמה "את לא תדברי אלי ככה"
אמה
המשיכה לצרוח אך שיראל לקחה במהירות את התיק שלה ויצאה מהבית.
היא לא
יכלה לסבול יותר את הבית הזה, היא הרגישה שהיא נחנקת שם.
הבית הזה
עשה לה רע.
היא החלה
ללכת ברחוב במהירות, מנגבת את הדמעות שזלגו על פניה.
היא לא
רצתה לבכות בגללה, היא הרגישה שהיא לא שווה את זה אבל כאב לה, כאב לה שזה מה שנהיה
מהאמא שהיא כל כך אהבה והעריכה.
לבשתי
חולצה לבנה ומכנס קצר, הבאתי את הדלי הלבן של הצבע.
פרסתי
כמה עיתונים על הרצפה והתחלתי לצבוע במרץ את ביתי החדש.
אהבתי להעסיק
את עצמי בעיצוב הבית וככה לא לחשוב על כל שאר הדברים שרצים לי בראש ללא הפסקה.
הלכתי
לעבר הרדיו, הפעלתי אותו בפול ווליום וככה העסקתי את עצמי לכל הצהריים עד שכבר
נהיה ממש מאוחר בערב.
התיישבתי
על הספה הקטנה שהייתה לי בסלון, הסתכלתי בלפטופ על הפייסבוק ושמעתי שירים עד
שהפלאפון שלי החל לצלצל.
הנחתי את
הלפטופ על הספה וניגשתי אל עבר הפלאפון שעמד במטבח.
המספר של
לירן היה על הצג.
התלבטתי
מלא אם לענות לו או לא אך בסוף סיננתי.
עדין לא
הרגשתי מוכנה לדבר איתו.
חזרתי
בחזרה לספה, מרימה שוב את הלפטופ לעברי ומפעילה שוב את המוזיקה כדי להסיח את דעתי.
"קחי
מאמי" אמר יותם כאשר הגיש לשיראל כוס
נס קפה חם בעוד הם ישבו על הספה בסלון ביתו.
"תודה
מאמי" היא חייכה אליו חיוך קטן.
"נרגעת
קצת?" הוא שאל וליטף את שיערה.
"כן"
היא השיבה "אבל אני לא מתכוונת לחזור לשם יותר"
"אבל
זה הבית שלך שיראל, זאת אמא שלך" הוא אמר "ומה עם אחיך?"
"אני
אדבר עם אבא שלי, אני אבקש ממנו שנעבור לגור איתו" היא השיבה "אני לא
רוצה לחזור לגור עם אמא שלי"
היא
הייתה נחושה בדעתה לא לחזור יותר הביתה, היא לא הייתה מסוגלת לסבול יותר את היחס
המזלזל של אמא שלה.
היא
הרגישה שהיא חייבת לברוח משם כבר, להתנתק ממנה ומהכל.
"בסדר יפה אך שאת מרגישה אבל את יודעת שאת יכולה להישאר פה כמה
שתצטרכי" הוא אמר מחייך אליה.
"אני
יודעת מאמי שלי, תודה" היא חייכה אליו נותנת לו נשיקה קטנה על שפתיו
"שלום
שלום" אמר יודה כשנכנס לבית הקפה שבו עובדים יותם ולירן
"מה
אתה רוצה יודה?" שאל לירן בחוסר סבלנות "אני סוגר כאן"
"רציתי
לדעת מה נסגר עם התיק" אמר יודה "אמרת שמישהו זיהה את המכונית"
"אין
לי מושג מה נסגר יודה" השיב לירן בכעס "וממש אין לי כוח להתעסק בזה
עכשיו"
"חבל
לירן" צעק יודה בכעס "אנחנו חייבים לדאוג לסגור את התיק הזה אחרת שנינו
נהיה בצרות"
"אני
מצטער יודה יש לי דברים יותר חשובים לטפל בהם עכשיו אז תעשה לי טובה ותעוף מפה כי
אני רוצה לסגור" אמר לירן בכעס.
התיק
במשטרה ממש לא עניין אותו עכשיו, הדבר היחידי שעניין אותו היה שלינור תסכים לדבר
איתו.
הוא לא
היה מסוגל לחשוב על כלום חוץ מזה.
"אוקי
אז אני אטפל בזה בדרך שלי" אמר יודה ויצא מבית הקפה בכעס.
השעה
הייתה עשר בלילה כאשר נשכבתי במיטה.
הייתי
נורא עייפה מכל היום של הצביעה של הבית והרגשתי שאני חייבת להיכנס למיטה מוקדם.
הנחתי את
הפלאפון לידי, כיסיתי את עצמי בשמיכת צמר גדולה אך ישר כשבאתי לעצום את עיני צליל
של הודעה נשמע מהטלפון שלי.
&בבקשה
לינור תעני לי, אני חייב לדבר איתך, אני לא יכול ככה יותר, אני משתגע&
הרגשתי
את התסכול שלו על זה שאני לא עונה לו, ידעתי שלפחות אני צריכה לסיים את זה כמו שצריך
אבל לא הייתי מסוגלת.
לא הייתי
מסוגלת לשמוע את הקול שלו, לא הייתי מסוגלת לראות אותו.
הנחתי את
הפלאפון בחזרה בצד ועצמתי את עיניי חזק, מנסה בכל כוחי להירדם כמה שיותר מהר כדי
להפסיק את המחשבות שרצות לי בראש.
"אני
עייפה" אמרה שיראל כאשר היא ויותם ישבו בסלון וצפו בטלוויזיה "אולי נלך
למיטה"
"בטח
מאמי בואי" אמר יותם "גם אני גמור"
הם קמו
באיטיות מהספה, אספו את הכוסות והצלחות שמהם אכלו ושתו לכיור וניגשו לעבר חדר
השינה.
"את
רוצה לשלוח לאמא שלך הודעה לפחות, שתדע שאת בסדר?" שאל יותם בעוד הוא מסדר את
המיטה.
"ממש
לא" אמרה שיראל והורידה את העגלים מאוזניה והניחה אותם על השידה "לא
באמת אכפת לה"
"את
יודעת שזה לא נכון שיראל" אמר יותם
"זה
נכון, אתה לא מכיר אותה" היא השיבה בייאוש "אבל די נמאס לי לדבר על אמא
שלי, בוא פשוט נלך לישון"
"חכי
אני אביא לך משהו נוח לישון איתו, שלא תשני עם הג'ינס" הוא אמר וניגש לעבר
הארון.
"תביאי
לי פשוט חולצה ארוכה שלך, אני יעשה מזה כותונת" היא חייכה
"סבבה"
הוא השיב וזרק לה את אחת החולצות ששכבו לו בארון.
"תסתובב
לצד השני שאני אוכל להחליף" היא אמרה מחייכת, משחקת איתו קצת, בוחנת אותו.
"בסדר"
הוא צחק והסתובב נותן לה להחליף את הבגדים.
"זהו
אני מוכנה, אתה יכול להסתובב" היא אמרה והוא מיד הסתובב לעברה.
"ואו
אני חייב להגיד שאני נראית בזה הרבה יותר טוב ממני" הוא חייך
"באמת?"
היא חייכה והתקרבה לעברו "יפה לי?"
הוא
הסתכל עליה בעוד חיוך קטן מונח על שפתיו
"אולי
אני אלך ככה כל יום" היא צחקה
"את
באמת חושבת שאני אתן לך לצאת ככה מהבית?" הוא שאל והצמיד אותה לעברו
"אתה
באמת חושב שאני שואלת אותך?" היא צחקה
"אויש
תשתקי" הוא אמר מחייך
"תשתיק
אותי" היא אמרה נושכת קלות את שפתיה בעוד היא מעבירה בעדינות את ידה על גופו.
הוא
התקרב אליה באיטיות, מנשק על שפתיה בעוד ידו גולשת באיטיות על גופה.
הוא
התיישב על קצה המיטה, משך אותה לעברו בעוד היא עומדת בין רגליו וידיו מלטפות את
גופה.
"אמרנו
שהולכים לישון לא?" היא לחשה לו, שוב משחקת איתו קצת,מגרה אותו
"כן..כבר"
הוא אמר בעוד הוא תופס בה ,משכיב אותה על המיטה ונשכב מעליה עם חיוך קטן על פניו.
"יותם"
היא החלה לצחוק "לא ידעתי שקיים בך הצד הזה"
"יש
הרבה צדדים שאת לא יודעת שקיימים בי" הוא אמר בעוד הוא חוזר לנשק על שפתיה.
"אני
אוהבת את זה" היא חייכה בעוד היא מושיטה את ידיה לגופו ומורידה ממנו את חולצתו.
ידיו
החלו לטפס מרגליה למעלי גופה.
הוא הרים
ממנה את חולצתו שהייתה מונחת על גופה עד שהוריד אותה ממנה לגמרה.
הוא החל
לנשק על צווארה וידיה החלו ללטף את גופו השרירי והחם.
ידו
ניגשה אל עבר החזיה שלה, מורידה כתפיה אחרי כתפיה.
הוא ירד
לנשק את החזה שלה בעוד ידיה ניגשות לכפתור שבמכנסיו.
היא פתחה
את הכפתור במכנסיו ומיד אחריו את הרוכסן, שולפת ממנו את הג'ינס באותו זמן שהוא
שולף ממנה את חזייתה.
הוא נעצר
לרגע, מסתכל עליה, הוא לא רצה להמשיך בלי האישור שלה.
"אל
תפסיק" היא לחשה לו בחיוך ובקול מתנשף מעט.
חיוך עלה
על שפתיו, הוא רצה אותה כל כך, הוא נמשך אליה כל כך במשך כל כך הרבה זמן.
מהרגע
הראשון שהוא ראה אותה הוא רצה אותה.
ועכשיו
שהרגשות שלו כל כך חזקים אליה, הוא הרגיש שזה הזמן הנכון.
הוא חזר
לנשק על שפתיה ומיד אחר כך ירד לצווארה.
חיוך עלה
על פניה, היא נהנתה כל כך מכל נשיקה ונשיקה שלו, היא אהבה אותו כל כך.
היא ידעה
שהם לא יוצאים כל כך הרבה זמן אבל הרגשות שהיא הרגישה אליו היא לא הרגישה אף פעם
לאף אחד אחר.
היא ידעה
שהוא בחור טוב, בחור מיוחד.
היא ידעה
שהוא לא יפגע בה, היא הרגישה בטוחה איתו כל כך, היא הרגישה שהיא עושה את הצעד
הנכון.
קמתי
למשמע דפיקות חזקות על דלת ביתי.
מיד
הסתכלתי בשעון של הפלאפון, השעה הייתה חמש בבוקר.
לא הבנתי
מי דפוק על דלת ביתי בשעה כזו מוקדמת.
קמתי
בבהלה וניגשתי לעבר הדלת בפחד.
הדפיקות
היו חזקות במיוחד.
הנחתי את
ידי על ידית הדלת, ספרתי עד שלוש ופתחתי את הדלת באיטיות.
הוא עמד
שם, מחזיק בקבוק וודקה בידו ומשקפי שמש על עיניו.
הוא
נישאן על הקיר.
מיד
הבחנתי שהוא שיכור.
"לירן"
פניתי אליו בכעס "מה אתה עושה פה?"
"באתי
לדבר" הוא אמר בקול צרוד ולגם עוד לגימה מבקבוק הוודקה.
המשך יבוא
מחכה לתגובות שלכם
שתהיה שבת שלום
ואחלה שבוע
אוהבת מלא
לירון 3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
