לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

"לשקר באהבה"


סיפורים שאני כותבת

כינוי: 

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2013    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

9/2013

"לשקר באהבה " - פרק 30 ואחרון


היי כולן....

סורי שלקח זמן המחשב שלי נדפק.

בקיצור יש שני שירים בפרק, ברגע שיהיה כתוב לכבות את השיר הראשון תכבו אותו זה חשוב.

מקווה שתאהבו

היה לי העונג לכתוב לכם את הסיפור הזה ותודה רבה רבה על כל התגובות ושאהבתן וקארתן.

תהנו :)

 

בפרק הקודם:

 

"מה המצב שלו?" שאל אריק בלחץ כשנכנס לחדר הטיפול נמרץ ומיד ניגש לטפל בבנו

"המצב לא טוב" השיבה האחות

"תעדכני אותי במצב שלו" הוא הפציר בה

"אוקי אמ...." החלה האחות לומר

"אין זמן לזה" צעקה אחות אחרת העמדה לצידו "אנחנו מאבדים אותו"

"תביאו לי מהר את המכונה" צעק אריק והתקרב אל עבר לירן

"בבקשה ילד שלי, בבקשה תחזיק מעמד" הוא התחנן אליו בעוד מגישים לו את המכונה

"טוב כולם לזוז" הוא אמר כשהניח עליו את הידיות של המכונה בעוד קו ישר של חיים מופיע על המכונה

"קליר" הוא צעק וחשמל אותו בעזרת המכונה בעוד ליבו דופק בחוזקה ומתפלל לראות שוב את הקווים שבמצג זזים.

 

פרק 30:

 

כעבור שנתיים


עברנו כל כך הרבה מאותו יום שיותם הגיע אלי הביתה ויצאנו לחפש את לירן.

לא יאמן כמה דברים השתנו,חלקם לטובה וחלקם לרעה.

אבל מה שבטוח שכל אחר נמצא במקום אחר היום.

 

זה היה עוד בוקר קריר ואפור כמו כל יום בחודשיים האחרונים.

ישבתי על המיטה עם כוס שוקו חם ביד וחשבתי.

חשבתי על האמא שלי, התמונה שלה עלתה לי בראש.

כבר שלוש שנים עברו מאז המוות שלה.

היום אני משתחררת מהצבא ואמא שלי לא זכתה לראות אותי על המדים אפילו פעם אחת.

קמתי מהמיטה והתלבשתי במדים בפעם האחרונה.

עוד כמה שעות המדים יורדים ממני ואני טסה לחו"ל לגור עם אבא שלי.

כבר אין לי בשביל מה להישאר כאן יותר, כל מה שהיה לי כאן איבדתי.

 

"נו שיראל תמונה אחרונה" אמר יותם בייאוש בעוד הוא מחזיק את האייפון בידו

"נו מאמי זה היום האחרון שלי על המדים חובה לתעד" חייכה שיראל בהתרגשות

"בסוף עם כל התמונות האלה את תאחרי ליום האחרון שלך בצה"ל" הפציר יותם

"יאו אתה צודק, אני חייבת לרוץ"  היא אמרה בעוד היא לוקחת ממנו את האיפון ובוחנת את התמונות שצילם.

"יאללה מאמי,בואי אני אקפיץ אותך לבסיס"

"אמ...רגע מאמי חכה" היא אמרה בהיסוס

"מה קרה יפה שלי?" הוא שאל "פתאום לא בא לך להשתחרר מצה"ל?"

"בא לי מאוד אבל חשבתי לנוסע לבקר את אמא שלי, מגיע לה לראות אותי פעם אחרונה על מדים לא?"

"ברור" הוא חייך ונישק נשיקה קטנה על שפתיה.

הוא ידע עד כמה קשה לה ללכת לבקר את אמא שלה אחרי כל מה שקרה.

הוא שמח שהיא קיבלת את ההחלטה הזאת ללכת אליה.

 

דפקתי על הדלת מחכה בסבלנות שיפתח לי.

"היי מתוקה שלי" חייך אריק בהתרגשות וניגש לחבק אותי "היום זה היום"

"כן" חייכתי "גם שחרור וגם חו"ל"

"חלום" הוא חייך

"כן, אני מקווה"

"זה יעשה לך טוב לינור, אין כמו טיול טוב בחו"ל" הוא חייך "ועוד עם אבא"

"כן על זה רציתי לדבר איתך" אמרתי ומיד ניגשנו לשבת על הספה.

עוד לא סיפרתי לאריק שאני מתכננת להישאר בחו"ל ולא לחזור.

"מה קרה דברי את מלחיצה אותי"
 "אני חושבת ש...אני לא חושבת שאני אחזור" אמרתי בחשש, לא רציתי לפגוע בו

אני ואריק מאוד התקרבנו בשנתיים האחרונות

"מזאת אומרת לא תחזרי?" הוא שאל מבולבל

"אני חושבת להישאר לגור שם" השבתי "אין לי מה לחפש פה יותר"

"אל תגידי את זה, יש לך את החברות שלך ואותי"

"אני יודעת אבל שיראל מאושרת עכשיו עם יותם וגם מורן ויובל, הם מחכים שיובל השתחרר ואז הם טסים ביחד לתאילנד לשלושה חודשים.

אני מרגישה שאני צריכה לברוח מכאן, לשכוח מכל הצרות, אנחנו נשמור על הקשר"

"אני מבין ילדה שלי" הוא אמר וחיבק אותי חזק, קרוב אליו "את היית כל כך חזקה בכל השלוש שנים האלה, אני גאה בך לינור, גדלת להיות ילדה מדהימה, אמא שלך בטח גאה"

"תודה אריק" חייכתי אליו "את עזרת לי מאוד ואני מצטערת על כל מה שקרה עם לירן" אמרתי והוא נאנח בעצב.

"הכל בסדר" הוא חייך לי חיוך מאולץ " תשמרי על עצמך לינור ותמשיכי להיות חזקה" אמר כשחיבק אותי בפעם האחרונה

"תודה אריק, תודה על הכל" אמרתי בעוד כמה דמעות זולגות מעיני.

 

"את מוכנה לזה?" שאל יותם בעוד שניהם יצאו מן המכונית

"אני חושבת" השיבה שיראל ולקחה נשימה עמוקה "קצת מלחיץ אותי להיות במקום כזה"

"אל תדאגי יפה שלי, אני איתך" הוא אמר והושיט את ידו אל עבר ידה, אוחז בה חזק.

הם החלו להתקדם אל עבר הבניין הגדול, ידיה רעדו מעט והיה לה קשה להזיז את רגליה,

היא אף פעם לא הייתה במקום כזה,היא לא ידעה למה לצפות.

"די מאמי שלי,אין לך מה להיות בלחץ,זה כלום" הוא אמר מנסה לעודד אותה, הוא ראה עד כמה היא לחוצה.

הם התקרבו לעבר חדר האוכל,ראו את אמה יושבת שם עם חלוק לבן וחיוך גדול על פניה כשהבחינו בה.

"ילדה שלי" היא חייכה בהתרגשות "באת לבקר אותי"

"כן" חייכה שיראל בעוד כמה דמעות זולגות על פניה

"באתי לספר לך שאני משתחררת היום"

"איזה יופי מתוקה שלי, בשעה טובה" היא חייכה אליה

"אך את אמא? אך פה? את בסדר?" היא שאלה בדאגה.

"אני בסדר גמור,אני במקום שבו אני צריכה להיות" השיבה אמה

"אני חולה שיראל,אני צריכה להבריא, המוסד גמילה הזה עושה לי רק טוב, באמת"

"אני מצטערת אמא," אמרה שיראל והבכי התפרץ "אני מצטערת שלא הבנתי כל השנים האלה עד כמה את שבורה בגלל אבא"

"את לא אשמה מתוקה שלי, אני צריכה לבקש ממך סליחה על הסבל שגרמתי לך ולדביר" היא אמרה מנגבת את הדמעות של שיראל ודומעת מעט בעצמה

"אני שמחה שחבר שלך פקח את עיני" היא אמרה מסתכלת על יותם שעמד בינתיים בשקט ולא הוציא מילה.

"אני מודה לך שפקחת את עיני וגרמת לי לראות עד כמה הבעית אלכוהול שלי חמורה, עד כמה אני עושה סבל לילדים שלי."

"בסך הכל רציתי שיהיה לך טוב, שתחזרי להיות האמא ששיראל כל כך מתגעגעת אליה" אמר יותם

"היא חזרה" חייכה שיראל "אני מרגישה את זה"

"עוד קצת" חייכה אמה "עוד כמה חודשים כאן במוסד ואני כמו חדשה"

"התגעגעתי אליך אמא" אמרה שיראל וחיבקה אותה חזק

"גם אני ילדה שלי, גם אני" היא אמרה מחבקת אותה ודמעות קטנות זולגות על שפתיה.

 

הערב הגיע, את הצבא כבר ביקרתי היום בפעם האחרונה, זאת הייתה הקלה עצומה להוריד את המדים ולהזדכות עליהם.

היום בשלוש לפנות בוקר אני נוסעת לשדה תעופה וטסה מכאן לתקופה ארוכה ללא זמן מוגבל.

התרגשתי לקראת הטיסה, חיכיתי לזה כבר אבל ידעתי שיש כמה דברים קטנים שיהיו חסרים לי.

"מזל טוב קטנות שלי" צעקה מורן לעברי ולעבר שיראל במסיבת שחרור לכיבודינו במאפייה.

"באמת שהגיע הזמן שתצטרפו אלי לאזרחות" היא אמרה בהתרגשות

"מה את משחקת אותה" צחק יובל "את משוחררת בדיוק שבוע"

"מאמי אתה סתם מקנא כי לך נשארה עוד שנה" היא אמרה וכולנו צחקנו עליו קצת.

 

 

"היום זה היום" אמרה לי שיראל בעצב "היום את עוזבת אותי"

"אני לא עוזבת אותך, אנחנו נשמור על קשר, יש את הווטסאפ" צחקתי

"מזל כי אחרת באמת לא הייתי נותנת לך לנסוע"

"אני אתגעגע אליך אחותי, מאוד" אמרתי וחיבקתי אותה חזק.

"גם אני" היא אמרה מחבקת אותי חזק חזק ולא עוזבת.

"ומה איתי?" שאלה מורן "אלי לא תתגעגעי?!"

"ברור שכן" אמרתי ומיד קמתי לחבק אותה

"חיבוק משלוש" צעקה שיראל וכולנו נשארנו מחובקות כמה דקות ארוכות.

באמת שאני אתגעגע אליהן אבל המקום הזה מזכיר לי כל כך הרבה דברים, לא הייתי מסוגלת להישאר כאן יותר.

 

המסיבה נגמרה והאנשים התחילו להתפזר.

אני ושיראל נשארנו קצת לנקות את המאפיה מכל הלכלוך והבלגן שנשאר.

נכנסתי למטבח האחורי והבחנתי ביותם שם מעשן סיגריה

"לא ידעתי שאתה מעשן" אמרתי

"זה חדש" הוא השיב "הרבה דברים השתנו"

"זה נכון" השבתי "אבל חבל לא, זה הבריאות שלך"

"אל תדאגי לבריאות שלי לינור" הוא אמר בתוקפנות

"עד מתי תכעס עלי יותם?" שאלתי בכעס "עברו שנתיים"

"זה חזק ממני לינור, הוא היה החבר הכי טוב שלי, אח שלי, הבן אדם שהכי קרוב אלי"

"מה אתה רוצה ממני יותם?" אמרתי בעצב

"כלום, הרי זה כבר לא משנה" הוא אמר מכבה את הסיגריה ומתקדם לעבר היציאה

"תהני בחו"ל לינור , אני באמת מקווה שזה יעזור לך לשכוח מהכל"

המשיך ויצא מהמטבח משאיר אותי שם לבכות מעט, שנתיים שהוא לא דיבר איתי, שנתיים שהוא לא הוציא מילה מפיו בכל פעם שראה אותי.

ידעתי שהוא כועס, שהוא מאשים אותי, זה הכאיב לי, הרגשתי אשמה, ידעתי שהוא צודק.

 

"דיברת עם לינור?" שאלה שיראל כאשר יותם יצא מהמטבח

"אין על מה לדבר"

"די מאמי שלי, אני יודעת שקשה לך אבל גם לה קשה"

"די שיראל אני לא רוצה לדבר על זה" הוא סינן

"אתה חייב לשכוח מהסיפור הזה יותם, כבר שנתיים שאתה מחפש את יודה בטירוף בכל מקום, אתה צריך לשים את הסיפור הזה מאחוריך" היא אמרה בדאגה.

היא ידעה שקשה לו.

"אני לא מסוגל שיראל, אני לא אתן ליודה לברוח ככה" אמר יותם בכעס "לא הגיוני שהבן אדם פשוט נעלם ואף אחד לא עושה שום דבר כדי למצוא אותו"

"זה לא פייר שלירן ישלם על העונש שיודה גרם לו לעשות " הוא אמר בכעס

"המשטרה סגרה את התיק יותם, יודה כבר לא מעניין אותם" אמרה שיראל

"אותי הוא מעניין, אני לא אתן לו לחמוק מכל זה בלי עונש, לא מגיע לו".

 

הלכתי ברחוב צועדת לכיוון בית הקברות, נפרדת מהקבר של אמא שלי בפעם האחרונה לפני הטיסה שלי.

"היי אמא" חייכתי אל עבר הקבר "השתחררתי היום מצה"ל ואני עוד מעט טסה לחיות עם אבא.

אני בטוחה שאת מאושרת בשבילי, אני יודעת שתמיד רצית שיהיה לי קשר איתו.

"אני אתגעגע אליך אמא" אמרתי והנחתי כמה פרחים על הקבר שלה.

"אבל את יודעת שאת תמיד אצלי בלב לא משנה איפה אהיה,בארץ או בחו"ל, את תמיד איתי, תמיד!"

נישקתי את הקבר נשיקה קטנה והמשכתי בדרכי בבית הקברות

 

 

"היי חתיך" אמרתי שנעמדתי מול הקבר שלו

"אני מצטערת שלא הייתי כאן הרבה זמן, בעצם מצטערת על זה שהייתי כאן רק פעם אחת לפני שנתיים אבל היה לי קשה"

אמרתי מנגבת את הדמעות המתחילות לזלוג על פני.

"היה לי קשה כי אני כעסתי עליך, כעסתי על שהחלטת לשים קץ לחיים שלך בגללי, כעסתי עליך שבגללך יש בי תחושת אשם גדולה, אני כעסתי עליך כי בגללך אמא שלך נשארה שבורה וכואבת ולאריק אין יום אחד שהוא לא מאשים את עצמו על זה שהוא לא הצליח להחיות אותך.

אני כעסתי שבגללך יותם לא מדבר איתי ועל זה שלא עובר יום מבלי שהוא מת מגעגועים אליך" אמרתי בעוד הבכי מתפרץ בחוזקה.

"אבל הכי אני כועסת על זה שאני לא אראה יותר את פניך, את החיוך שלך, על זה שאני לא אשמע את הצחוק שלך, שאני לא ארגיש את המגע שלך.

אני כועסת שהלכת מבלי לומר שלום, אני כועסת עליך שעזבתי אותי ככה"

אמרתי מתיישבת ליד הקבר שלו בעוד הבכי לא מפסיק.

הנחתי את ראשי על הקבר שלו ובכיתי, בכיתי שעות ארוכות, לא הצלחתי להפסיק, לא יכולתי.

עיני נעצמו לאט לאט בעוד ראשי עליו, הרגשתי קרובה אליו אחרי המון זמן שהייתי רחוקה ממנו.

פתחתי את עיני באיטיות, הוא ישב שם לידי בעוד ראשי על רגליו.

"היי יפה שלי" הוא חייך אלי

"לירן?" קראתי בהתרגשות "אתה חי?"

"לא יפה שלי, את חולמת" הוא אמר בעצב ומיד הדמעות שוב החלו.

"אל תבכי" הוא אמר מנגב לי את הדמעות.

"אני מצטערת לירן, אני כל כך מצטערת" אמרתי בבכי

"אין לך על מה יפה שלי, זה הגיע לי, אני לא סלחתי לעצמי על מה שעשיתי לאמא שלך, הייתי צריך למות"

"זה לא נכון, אמא שלי סלחה לך, זה לא הגיע לך, זה יודה, זה הכל בגללו".

"די יפה שלי, זה לא חשוב עכשיו" הוא הפציר בי "אני רוצה שתהיי מאושרת, שתדעי שאני לא כועס ושאת לא צריכה להאשים את עצמך בשום דבר.

מגיע לך לנסוע עם אבא שלך, להיות איתו, לזכות סופסוף באבא כמו שרצית, זה הזמן שלכם עכשיו.

ואל תעלבי מיותם, הוא יירגע בסופו של דבר,הוא יבין, הוא בחור טוב"

"אני כל כך מתגעגעת אליך" אמרתי מלטפת את פניו

"גם אני מאמי, אבל אני כאן תמיד" הוא אמר מניח את ידו על ליבי "אל תשכחי את זה אף פעם לינור"

"אני לא, עכשיו אני יודעת" אמרתי מחייכת חיוך קטן.

"אני צריך ללכת עכשיו" הוא אמר מנשק קלות על שפתי, נשיקה שהעבירה בי צמרמורות בדיוק כמו בפעם הראשונה שנישק אותי.

עצמתי את עיני בעוד הוא נותן לי עוד נשיקה קטנה על המצח.

"רגע" אמרתי ופתחתי את עיני במהירות אך גיליתי את עצמי יושבת ליד הקבר שלו.

"רגע" אמרתי שוב בבכי

"אני שכחתי להגיד לך משהו..." אמרתי קמה במהירות ,מביטה אל השמים ומיד מורידה שוב את הראש אל עבר קברו

"שכחתי להגיד לך שאני סולחת, אני סולחת לך על הכל יפה שלי, אני סולחת" אמרתי בעוד אני חוזרת לשבת לידו והדמעות זולגות על הקבר שלו

"אני אוהבת אותך לירן, אוהבת כל כך"

 

תכבו את השיר!!!! חשוב!!!


השעה הייתה שתיים בלילה כאשר דלת המוסך נפרצה לפתע

"מי זה?" צעק יודה והתקדם לכיוון הדלת במהירות

הדמות השחורה המשיכה להתקרב לעברו ולאט לאט התגלתה דמותו

"יותם, הרבה זמן לא התראינו" אמר יודה בקשיחות

"באמת חשבת שאני לא אמצע אותך? באמת חשבת שתצליח לברוח?"

"אז מצאת אותי אז מה?" צחק יודה "תיקח אותי לכלא?"

"אני יודע הכל יודה, אני יודע שאת זה שניסת להרוג את לינור כשלירן סיפר לה את האמת, אני יודע שראית את אמא שלה נשרפת בבית הזה" אמר יותם בכעס

"אני מודה שאני זה שדרסתי את לינור אבל את אמא שלי אני לא ראיתי שם, אני נשבע"

"אני לא מאמין לך אבל באמת שזה כבר לא משנה"

"נכון כי זה אבוד כבר, זה לא ישנה כבר לאף אחד" אמר יודה "לירן מת, התיק נסגר"

"לי זה משנה" אמר יותם "הוא מת בגללך"

"יכול להיות" צחק יודה "אבל אם אתה חשוב שאני באמת יסכים לבוא איתך ולהסגיר את עצמי אתה ממש טועה"

"אתה חושב שאני פה בגלל זה?" צחק יותם

"לא?" שאל יודה מבולבל "אז בשביל מה באת?"

הוא שאל מתקרב לעברו

"בשביל לשים לך סוף כמו שאתה שמת סוף לכל כך הרבה אנשים" אמר יותם בנחישות

"כן בטח ואך תעשה את זה בדיוק?" צחק יודה

"בקלות" אמר יותם ושלף ממכנסיו במהירות אקדח וירה בו שלושה כדורים.

כדור אחרי כדור אחרי כדור.

 

 הסוף!!!!

 

 

יכול להיות שחלק קצת התאכזבו מהסוף, אבל אין מה לעשות זה הרגיש לי הכי נכון לסיים ככה את סיפור אהבה בין לינור ללירן.

הרי אי אפשר לחיות עם הבן אדם שאתה אוהב אחרי שאתה יודע שבגללך הוא איבד את הבן אדם הכי קרוב אליו בעולם.

מקווה שאתן לא כועסות מידי ושאהבתן את הסיפור.

שוב תודה רבה לכן שהייתן איתי לאורך כל הדרך.

מחכה לשמוע את דעתכן, תגידו רק את האמת!

אוהבת מלא מלא

ושיהיה אחלה של סופ"ש

לירון 3>

נכתב על ידי , 26/9/2013 13:00  
13 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של נושהה ב-21/12/2013 09:42
 



לשקר באהבה - פרק 29


היי כולן 

חג שמחחחחחחחחחחחח

תהנו מהפרק :)

 

 

  

פרק 29:

 

השעה הייתה שלוש בלילה כאשר יותם קיבל הודעה לפלאפון שלו.

הוא בדרך כלל לא מתעורר מרעש, בדרך כלל הוא לא שומע שום דבר כשהוא ישן אך הפעם את הצליל הזה של ההודעה הוא שמע.

הוא הרים את עצמו בעייפות מהמיטה וניגש לעבר הטלפון.

הוא חשב שאולי זאת שיראל, הוא לא הצליח לתפוס אותה מאז מה שקרה עם לירן וחשב שאולי עכשיו היא נרגעה קצת והיא במצב לדבר איתו.

הוא הרים את הפלאפון שלו מהשידה ופתח את ההודעה.

&אחי באמת שאין חבר כמוך בכל העולם, אני מודה לך הכל, אבל אני יודע שאני לא מסוגל להמשיך בחיי בעוד אני בעצמי לא מסוגל לסלוח על מה שעשיתי.

אז אני נפרד ממך עכשיו, אוהב אותך אחי

לירן&

הפלאפון של יותם נשמט מידו לאחר שקרא את ההודעה.

הוא לא האמין למה שקרא, הוא לא האמין שלירן יהיה מסוגל להגיע למצב כזה.

הוא הרים את הפלאפון שלו מהרצפה במהירות, מנסה להתקשר אל לירן כמה פעמים אך הפלאפון שלו היה סגור.

הוא לקח במהירות את המפתחות של האוטו שהיו על השולחן ויצא מהבית.

הוא לא ידע איפה לחפש אותו, הוא היה בטוח שבבית שלו הוא לא יהיה אבל איפה כן?!

 

"אני כל כך מצטערת שיראל" אמרתי מנגבת את הדמעות לאחר לילה שלם שבו סיפרת לה הכל עד הפרט האחרון "לא הייתי צריכה להסתיר את זה ממך"

"תפסיקי להגיד את זה" אמרה שיראל "העיקר שעכשיו אני יודעת הכל ואני פה"

"נכון" אמרתי מחבקת אותה חזק "תודה"

"בכיף" היא חייכה בעוד דפיקה חזקה נשמעה על דלת ביתי

"אימאלה" אמרה שיראל "מי זה בשעה כזאת?"

"אין לי מושג" אמרתי מבולבלת וניגשתי אל עבר הדלת.

הצצתי בעינית וראיתי את יותם עומד מאחורי הדלת בחוסר סבלנות

"זה יותם" לחשתי לה

"אל תפתחי" אמרה שיראל "הוא שיקר לי"

"הוא לא התכוון" הגנתי אליו "הוא בסך הכל עשה את מה שהוא צריך לעשות בשביל חבר שלו"

"כן אבל בכל זאת" אמרה שיראל בנחישות

"לינור תפתחי" שמעתי אותו צועק.

נבהלתי נורא, בחיים לא שמעתי את יותם צועק, הוא תמיד בן אדם כל כך רגוע

"לפתוח?" שאלתי "אולי קרה משהו"

"תפתחי" אמרה שיראל, גם היא נלחצה.

פתחתי את הדלת בעוד שיראל מתקרבת גם היא אל עבר הדלת

"תודה לאל" אמר יותם והתפרץ פנימה "את יודעת איפה לירן?"

"מה?" שאלתי מבולבלת

הוא התרוצץ בבית שלי בלחץ בעוד הוא מתנשף בכבדות

"מה קרה מאמי?" שאלה שיראל, היא נלחצה לראות אותו ככה.

"הוא..הוא שלח לי הודעה" אמר יותם בקול רועד והוציא מהכיס שלו את הפלאפון

"מה?" שאלתי "מי שלח?"

הוא הגיש לי את הטלפון, קראתי את ההודעה מספר פעמים, לא הבנתי בהתחלה מה אני קוראת, לא האמנתי שמה שאני קוראת באמת נכון.

"אימאלה" אמרה שיראל "איפה הוא?"

"אני לא יודע" אמר יותם בקול חנוק ולחוץ "אני משתגע כבר"

"לינור?" היא פנתה אלי

אני המשכתי לקרוא את הודעה הזאת שוב ושוב, לא יכולתי להאמין לה, נבהלתי כל כך.

הדמעות מיד הציפו אותי, התחלתי לרעוד בכל הגוף.

"מה עושים עכשיו?" שאלה שיראל

"אני לא יודע" הוא אמר בעוד כמה דמעות זלגו על פניו ושיראל מיד ניגשה לחבק אותו.

"למה הוא עושה את זה?" שאלתי בבכי "חייבים למצוא אותו"

"איפה? אני לא יודע איפה לחפש, אני משתגע כבר...הייתי בכל מקום, בבית שלו ,בבית קפה, במזרקה שהוא אוהב, אפילו אצל אבא שלו, הוא לא בשום מקום"

"צריך להתקשר למשטרה" הציעה שיראל

"אריק דיבר איתם, הם מחפשים אותו עכשיו" השיב יותם

"זה לא יכול להיות" אמרתי מתיישבת על הרצפה בבכי, לא יכולתי לעמוד יותר על הרגלים, הרגשתי שהן לא מצליחות להחזיק אותי, כל הגוף שלי רעד.

הינו שם שלושתנו בסלון, דמעות בעינינו, יושבים שם חסרי מעשה, לא ידענו מה לעשות, איך מתנהגים במצב כזה?

 

ישבנו וחיכינו שעה ארוכה בבית עד שהחלטנו שאי אפשר סתם לשבת ככה ולחכות.

אספנו את עצמנו והלכנו לחפש אותו ברחבות.

שעות ארוכות חיפשנו אותו, בכל חור, בכל פינה.

במקומות הכי קיצונים חיפשנו אותו אך זה לא עזר.

לא ראינו אותו בשום מקום, לא ידענו כבר איפה לחפש יותר.

חזרנו לביתו של אריק לחכות ולראות עם המשטרה הצליחה לאתר אותו.

השעה הייתה שש בבוקר, כולנו חיכנו בביתו של אריק.

אני, שיראל יותם ואימו שלא הפסיקה לבכות לשניה.

היא הייתה כל כך שבורה וכואבת.

שעות ארוכות ישבנו בחוסר מעשה, אף אחד לא דיבר, רק חכינו לטלפון שיצלצל ויגיד לנו שמצאו אותו.

עוד שעה עברה הטלפון צלצל, כולנו הבטנו אל עבר הטלפון בדמעות, מבלי להוציא מילה.

אריק ניגש בחשש אל עבר הטלפון, הוא פחד לשמוע בשורות לא טובות.

"הלו" הוא ענה וכולנו נעמדנו סביבו

לאחר כמה דקות של שיחה בהן אריק לא הוציא מילה, הוא ניתק את הטלפון

"נו?" שאלה ליאת בבכי "איפה הילד שלי?"

"הוא בבית חולים" ענה אריק "הם מצאו אותו, הם מצאו אותו בקבר שלה"

"מה?" פניתי אליו "בקבר של אמא שלי?" שאלתי בבכי

"כן" השיב אריק

"הוא בסדר?" שאל יותם

"אני לא יודע, הם לא אמרו לי כלום" השיב אריק

"בוא נלך לשם כבר" צעקה ליאת בבכי וכולנו מיד התחלנו לצאת מהבית במהירות

 

כל הדרך לבית החולים לבי דפק בחוזקה, כל כך רציתי לראות אותו שוב, לראות את העיניים שלו שוב.

כל הדרך התפללתי, התפללתי לאלוקים, התפללתי לאמא שלי, שתשמור עליו.

לשמוע שהוא היה בקבר של אמא שלי גרם לי להבין עד כמה קשה לו, הבנתי עד כמה הוא שונא את עצמו על מה שעשה לה.

 

 

 

 

"יודה" קרא אושר ורץ לעבר יודה שישב בפארק ועישן את הסיגריה הקבועה שלו

"מה יש לך?" הוא שאל "מה אתה כולך מתנשף"

"לירן ניסה להתאבד" הוא הפציר בו

"מה?" שאל יודה וקם מהר מהספסל שעליו ישב

"כן, מצאו אותו שוכב ליד הקבר של זאת ששרפתם" הוא אמר "הוא בבית חולים עכשיו"

"שיט" צעק יודה בכעס "אני צריך את האוטו שלך"

"אתה נוסע לבית חולים?" שאל אושר

"ניראה לך, בדוק עכשיו יודעים את האמת, הם יודעים מה אני ולירן עשינו אני חייב לברוח מפה אושר, אני חייב לברוח לפני שהמשטרה תמצא אותי" הוא אמר בלחץ

הוא הרגיש שעכשיו הכל הולך להתגלות, שהוא חייב לעוף מכאן ולהעלם כדי לא להיתפס בידי המשטרה.

 

הגענו לבית חולים, לא נתנו לנו להיכנס לטיפול נמרץ, אריק היחיד שניגש לשם.

כולנו נשארנו מחכים בחוץ בלחץ ודמעות.

כמה שוטרים מהמשטרה הגיעו אלינו וקראו בשמי

"לינור שלמה?" שאל אחד השוטרים

"כן זאת אני" השבתי

"את הבת של מירב שלמה?"

"כן" השבתי מנגבת את הדמעות

"אני חושב שהגיע הזמן שתספרי לנו מה שאת יודעת, הגיעה הזמן שתספרי לנו את האמת" אמר השוטר ואני מיד הבטתי לעבר ליאת אימו של לירן כדי לקבל ממנה אישור.

היא היננה בראשה ולחשה לי בקול חנוק "תספרי"

"אוקי" השבתי לשוטרים

"בואי איתנו" הוא אמר ומיד ניגשנו לחדר אחד בסוף הבית חולים.

ישבתי איתם שם וסיפרתי להם את כל מה שלירן סיפר לי מילה אחר מילה, בדיוק כמו שהוא סיפר לי.

לא פספסתי אף פרט, פשוט שפכתי הכל.

שעות ארוכות ישבנו שם ובעוד אני מספרת להם אני לא מפסיקה לחשוב על לירן ולהתפלל שהוא יהיה בסדר.

"אוקי...את יכולה לחזור עכשיו למשפחה" אמרו השוטרים

"אוקי" השבתי "ומה יהיה עם יודה ולירן"

"במידה ולירן יצא מכלל סכנה אנחנו נחקור אותו" השיב השוטר

ומהרגע שהשוטר אמר את המילה "במידה" נלחצתי עוד יותר, ידעתי שיש סיכוי גדול שלירן לא יצא מזה יותר.

"ויודה?" שאלתי

"אנחנו נחפש אותו ונביא אותו לחקירה" השיב השוטר "אנחנו נעדכן אותך בכל הפרטים"

"תודה" השבתי

 

"מה המצב שלו?" שאל אריק בלחץ כשנכנס לחדר הטיפול נמרץ ומיד ניגש לטפל בבנו

"המצב לא טוב" השיבה האחות

"תעדכני אותי במצב שלו" הוא הפציר בה

"אוקי אמ...." החלה האחות לומר

"אין זמן לזה" צעקה אחות אחרת העמדה לצידו "אנחנו מאבדים אותו"

"תביאו לי מהר את המכונה" צעק אריק והתקרב אל עבר לירן

"בבקשה ילד שלי, בבקשה תחזיק מעמד" הוא התחנן אליו בעוד מגישים לו את המכונה

"טוב כולם לזוז" הוא אמר כשהניח עליו את הידיות של המכונה בעוד קו ישר של חיים מופיע על המכונה

"קליר" הוא צעק וחשמל אותו בעזרת המכונה בעוד ליבו דופק בחוזקה ומתפלל לראות שוב את הקווים שבמצג זזים.

 

 

 

                            המשך יבוא

 

עוד פרק אחד לסיום

מחכה לתגובות שלכם

ושוב שיהיה חג שמח!!!

אוהבת מלא

לירון 3>

נכתב על ידי , 18/9/2013 20:15  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב-22/9/2013 07:39
 



לשקר באהבה - פרק 28


היי כולן, איך היה הצום???

לי עבר ממש מהר מקווה שגם לכן

העיקר שזה מאחורינו!

תהנו מהפרק :)

 

 

בפרק הקודם:

"אין לי על מה לדבר איתך" הפצרתי בו

עדין לא האמנתי שאבא שלי, האבא שלא ראיתי משאני בת שלוש, האבא שאני בכלל לא זוכרת עומד לי עכשיו בפתח הבית.

"אני חושב שמגיע לי שתדברי איתי" הוא אמר "בזכותי יש לך את הבית הזה עכשיו"

"אני לא צריכה טובות ממך, אתה יכול לקחת את הבית, הסיבה היחידה שבגללה בכלל לקחתי את הבית הזה זה בגלל צרות אישיות שלי והייתי חייבת לברוח קצת מכולם"

"אני לא התכוונתי לזה ככה לינור, תשמרי את הבית, אני רק רוצה לדבר" הוא אמר "בבקשה"

 

פרק 28:

 

התיישבנו על הספה בסלון, מזגתי לנו שתי כוסות מים וחיכיתי שהוא יתחיל לדבר.

"אז... מה שלומך? אך את מרגישה אחרי התאונה?" הוא שאל לאחר שתיקה של דקות ארוכות.

"אמ...בסדר תודה" השבתי

"אני ממש נלחצתי ששמעתי שהייתה לך תאונה" הוא אמר

"אני בסדר עכשיו" השבתי

"כן...מזל" הוא חייך

"אז על מה רצית לדבר איתי?" שאלתי ישירות לעניין, לא היה לי כוח לשיחות חולין.

"רציתי להסביר לך לינור, להסביר לך למה נעלמתי כל השנים האלה"

"אין מה להסביר, זה כבר לא ישנה שום דבר" השבתי

"זה כן משנה לינור, אני רוצה להתחיל מחדש, את הילדה שלי, את חשובה לי"

"אם אני כל כך חשובה לך הייתה יכול להופיע ממזמן" השבתי "לא יצרת איתי קשר מהרגע שעזבת"

"אני...אני פחדתי" הוא השיב "אני פחדתי שלא תקבלי אותי, שתכעסי עלי"

"אני כועסת עדין" הפצרתי בו

"אני יודע אבל את יותר בוגרת עכשיו, עכשיו אני באמת יכול להסביר לך את הצד שלי לינור" הוא אמר

"תסביר" אמרתי

החלטתי לתת לו צאנס לסביר לי רציתי לדעת למה באמת הוא קם ועזב יום אחד ולא יצר קשר אף פעם, זה סיקרן אותי.

 

שיראל נכנסה לבית קפה של יותם בסערת רגשות, היא לא ידעה מה להרגיש, היא הייתה כל כך מבולבלת.

"מאמי מה את עושה פה?" הוא שאל מבולבל, הוא ידע שהיא אמורה להיות בבית ספר עכשיו

"אני צריכה לדבר איתך" היא הפצירה בו

"אני לא יכול עכשיו, אני באמצע משמרת" הוא הסביר

"עכשיו יותם זה ממש ממש חשוב" היא אמרה בכעס

"מה קרה ?" הוא נבהל

"בוא החוצה הרגע" היא הפצירה בו

"אני יוצא שניה" הוא אמר לאחד המלצרים ויצא עם שיראל החוצה.

"מה יש?" הוא שאל מבולבל

"איזו אמת אתה מסתיר ממני?" היא שאלה ישר ולעניין

"מה?" הוא שאל מבולבל

"איזו אמת אתה מסתיר ממני שקשורה ללירן ולינור?"

"מי אמר לך את זה?" הוא שאל בכעס

"יודה" היא אמרה "ואל תגידי לי שהוא משקר כי אני מכירה אותו, הוא לא היה אומר את זה סתם אם הוא לא היה בטוח שזה נכון"

"ולמה את חושבת?"

"כי אני יודעת, הוא רוצה לסכסך בנינו אני יודעת, אבל הוא לא היה ממציא סתם שקר בשביל לסכסך בנינו כי הוא היה יודע שזה לא יעבוד עלי"

הוא עמד שם שותק, הוא לא ידע מה לעשות, הוא לא רצה לשקר לה אך מצד שני הוא גם לא ידע אם הוא יכול לספר לה את האמת

"נו יותם דבר, איזה סוד אתה מסתיר ממני?" היא הפצירה בו

"אני לא יכול לספר את לך את זה שיראל" הוא אמר "אל תכעסי בבקשה תסמכי עלי שעדיף לך לא לדעת"

"אני רוצה לדעת" היא הפצירה בו "אני רוצה לדעת עכשיו"

"אני מצטער שיראל, אני לא יכול לעשות את זה ללירן, הוא החבר הכי טוב שלי" אמר יותם

למרות האהבה הגדולה שהרגיש לשיראל הוא לא יכל לבגוד ככה בחבר הכי טוב שלו ולספר את הסוד הכי גדול שלו.

"יותם!" היא הפצירה בו "חברה שלי שבורה בבית ואני לא יכולה לעזור לה כי היא לא מוכנה להגיד לי מה קרה, אני חייבת לדעת מה קרה, אני חייבת לעזור לה"

"היא צודקת" נשמע קולו של לירן "אני אספר לך"

 

 

הוא לקח נשימה עמוקה, הסתכל עלי לכמה דקות והתחיל.

"לא היה לי טוב עם אמא שלך לינור, אני מצטער שאת צריכה לשמוע את זה" הוא לגם לגימה קטנה מהמים.

"אמא שלך הייתה מדהימה אבל אנחנו פשוט לא הסתדרנו, רבנו מלא ו...יום אחד אני פשוט הכרתי מישהי אחרת, מישהי שעשתה לי טוב אז הייתי חייב ללכת"

"פשוט ככה?" שאלתי בכעס "פשוט ככה החלטת ללכת"

"זה לא היה פשוט ככה אבל אני התאהבתי באישה הזאת והבית שלה לא היה בארץ אלה בחו"ל, הרגשתי שאני חייב לטוס איתה"

"ומה איתי?" שאלתי "עלי לא חשבת?"

"בטח שכן אבל ידעתי שאני לא יכול לקחת אותך מאמא שלך, אמא שלך הייתה אמא נפלאה" הוא הסביר

"מזה קשור?" צעקתי "יכולת לשמור איתי על הקשר גם מרחוק"

"את צודקת, זאת הייתה הטעות שלי, אני כל השנים האלה כל כף פחדתי שתכעסי עלי שפשוט נעלמתי, הרגשתי שזה יהיה הכי טוב בשבילך"

"זה ממש לא היה ככה" אמרתי בכעס

"אני יודע את זה עכשיו לינור, אני עשיתי טעות גדולה, מאוד גדולה ואני לא אסלח לעצמי על זה בחיים"

"אני מבקשת ממך שתלך עכשיו, אני צריכה להיות לבד" הפצרתי בו.

לא הייתי מסוגלת שהוא ימשיך לשבת שם, רציתי להיות לבד, לעקל את כל מה שהוא אמר לי.

"בסדר מותק " הוא אמר וקם מהספה "תבטיחי לי אבל שאני עוד אראה אותך"

"אני מצטערת אבל כרגע אני לא יכולה להבטיח שום דבר"

הוא השפיל את מבטו בעצב וניגש אל עבר הדלת.

דמעות קטנות זלגו על עיני, היה לי קשה להתמודד עם זה, הייתי כל כך מבולבלת.

 

"אני לא מאמינה" אמרה שיראל ויותם מיד הגיש לה כוס מים

הדמעות זלגו על פניה, כל כך כאב לה, היא עכשיו הבינה עד כמה לינור שבורה.

"זה הכל בגללכם" היא אמרה בבכי "בגללך ובגלל יודה הדפוק הזה"

"הוא ניסה להציל אותה שיראל, הוא לא אשם" אמר יותם להגנתו של לירן

"לא היא צודקת, אני אשם" אמר לירן.

"אתה לא אשם לירן!" הפציר בו יותם "זה יודה"

"יאו לינור" היא אמרה בבכי "מסכנה שלי...אני חייבת ללכת אליה"

"שיראל אני יודע שאת בטח שונאת אותי עכשיו אבל תשמרי עליה בשבילי, תגידי לה שאני מצטער ושאני אוהב אותה הכי בעולם, אני בחיים לא רציתי לפגוע בה"

"זה מאחור מידי לירן" אמרה שיראל בכעס ויצא מבית הקפה.

היא לא הייתה מסוגלת לנחם אותו כרגע, היא כעסה עליו בעצמה.

אמא של לינור הייתה כמו אמא בשבילה, היא לא יכולה לשכוח את הכאב של לינור באותה שנה שאמה נפטרה.

היא לא בעצמה לא הייתה מסוגלת לסלוח לו כרגע על כל הכאב שגרם לחברה הכי טובה שלה.

 

"אני מצטער אם הרסתי לך ולשיראל" אמר לירן בעצב

"לא הרסת כלום, אני אתן לה להירגע ואני אדבר איתה, אני אסביר לה הכל" אמר יותם "אני אסביר לה שאתה לא אשם"

"אני אשם יותם, אני אשם מאוד, אני תמיד אהיה אשם"

"תפסיק להגיד את זה כבר" הוא אמר בכעס

"לא מגיע לי שהיא תסלח לי, מגיע לי להישאר עם הסבל הזה תמיד, מגיע לי לסבול"

"די כבר לירן" הוא צעק "אני לא מרשה לך לדבר ככה"

"אתה חבר טוב יותם, לא מגיע לך חבר כמוך"

"תפסיק כבר!" צעק יותם "דייי"

"אני מצטער על הבלגן עם שיראל ותודה שהגנת עלי ובכללי תודה על הכל יותם, לא יודע מה הייתי עושה בלעדיך" הוא אמר ונתן לו חיבוק קל

"בכיף אחי, אבל אני באמת מאמין בזה, אתה לא אשם!"

"תודה אחי אבל זה באמת לא משנה, כי אני מרגיש אשם ואף אחד לא יכול לשנות את זה"

 

שוב דפיקות חזקות נשמעו על דלת ביתי.

לא היה לי כבר סבלנות, רציתי שכולם יתנו לי שקט, רוגע.

פתחתי את הדלת וראיתי את שיראל עומדת שם, דמעות זולגות על פניה.

"מה קרה?" שאלתי אותה והיא מיד התנפלה עלי בחיבוק חזק

"אני כל כך מצטערת לינור, אני יודעת הכל, לירן סיפר לי" היא אמרה בבכי.

היא אמרה לי את זה ומיד הרגשתי צביטה חזקה בליבי.

הדמעות הציפו אותי מחדש והתחלתי לבכות ללא הפסקה.

זה עשה לי טוב שהיא יודעת, הרגשתי שאני לא לבד סופסוף.

הצטערתי שלא סיפרתי לה על זה קודם.

ישבנו שעות ארוכות אחת עם השניה, סיפרתי לה הכל, שיתפתי אותה בהכל.

בכינו ביחד, היא תמכה בי, עזרה לי.

הייתי כל כך צריכה אותה, כל כך שמחתי שהיא פה עכשיו ושאני לא לבד.

 

השעה הייתה מאוחרת, כבר אחרי חצות.

לירן ישב על המדרגות מחוץ לביתו, לצידו בקבוק וודקה גדול.

הוא פתח את הבקבוק והחל לשתות לגימה אחרי לגימה בעוד דמעות זולגות על פניו.

הוא לא יכל יותר, הוא הרגיש את כל הגוף שלו מתמוטט.

הוא כעס על עצמו כל כך.

כעס על עצמו על הסבל שגרם לה, על כמה שפגע בה.

הוא שנא את עצמו על אותו לילה, אותו הלילה הנוראי בחייו, אותו הלילה שהוא בחיים לא יסלח לעצמו על מה שעשה.

הוא כעס על עצמו על שנכנס לחיים של לינור, הוא כעס על עצמו שהוא לא עצר את עצמו והתרחק ממנה.

הוא החל ללכת ברחוב בעוד הוא שותה לגימה אחרי לגימה

משוטט ברחוב עם דמעות על פניו.

הוא המשיך ללכת שעות ארוכות עד שהוא הגיע לשם, עד שהגיעה לבית הקרובות בסוף העיר.

הוא חיפש את הקבר שלה במשך שעתיים שלמות.

הוא אף פעם לא היה בקבר שלה, הוא לא העיז להגיע לשם, אף פעם לא היה לו את האומץ הזה.

הוא מצא את הקבר שלה והתיישב שם לידה.

קורא את המצבה שלה בעוד הדמעות ממשיכות לזלוג על פניו

"אני כל כך מצטער" הוא לחש בקול חנוק מבכי "אני כל כך מצטער"

"אני אוהב אותה...אני באמת אוהב אותה" הוא מלמל לעצמו בעוד הוא לוקח עוד לגימה מהבקבוק ועוד אחת.

התמונות של אותו לילה רצו לו בראש ללא הפסקה, הוא לא הצליח להוציא אותם מהראש שלו, הוא גם לא רצה להוציא אותם.

הוא רצה לזכור מה שהוא עשה, לזכור את הסבל שהוא גרם לכל כך הרבה אנשים.

לחברים שלו, למשפחה שלו, לאנשים שהכירו אותו והכי חשוב את הסבל שגרם לילדה שהוא הכי אוהב בעולם.

הוא הרגיש שלא מגיע לו לשכוח את זה, הוא הרגיש שזה העונש שלו, העונש שלו לזכור את זה תמיד, להרגיש אשם כמו שהוא מרגיש עכשיו.

הוא הכניס את ידו לכיס במכנסיו והוציא משם שקית קטנה שבה כמה כדורים ואת הפלאפון שלו.

הוא במהירות הקליד הודעה ליותם, הוא רצה להודות לו על כל מה שעשה בשבילו כל התקופה הזאת, להודות לו על כך שהוא היחיד שאף פעם לא שפט אותו על המעשה הנורא הזה שעשה.

הוא בלע את הכדורים אחד אחרי השני מבלי לעצור אפילו לרגע.

גופו רעד, ליבו דפק בחוזקה.

הוא הרגיש שאין לו בשביל מה לחיות יותר, הוא הרגיש שמגיע לו למות בדיוק כמו שהיא מתה.

"אני כל כך מצטער" הוא לחש שוב לעבר הקבר שלה.

הוא סיים לשתות את כל הבקבוק ונשכב ליד הקבר שלה.

מביט על השמים

"סליחה" הוא ביקש שוב ועצם את עיניו באיטיות.

מדמיין את לינור בפעם האחרונה, ניגש לתת לה חיבוק אחרון.

"אני מצטער לינור" הוא לחש לה "אני אוהב אותך, אני אשמור עליך מלמעלה, אני מבטיח"

 

 

 

 

                      המשך יבוא

 

עוד שני פרקים לסוף

מחכה לתגובות שלכם

שיהיה שבוע טוב וגמר חתימה טובה :)

 

נכתב על ידי , 14/9/2013 21:57  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של לירון 3> "לשקר באהבה" ב-18/9/2013 20:14
 



לדף הבא
דפים:  

172,240
הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , יצירתיות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ללירון 3> "לשקר באהבה" אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על לירון 3> "לשקר באהבה" ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)